השאלה:
שלום לרב,
אנו עוברים תקופה ארוכה מאוד לחוצה: שמירת הריון, לידה, חיתון ילדה בכורה, חגים, פיטורין מעבודה, סבתא נפטרה, רישום לסמינר, ילד מתמודד, עליית מחיר השכירות, מכירה וקנית דירה, קושי מתמשך בפרנסה.
בעלי לא מבין כמה חשוב לשמור על הזוגיות בזמן הזה, והוא רץ קדימה, גם אני בודקת ועושה, אך הוא אימפולסיבי, מלחיץ, ואני שבורה כולי!!
כבר לא יכולה יותר, עובדת על אוטומט, חיה תחת לחץ! מפחדת שכבר יקרה לי משהו.
וכל זה גורם ממני לבעלי ליחס לחוץ, והוא לא מבין, וכשאני מסבירה לו שזה מלחיץ הוא חושב שאני מאשימה.
זמן איכות הוא לא מוצא ולא יוזם. ועד שאנו בין דבר לדבר, ואפשר לנשום לרגע, הוא לא עוצר ממשיך ומלחיץ אותי.
כבר נורא כואב לי!! ואני מבקשת ממנו שיפסיק ואולי במקום להלחיץ יצא איתי, ימצא זמן נוחות, וכשאני כבר מתעצבנת כשאני רואה שהוא לא מבין, הוא מתעצבן עליי.
יש לציין שהוא בתוך כל זה דואג לקהילה, הולך לאירוע בבית כנסת, לסעודת הילולה.
ואיפה אנחנו בכל הסיפור?
כואבת מאוד מאוד!
מה לעשות?
תודה מראש!!
והתשובה:
הכאב שלך מאוד מובן.
מצד אחד, הוא לא מוצא זמן להיות ביחד. וזה בזמן כה לחוץ, וכפי שתיארת.
– צריך תמיד למצוא זמן איכות. אבל בזמן כזה החיוב הוא ביתר שאת.
ומצד שני, הוא הולך לאירועי הקהילה. ולהילולה.
– אז כשהוא רוצה – יש לו זמן.
אם הוא היה השואל, היה לנו הרבה מה ללמד אותו. הבית הוא הכי חשוב. והראשון לפני כל דבר אחר. אפילו לפני הפרנסה.
אבל מאחר ואת השואלת, נציג כאן את מה שאת יכולה לעשות בעניין.
את כותבת:
'כשאני מסבירה לו שזה מלחיץ, הוא חושב שאני מאשימה'.
ובהמשך:
'כשאני מתעצבנת'.
– כנראה שאין כאן תקשורת נכונה.
כנראה שניסית לדבר, ניסית גם לבקש. אבל בשפה ה'גברית', הוא פירש את זה כלחץ. כהאשמה.
כדאי שנבין.
טבע האיש, שהוא רוצה מאוד שאשתו תהיה מאושרת. שיהיה לה טוב. שהיא תיהנה. הוא רואה את זה כמשימת חיים שלו.
וכשהוא רואה שלא טוב לה, אז באופן אוטומטי – הוא מאשים את עצמו. הוא לא הצליח במשימתו לשמח אותה.
וכשגבר לא מצליח במשהו, הוא מרגיש כישלון. הרבה יותר ממה שאשה מרגישה במצב כזה.
וזה כך בכל התחומים. הגבר שייך למידת ה'נצח', וכשהוא לא 'מנצח' – חסר לו מאוד ב'אגו' שלו.
כעת, הוא לא 'מצליח'. בהרבה דברים:
בפיטורין מהעבודה; בילד המתמודד; בקנית הדירה. ומעל הכל – הוא לא מצליח לפרנס את אשתו, וגם לא לעשות אותה מאושרת.
כעת, כמעט כל פניה שלך, תתפרש אצלו כהאשמה. הוא מאשים את עצמו גם בלי זה (כנראה שהוא בורח מההאשמה העצמית הזו, ואולי זה חלק ממה שגורם לו 'לרוץ קדימה' כל הזמן).
אז מה עושים?
– מדברים בצורה נכונה.
תארי לו עד כמה הוא מוצלח. העלי על נס את ההצלחות שלו דווקא בעת הזו.
ובעיקר, ספרי לו כמה את מאושרת מעצם העובדה שהוא בעלך. כמה הוא כן מצליח לשמח אותך.
לאחר כמה ימים כאלו, את תרגישי שהוא רגוע יותר. שמח יותר.
ואז תוכל לבקש ממנו זמן איכות ביחד, בצורה נכונה.
ואיך מבקשים בצורה נכונה?
א. הבנה להערכה למצב הנוכחי, בו הוא עושה את הכל למען הבית.
ב. השתתפות בקושי שלו. כמה קשה לתזז בין כל המטלות. איך הוא מצליח. כל הכבוד.
ג. בקשה על להבא. 'הייתי שמחה אם היה לנו יותר זמן ביחד'. אל תתלונני על מה שהיה, ואל תאשימי.
ד. דברי על הרגשות שלך, על הרצונות שלך. לא על כך ש'חשוב לשמור על הזוגיות', ולא על ה'חיובים' שלו. את מאוד רוצה, וזה חסר לך מאוד, ואם זה יקרה – זה יעשה אותך מאושרת. אפשר לדבר הרבה על רגשות, ובתנאי שאין שם נימה של האשמה.
ה. השארת אופציה הפוכה. 'אם אין לך זמן, אז לא נורא. אני שמחה איתך תמיד'.
בדרך כלל הד' הוא הכי קשה. 'אם אומר לו שזה לא נורא, אז הוא לא יעשה את זה'!
– זה לא נכון.
כשהוא ירגיש שיש לו חופש, שהוא לא חייב, יש הרבה יותר סיכוי שזה יקרה. והוא גם יעשה את זה הרבה יותר בחשק.
ואם כל זה לא מועיל, אז כדאי שתפנו לייעוץ.
בהצלחה רבה!
