השאלה

אנחנו נשואים שתים עשרה שנים.

אשתי לא מקבלת את דעתי.

היא יכולה לשאול אותי שאלות, ואני עונה לה – והיא מתווכחת. ולא מקבלת.

קורה הרבה שאני מייעץ לה דברים, לטובתה בלבד, והיא לא רוצה לשמוע, או שהיא לא מקבלת.

ה' חנן אותי בידע רחב, בהרבה נושאים, ואנשים מתייעצים איתי, ומקבלים את דעתי לפעמים בלי עוררין. כך גם הילדים שלי. אשתי היא כמעט היחידה שלא מקבלת.

ואני לא יודע, אם הבעיה היא בי, אז למה לאחרים זה כן טוב. ואם הבעיה היא בה, אז זה לא תלוי בי – ואיך יהיה אפשר לפתור אותה.

תודה מראש.

והתשובה

אתה משווה את ה'אחרים', ואת הילדים, לאשתך.

– וזה ממש לא דומה.

האחרים, זקוקים לעצה שלך. לידיעות הרחבות שלך. למידע שתתן להם.

ואשתך, דוקא בגלל שהיא אשתך, אינה זקוקה לדברים הללו.

– ברור שהיא צריכה עצות. והכוונה. כמו כל אחד מאיתנו.

אבל לא זה עיקר הקשר ביניכם. לא זה עיקר מה שאשה צריכה מבעלה.

וההשוואה בין היחס של האדם לסביבתו, ליחס שלו עם בן הזוג – אינה נכונה אף פעם. זה לא אותו סוג יחסים בכלל.

שאלה:

כשאתה נותן לה עצות, ומבחינתך זה עם כל הרצון הטוב – איך לדעתך היא רואה את זה? מה החוויה שלה?

תחשוב לרגע. נסה להיכנס ל'ראש' שלה. ובעיקר ללב שלה.

– ולאחר שחשבת, אענה את התשובה שלי:

היא מרגישה – שאתה דוחה אותה ב'קש'. שהיא לא מעניינת אותך בכלל.

ויותר מכך, היא חשה ממך – זלזול ברגשותיה. בחוויות שלה. ב'אני' שלה.

– וזה הכי הפוך מההרגשה שלך!

כי אתה רצית – לעשות לה טוב. השקעת מחשבה. התבוננות. העמקה. ויש לך את הידע והנסיון. אנשים אחרים היו משלמים לך על שעת ייעוץ כזו.

והיא מצידה – רואה את זה כזלזול. כחוסר איכפתיות. כחוסר התעניינות.

– איך זה קורה?

זה קורה, כשאף אחד לא מבין את ה'שפה' של השני. כמעט כמו בדור הפלגה.

ננסה ללמוד כמה מילים מהשפה ה'נשית'.

אשה שואלת את בעלה שאלה 'כבדה'. לדוגמא – באיזה עבודה נראה לך שכדאי לי לעבוד.

והוא חושב היטב, משקלל את כל הנתונים, ומוציא 'חוות דעת' מקצועית. אמיתית. מפורטת.

– וזה בכלל לא מה שהיא חיפשה!

המילים שלה, היו 'מה כדאי לעשות'.

אבל הכוונה שלה – היתה אחרת לגמרי:

– אני מתלבטת במה כדאי לי לעבוד. ואני רוצה שתהיה 'איתי' – בהתלבטות הזו שלי. שתסתבך איתי ביחד. ובעיקר – שתרגיש אותי במקום הזה.

אני בכלל לא רוצה לדעת כעת במה לעבוד!

יש את שלב ההתלבטות, וכל ההרגשות שמתלוות להתלבטות.

ויש את השלב של ההכרעה. וההרגשות המתאימות אליה.

אשה, חיה את ה'כאן ועכשיו'. היא לא 'רצה' אל המטרה, כמו הגבר.

וכשהיא מתלבטת, מה שהיא רוצה כעת – זה להתלבט. וזהו. לא להחליט.

ובעיקר – היא רוצה 'להרגיש' את ההתלבטות. ושבעלה ירגיש את זה איתה ביחד. ויתן לה 'אישור' להתלבטויות שלה.

כך נבראה האשה, וזה מה שהכי טוב לה. ולבית. וגם לבעלה. אפשר להסביר את זה, אבל אין כאן המקום.

ומעתה.

אם בעל שומע את ההתלבטות של אשתו, ונותן עצה, חכמה, נבונה, ואמיתית לגמרי – אז מה החוויה שלה כעת?

– היא מרגישה – שהוא מזלזל בה!

העצה שלו מלמדת אותה, שהרגשות שלה, ה'כאן ועכשיו' שלה, החוויות הטבעיות שלה – לא מעניינים אותו. לא איכפת לו מהם. וגם ממנה עצמה, כי זו הצורה שלה לחיות את החיים.

הוא 'ישר' עובר הלאה. לנקודה הבאה של החיים. והנקודה הנוכחית – לא רלוונטית.

– וזה מתפרש אצלה – כזלזול. כחוסר איכפתיות. כחוסר התעניינות.

כך גם כשאתה נותן לה עצות באופן כללי.

כעת היא מתלבטת. גם אם היא לא שיתפה אותך בהתלבטויות שלה.

וכשאתה מיד 'ממשיך הלאה', ופותר את הבעיה – אתה מזלזל בחוויה העכשווית שלה. חבל על הזמן, בואי נמשיך.

– הרגשות שלך – לא חשובים. לא רלוונטיים. למה צריך אותם בכלל. אין בהם שום תועלת.

מקווה שהדברים מובנים.

ההנהגה הנכונה היא, להרגיש איתה ביחד את השאלה. לתת 'מקום' לרגשות שלה. להתלבטות. לצדדים. לתחושות.

– ולא לתת תשובה!

ורק לאחר שאתה בטוח שהיא קיבלה 'אישור' מלא לרגשות שלה, ול'כאן ועכשיו', ולהתלבטויות, והיא שואלת אותך שוב – נסה לכוון את התשובה. מה את אומרת, אולי זה הכיוון.

ולדעתי, נסה כמה שיותר – לא להביע דעה בכלל. רק לשמוע, לקבל, ולשקף. זה הכל.

ורק כשתראה שאתה באמת מבין אותה, ושהיא נינוחה יותר איתך, ושהיא יותר שואלת ומתייעצת – אז תביע דעה, אבל רק באופן הנ"ל.

ואם אתה רוצה שהיא תקבל את הדעה שלך, אז רק כך יתכן שזה יקרה.

בהצלחה רבה!