השאלה

שלום וברכה

אנחנו נשואים לא מעט שנים.

אשתי לא מעריכה את לימוד התורה שלי בכלל.

אני ב"ה לומד טוב. ויש לי מקום שקט, בו אני יכול לעלות ולהתעלות. אני רוצה ללמוד ברצף, בלי הפרעות, וזה לא ניתן לי אף פעם.

אשתי קוראת לי הרבה מאוד. אני מגיע, אבל זה מאוד קשה לי. למה היא לא מעריכה תורה. למה אני צריך להפסיק מלימודי כדי לעזור בדברים שבהם היא יכולה להסתדר לבד.

יש לנו מקור פרנסה קבוע ב"ה. העבודה שלה היא בעיקר עבורה, כדי שיהיה לה טוב. ובכל זאת היא מבקשת ממני לעזור בבית כשהיא צריכה להיות עסוקה.

אני מנסה לבקש ממנה להניח לי ללמוד, ולפעמים כשזה לא קורה זה 'עולה' לי ואני מדבר באופן פחות ראוי. זה באמת לא בסדר מצידי. אבל לא רק אני אשם כאן.

כל המצב הזה יוצר מריבות רבות בינינו, והן הולכות ומתרבות.

האם יש דרך לפתור את הפלונטר הזה שלנו?

והתשובה

הנחת היסוד שלך היא:

'אשתי לא מעריכה את לימוד התורה שלי בכלל'.

והראיה לכך היא ההתנהגות שלה, הדרישה שלה לעזרה על חשבון הלימוד שלך.

– זו אינה 'משוואה' מדוייקת. להתנהגות שלה יש סיבות אפשריות נוספות. והן גם מסתברות יותר.

בשאלה שלך חסר לנו מידע חשוב:

– הכמות.

כמה היא מבטלת אותך, וכמה היא מניחה לך ללמוד. כמה פעמים קורה שהיא זקוקה לך – ולא קוראת לך, כי אתה לומד תורה.

ובכל זאת, נצא מנקודת הנחה שהכמות מופרזת, כפי התחושה שלך.

ונקדים:

איננו נכנסים כאן להנהגה הראויה על פי התורה בסוגיא של 'כמה זמן להקדיש לבית על חשבון הלימוד'. זהו ענין בפני עצמו, והגליון שלנו אינו מתאים לעיסוק בו.

הנושא שלנו יהיה – הפרקטיקה. איך לנהוג בפועל כשיש פער בין הרצון שלך ללמוד – לרצון שלה שתהיה בבית, ותעזור.

ומה שבעיקר חשוב כאן, זו הסיבה.

– מדוע היא קוראת לך? מה היא רוצה ממך?

האם היא באמת רוצה שתבטל תורה?

אז לכאורה התשובה היא – לא. לא זה מה שהיא רוצה.

סיפור קצר ששמעתי מפי אברך שעבר תהליך אצלי:

בוקר אחד, אשתו מודיעה לו – שהיא זקוקה לשמלה חדשה. מה שיש לה בארון כבר 'אינו ראוי ללבישה'.

הוא אברך. לומד כל היום. התקציב שלהם מצומצם. השמלה תהיה 'חור' גדול ב'חודשי'.

ומה הוא עשה?

– האם הוא ניסה לשכנע אותה ללבוש את כל ה'לא ראוי ללבישה' שהיה לה שם בשפע?

ממש לא.

הוא הבין אותה. ברור שאת חייבת שמלה חדשה, ואולי גם שתים. מתי נלך לקנות. באיזו חנות כדאי לקנות, איפה יש את מה שאת יכולה לאהוב.

וכך הם דשו בזה הרבה.

למחרת, היא שבה אליו. אני צריכה שמלה. ושוב – הוא 'נכנס' לתוך זה, ומדבר איתה על זה באריכות. בטוח שצריך. ואנחנו נלך. והחלטת כבר באיזו חנות כדאי להתחיל?

גם השיחה הזו הסתיימה לבסוף.

ובאותו יום, אחר הצהרים, היא ניגשת אליו ואומרת:

– בדקתי את הארון שוב, אני אסתדר. יש לי מספיק בגדים כעת.

זהו סיפור אמיתי לגמרי.

וכעת נשאל –

– מה קרה כאן?

היא צריכה שמלה – או לא צריכה?

מה השתנה מאתמול להיום?

אז מה שהשתנה זה דבר אחד:

– ההבנה לצורך שלה. ההשתתפות. נתינת המקום. נכונות לתת הכל – כדי שיהיה לה טוב. אפילו על חשבון התקציב הדל.

זה צורך שלה, הרבה יותר מהשמלה עצמה.

– ופעמים רבות – זה הצורך היחיד, והשמלה היא רק אמצעי להשיג אותו.

האמת היא שלא צריך להמשיך מכאן. התשובה מובנת לגמרי.

ובכל זאת נסביר בקצרה.

כעת המצב הוא – שאתה 'מושך' לכיוון הלימוד, והיא מושכת לכיוון הבית.

והחוויה שלה היא שלא איכפת לך ממנה. שהיא בסוף סדר העדיפויות. שהרצונות שלה אינם חשובים בעיניך.

ומה שקורה בפועל זה שהיא 'נלחמת' על המקום שלה, ואתה 'נלחם' על המקום שלך. ומאחר וכל אחד עסוק בחסר האישי שלו, אין לו 'מקום' לחשוב על הצורך של השני.

מישהו צריך לפרוץ את המעגל הזה. וכדאי שזה יהיה אתה, משתי סיבות:

האחת – כי אתה זה שהצגת את השאלה, ומטבע הדברים אנחנו פונים אליך.

והשניה, כי לבעל יש יותר אפשרות לנווט את הבית. להוביל מהלכים.

– כמובן שזה לא פוטר את האשה מלעסוק בשיפור המצב בבית בכל הכלים העומדים לרשותה; אבל לבעל יש יותר כח להנהיג.

ופריצת המעגל הזה, נעשית על ידי הנ"ל.

אתה תדאג – לצרכים שלה. באופן שהיא תרגיש בכך חזק.

– ואז היא תהיה 'פנויה' – לחשוב על המקום שלך. על לימוד התורה שלך.

נוסיף נקודה חשובה.

נסה לשים לב לזמנים שבהם היא כן מאפשרת לך ללמוד. וגם לכלל ההשקעה שלה בבית.

וכשתמצא – ומן הסתם תמצא הרבה – הבע הערכה מרובה על כך.

השתדל שההערכה הזו תהיה לפי ה'טעם' שלה. שהיא תיווכח שאתה באמת מחשיב את זה. שהיא תחוש את זה היטב.

המשוואה פשוטה וידועה. כשהאדם מרגיש מוערך באמת – הוא ימשיך לעשות את מה שגורם את ההערכה הזו, וגם יגביר את מאמציו.

– אבל ככל שזה ידוע, כך זה נשכח.

נסה לעשות את האמור, ותיווכח לראות – שאשתך כן מעריכה את הלימוד שלך.

בהצלחה רבה!