השאלה:
אנחנו נשואים כעשר שנים.
אשתי לא מעוניינת לשתף אותי בחיים שלה, במה שהיא עוברת.
היא כל הזמן עם חברות, משתפת אותם, מקשיבה להם.
ואלי – היא משתדלת להיות 'נחמדה'.
וכשאני שואל אותה מדוע, היא אומרת שאני ביקורתי. לכן היא לא רוצה לשתף אותי.
וזה נכון. אני ביקורתי. והיה לי על מה. חלק היה על דברים רוחניים, שחששתי שהבית מתדרדר – בגללה.
אבל מאז ששמעתי את זה ממנה באופן ברור, אני משתדל שלא לבקר אותה. וגם אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני שותק. לא מגיב.
אולי בזה עשיתי את הצעד הראשון כדי להשיב את היחס הנכון בינינו; אבל אני לא יודע כיצד להמשיך מכאן.
אשמח להדרכה.
והתשובה:
אכן, עשית צעד ראשון.
– אבל גם הוא לא מושלם.
מסתבר מאוד שהצעד הזה עצמו היה קשה לך. והוא עדין קשה לך.
– אבל יש לך עוד כברת דרך לעשות.
הביקורתיות בבית, היא אם כל חטאת. אם כל פירוד.
חוץ מזה שהיא לא משתפת אותך, ומוצאת את ה'בעל' שחסר לה אצל החברות, ברור שיש לזה עוד השלכות. והן כואבות לא פחות. ואולי יותר.
ביקורת – משתקת. משתיקה. מייצרת תחושה של ההיפך מ'בית'.
'בית', זה המקום של האדם. כאן מקבלים אותו כפי שהוא ממש. בלי לנסות לתקן אותו במאומה.
ואם זה לא כך, אז התחושה היא – שאין לו 'מקום'. שהוא כמו ערער בערבה.
וכל אחד מבני הזוג, צריך לתת לשני תחושה חזקה מאוד – של 'בית'. שהוא מקבל אותו לגמרי. כפי שהוא. בלי 'לשפץ' אותו.
אחרת, השני לא יהיה חופשי. הוא ירגיש עצור. וחסום. ומאויים. והקשר הרגשי ילך ויפחת.
– עד כמה שהדברים הנ"ל פשוטים, עדיין צריך לחזור עליהם שוב ושוב. ולשנן אותם ללא הרף.
[אם זו שאלה הלכתית, פנה אל הרב שלך; אבל תספר לו גם את המצב שלך, שהוא יקח בחשבון גם את השלום בית שלכם.]
כדאי שנבין מהי ביקורת, ומה נחשב ביקורת בעיני אשה.
למשל:
כל התנגדות למה שהאשה אומרת, זה ביקורת.
יחס של חברותא, שאתה אומר משהו אחד והשני אומר אחרת, בעיני אשה – זה ביקורת. היא מרגישה שרמסו לה את האישיות.
וגם אם זו הבעת דעה בעלמא. או הבעת רצון. לא רק הבעת רגש.
גם 'עקימת האף' היא ביקורת.
וגם עקימת אף שאתה לא שם לב אליה.
– הפנים שלנו מביעות את ה'פְּנים' שלנו. וכשמשהו לא מוצא חן בעינינו, זה ניכר עלינו.
והעבודה כאן היא הרבה מאוד על ה'דעת'. על התחושה. על הידיעה הברורה – שמותר לשני לעשות מה שהוא רוצה. שאין כפיה בבית על שום דבר.
אגב, אם אנחנו באמת רוצים שהשני יעשה כרצוננו, אז רק הדרך הזו תוביל לכך שבסופו של דבר הוא יבוא מרצון לשמוע, וגם לעשות.
גם שתיקה, היא ביקורת.
ולפעמים השתיקה היא ביקורת הרבה יותר מהדיבור.
עליך להגיע להבנה, שאתה לא הולך לשנות אותה. שהיא תעשה את מה שהיא רוצה.
יש דרכים להביע דעה, ולהביא את השני לרצות לעשות את מה שחשוב לי שהוא יעשה.
– אבל לפני הדרכים הללו, השלב הראשון הוא – שהשני לא ירגיש 'מוכרח'. ו'חייב'. ומאוים. וחסום.
כעת אתם לאחר ביקורתיות ארוכת שנים, כזו שהביאה אותה להתייאש מלשתף אותך במה שעובר עליה.
ולכן – עליך להביא אותה למצב כזה, שהיא באמת תרגיש שהיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. בכל ענין שהוא.
– שלא אתה זה שעוצר אותה.
כעת אתה שואל – הרי אני לא נמצא במקום הזה, אני כן שיפוטי, ולא מסכים עם הרבה דברים. אני יכול לשתוק. אבל להרגיש חוסר התנגדות בפנים – זה קשה לי!
אתה צודק. זה קשה.
ולכן תעשה תרגיל כזה:
חשוב איך זה נראה כשאתה מרוצה. כשאתה לא 'שופט' אותה. דמיין מה הבעות הפנים שלך אז. מה אתה אומר. איך אתה נראה.
ואת זה תעתיק – לזמנים שבהם אתה לא מרוצה.
ו'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. עם הזמן אתה תצליח להרגיש שבאמת היא יכולה לעשות הכל מבחינתך.
מסתבר להניח, שחלק מהביקורת שלך – היא בלי מודעות. אתה לא שם לב שאתה מבקר.
ולכן כדאי שלאחר תקופה שאתה נוהג כנ"ל, דבר איתה על כך. ספר לה שהחלטת שאתה לא מבקר אותה בכלל, ושאל אותה האם היא מרגישה בכך. האם היא חשה ביקורת, או שהמצב נעשה טוב יותר. כך תוכל לדעת היכן אתה עומד.
במצב רגיל, מותר לנו להרגיש התנגדות.
– ובתנאי – שאנחנו מביעים אותה נכון.
דהיינו:
מקשיבים היטב לצד שכנגד. לאשה, במקרה דנן.
נמצאים ב'מקום' שלה. דהיינו – עושים עסק ממה שהיא הביעה, לפי הלך החשיבה שלה. בלי להכניס כעת את הדעה שלי.
ולאחר שהיא מרגישה שהדעה שלה נשמעת, ויש לדעה הזו מקום בליבו של בעלה, אז הוא יכול להביע את הדעה שלו. בעדינות. אולי זה יכול להיות גם כך. מה דעתך.
הנסיון מלמד, שבצורה כזו – ברוב הפעמים – היא מאוד תרצה לעשות את מה שאתה אומר.
– אתה היית 'איתה'. שמעת אותה. הבנת. הכלת.
כעת – היא תהיה 'איתך'.
כך היא ההדרכה הבסיסית.
אבל במקרה שלך, זה שונה. אתה צריך לשנות משהו שהתקבע אצלה במשך שנים. ולכן עליך ללכת לכיוון השני לגמרי.
ורק לאחר תקופה כזו, שתראה שזה עובד, והיא משתפת, נסה בעדינות להביע את דעתך באופן הנכון כנ"ל. בדוק איך זה מתקבל.
בהצלחה רבה!
