השאלה:
רציתי לשתף אותך בסיפור שקרה לנו השבוע, והוא משקף התנהלות קבועה פחות או יותר.
יש רב גדול אחד, שהגיע לבקר בעיר שלנו. לבעלי יש 'קשרים', וביקשתי ממנו שיקח אותי אל הרב כדי שאקבל ממנו ברכה.
הוא הסכים. נסענו ביחד לרב.
בדרך סיפרתי לו שאני רוצה לבקש ברכה לילד שלנו. לחינוך שלו.
ובעלי אומר לי – את מחנכת אותו בצורה לא נכונה (הוא הביא דוגמא מסויימת), ולכן את צריכה ברכה מהרב.
זה פגע בי.
אמרתי לו שאני לא רוצה להמשיך בנסיעה. שיחזיר אותי הביתה. הוא שאל אותי מדוע, ועניתי לו – אני לא צריכה ברכה, הדמעות שלי יהיו במקום הברכה.
ובמקום להתנצל, הוא הגיב – אז הכל בסדר. ניסע הביתה. הוא הדליק מוזיקה בקול, כך שלא יכולנו לדבר.
אני נשארתי פגועה. בכיתי.
אחר כך, בבית, דיברתי איתו על זה שוב, והוא התנצל יפה.
הסיפור הזה קורה אצלנו שוב ושוב, הוא פוגע, ואני צריכה 'לסחוט' את ההתנצלות.
האם אפשר לשנות איכשהו את התהליך הלא תקין הזה?
והתשובה:
כן. אפשר לשנות. וגם צריך לשנות.
ננסה לשחזר את הסיפור שהבאת כאן.
הוא דיבר בצורה פוגעת. וגם אם הוא רוצה שתחנכי את הילד אחרת, יש צורה לדבר על זה.
אבל כעת נתמקד בתגובה שלך.
את נפגעת. לא רצית להמשיך בנסיעה.
– מדוע?
הרי את רצית ברכה מהרב!
– האם משהו השתנה ברצון הזה?
האם הרב כבר אינו מברך יותר?
או אולי – האם הילד שלך כבר לא זקוק לברכה?
– אלו הנתונים שהביאו אותך לבקש ברכה. הצורך של הילד, והיכולת של הרב לברך.
ושום דבר לא השתנה בהם!
אז מדוע את כעת לא רוצה ברכה?
תחשבי על זה רגע בבקשה.
והתשובה האמיתית היא – מה שכתוב בסוף השאלה שלך:
– 'אני צריכה לסחוט את ההתנצלות'.
רצית שהוא ירגיש מה הוא עשה. הנה, אני אפילו לא מבקשת ברכה. תבין שהעלבת אותי מאוד.
לפעמים אנחנו מוותרים על רצונות שלנו, כדי שהשני יבין – שהוא פגע. שהוא העליב.
לדבר הזה יש שם:
– 'מניפולציות'.
את מנסה להביא אותו לתובנה מסויימת, דרך הרגש שלו. דרך המצפון שלו.
– ואת מנסה – 'לעקוף' את השכל שלו. את הבחירה החופשית.
הוא ירגיש רע עם עצמו, המצפון שלו יתעורר, וכך הוא יבקש סליחה.
וכשאתה עוקף למישהו את הבחירה החופשית, אתה בעצם – 'מוביל' אותו.
– אף אחד לא אוהב להיות מובל!
ומכאן נמשיך הלאה.
בסוף הוא התנצל. והוא גם עשה את זה יפה.
– מדוע הוא התנצל?
כי המצפון שלו התעורר. הדגשת לו כמה זה כואב לך, בדרך ה'עוקפת שכל' שלך.
כיצד הוא מרגיש עם זה כעת?
– האם טוב לו עם ההתנצלות הזו?
או שהוא היה 'מוכרח' – במידה מסויימת – להתנצל?
– כנראה שהוא 'מוכרח'. הרי הצלחת 'לדחוף' אותו לזה בכח. זה לא הגיע לו ממקום של בחירה חופשית.
ומי שלא מרגיש טוב עם מה שהוא עושה, חזקה עליו – שהוא לא ירצה לעשות את זה שוב.
– בפעם הבאה – הוא לא ירצה להתנצל.
ואת, כנראה, תמשיכי לנסות לסחוט התנצלויות.
כדאי שנדגיש את זה שוב:
היפגעות, היעלבות – אינם מועילים במאומה!
– הם רק גורמים שהדברים יקרו שוב!
ואם זה לא יקרה שוב – זה יגיע מתוך פחד. אולי השני ייעלב. אני חושש מזה.
ומה שקורה מתוך פחד, לא שייך לחיי נישואין. הוא לא מחבר, הוא רק מפריד.
וכעת את שואלת –
– כיצד אפשר לא להיעלב? הרי הוא באמת העליב אותי?
אז אפשר להיעלב. וזה בסדר. אנחנו בני אדם.
ההדגשה שלנו היא רק – שאין בזה תועלת אמיתית. שלא זה מה שישנה את התמונה.
ומה כן ישנה את התמונה?
– כנות!
להגיד את הכל, 'על השולחן', אבל בצורה מכבדת.
למשל בסיפור שהבאת כאן.
לדעתי, היה עדיף שתמשיכי לנסוע. שלא תגיבי באותו הרגע.
ולאחר מכן, בבית, היה עליך לומר לו כך:
תודה על הנסיעה. זה מאוד עזר לי. התמסרת עבורי, וזה שימח אותי מאוד.
אבל בדרך, אמרת לי שאני לא מחנכת טוב, ולכן אני צריכה ברכה מהרב.
אני מבינה שלא התכוונת לפגוע. אבל אני מאוד נפגעתי מזה. אני מרגישה עם זה מאוד רע!
ושוב, אני מבינה שלא התכוונת.
אז אני מבקשת, להבא, שלא תגיד לי דברים כאלו.
ובאמת – תודה על הנסיעה.
עד כאן.
שימי לב מה יש כאן:
מחמאה.
סיפור הדברים באופן ברור – אבל קצר.
הבהרה – אתה לא התכוונת לפגוע. שזו לא תהיה 'האשמה'.
דיבור על הרגש, נפגעתי, זה הרגיש לי מאוד רע, וכו'. שוב – גם זה מפורש. ב'כנות'.
ובקשה על להבא, שזה לא יקרה שוב.
– אם משהו יכול לעבוד באמת, ולגרום לו שזה לא יקרה שוב, או לפחות שהוא יתנצל מיד, זו רק צורת הדיבור הזו.
נדגיש כאן:
אנחנו תמיד עושים מניפולציות. מי פחות ומי יותר.
– ואנחנו לא שמים לב לכך.
כדאי שתנסי לשים את האצבע על המניפולציות, כדי שתוכלי לדעת להימנע מהן – ולדבר בצורה שבאמת עובדת, בכנות.
זה לא משתנה ביום אחד. וגם לא בשבוע אחד. אבל אם תשתדלי לשים לב כשזה קורה, לאט לאט זה ישתנה.
בהצלחה רבה!
