תענו את נפשותיכם

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (טז, כט)

'תענו את נפשותיכם'.

– מה תכליתו של העינוי הזה?

'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'.

ויש גם את ההמשך. חג הסוכות. ימינו תחבקני.

– והתכלית הסופית היא – שמיני עצרת. השלמות של הכל.

וכדי שנגיע מוכנים לכל הדברים הנשגבים הללו, צריך שיהיה באמצע הדרך 'עינוי'. אחרת לא נוכל לכפר על חטאנו.

אחרת לא נוכל להתקדם הלאה, אל היחוד השלם של שמיני עצרת.

– העינוי – מכין אותנו לכל זה.

יש לנו גם עוד עינויים, בתחנות נוספות בחיים שלנו. כאלו שנצטווינו בהם, וכאלו שאנחנו עוברים בהשגחתו יתברך.

– וכולם מכינים אותנו למשהו. לתכלית מסויימת.

העינויים הללו, נחקקים בנפש. 'תענו את נפשותיכם'.

והם גם פועלים בה. משנים אותה. מכינים אותה לתכלית שלה.

– כדאי שננסה להבין מה זה פועל, וכיצד. כך נוכל 'לכוון' את כל העינויים הללו אל מקומם הנכון, אל תכליתם הראויה.

לוחות שניות

ה'מהדורה הראשונה' של יום הכיפורים, היתה במדבר סיני.

היה מתן תורה.

ולאחריו היה חטא העגל.

הלוחות הראשונות – נשברו.

– מתן תורה דאז, לא המשיך הלאה כצורתו.

ואז משה רבינו עולה לה' כדי לבקש על עם ישראל. כדי לבקש על התורה.

– כדי לבקש על הקשר המשפחתי שבין עם ישראל, והתורה, וה' יתברך.

ובסופו של דבר, ה' מתרצה. והוא גם נותן לנו את הלוחות השניות.

– ומתי כל זה יוצא אל הפועל?

– ביום הכיפורים.

בחג השבועות, יש הלכה של 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם' (פסחים סח:).

– 'לכם'. 'שישמח בו במאכל ומשתה' (רש"י).

אנחנו מלאי שמחה ביום הזה, וזה מתבטא – בין היתר – בסעודה מיוחדת. ב'עיגלא תילתא' (שם).

כך נראה מתן תורה הראשון. הלוחות הראשונות.

וביום הכיפורים זה בדיוק הפוך. אנחנו ב'עינוי'.

אין אוכל. אין שתיה. אין עוד כמה דברים.

– כך זה כשניתנים הלוחות השניות.

כדי להביא את אל העולם את התורה במצב של 'לוחות שניות', אז אין ברירה אלא – להתענות. רק כך אנחנו יכולים לקבל תורה.

בזמן הלוחות הראשונות, היינו כמו אדם הראשון – קודם החטא שלו.

– היה זה עולם אחר לגמרי. אין לנו היכרות איתו כלל. אין לנו גם השגה בו.

חטא העגל, היה כמו חטא האכילה מעץ הדעת.

– ואת המצב שהוא יצר אנחנו מכירים היטב. אנחנו נתונים בו מאז ועד עצם היום הזה.

ובמצב הזה, אנחנו צריכים את הלוחות השניות.

– וגם את ה'עינוי'.

האילה והנחש

כשהאילה כורעת ללדת, יש לה בעיה.

היא 'מקשה לילד'.

– והיא לא רק 'מקשה'. היא לא מצליחה בכלל.

אם הלידה שלה היתה מתרחשת בצורה טבעית, בלי התערבות מבחוץ, אז לא היתה לידה כלל. והאילה היתה מתה.

ה' יתברך מכיר את המציאות הזו. הלא הוא זה שיצר אותה.

והוא גם יצר פיתרון לבעיה הזו.

– 'חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר' (איוב לט, א. ועיי"ש ברש"י. ועי' ב"ב טז:).

ה' קורא לנחש, וזה האחרון מכיש את האילה.

וזה קורה בדיוק בשניה הנכונה.

– אם הנחש היה מגיע רגע קודם לכן, או רגע לאחר מכן – האילה היתה מתה.

האילה רוצה להביא אל העולם מציאות חדשה. חיים חדשים.

– וזה לא מצליח!

ורק כשהיא ננשכת על ידי הנחש – זה קורה.

– רק כשהיא עוברת 'עינוי', היא מסוגלת ללדת.

רק כך היא יכולה לייצר 'חיים'.

תכנון מסלול מחדש

לכולנו יש תוכניות.

יש ששואפים רחוק. הם מציבים לעצמם יעד אליו הם מתכננים להגיע בעוד חמש שנים. בעוד חמש עשרה שנים.

ויש שאינם רצים כה רחוק.

אבל בכל זאת יש לכל אחד איזה 'ציור' – מה יהיה בתקופה הקרובה. לפחות עד העשירי לחודש.

כעת נשאל:

– האם התכנונים הללו יוצאים אל הפועל?

קשה לענות על כך.

ברור לנו, שלא הכל מגיע לידי מעשה. אולי רק חלק.

– בפרט בתוכניות הרחוקות; אבל לא רק.

האדם מתכנן לעצמו מה הוא יעשה בשעות הקרובות.

למשל, הוא יחזור מהכולל/עבודה.

– מה הוא יעשה בבית?

יש 'דין' כזה, שכששבים אל הבית – צריך לגשת למקרר. שם מקיימים בהידור את הדין של 'בל תשחית'.

– בפרט לאחר שלמיטב זכרונו יש שם עוגה שנאפתה רק אתמול.

אז הוא מתכנן את המסלול שלו. כניסה אל הבית. מטבח. מקרר.

הוא כבר שומע באוזני רוחו את ה'הגעת ליעד'. משהו דומה מתרחש גם בחוש הטעם של 'רוחו'.

דא עקא, שבאמצע הדרך, אי שם בין דלת הבית לפתח המטבח, נמצא המכשול הראשון.

– כמה זאטוטים 'התנחלו' שם, והם הקימו לעצמם 'ארמון' שלם של צעצועים.

כעת הם מבקשים את חוות דעתו על היצירה. וכאביהם של הבנאים הקטנים, עליו להשתתף בישיבה החשובה. אין לו ברירה.

ועוד קודם לדיון המהותי הזה, עליו להקביל את פני זו שהכינה את העוגה הנ"ל.

– וגם להקביל את סיפוריה. ותלאותיה.

בלי כל זה – אין כניסה למטבח!

וכך, כמעט בכל רגע נתון, הוא שומע באותן אוזני רוחו את המילים – 'תכנון מסלול מחדש'.

ומאחר ולא מדובר במכשיר נטול רגש, המילים הללו מתנגנות בנעימה מסויימת מאוד.

אבל אם הוא בעל נסיון, הוא כבר יודע:

– אין באמת מסלול.

יש משהו כללי, ב'גדול'. והוא כולל את הרעיה, את הילדים, ואת הבית עצמו.

– וגם את זה אי אפשר לתכנן באמת.

צער והתחדשות

'הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים' (בראשית ג, טז).

וברש"י:

'עצבונך – זה צער גידול בנים. והרנך – זה צער העבור. בעצב תלדי בנים – זה צער הלידה'.

צער עיבור. צער לידה. צער גידול.

– צער!

יש לנו תכנונים. ומטרות. ויעדים.

ויש לנו גם מסלול ברור, מהיציאה אל הדרך ועד ההגעה ליעד.

אבל ברגע אחד, הכל מתהפך.

מישהו צריך לצאת לאוויר העולם.

וכל התהליך הזה, של היציאה – הוא ב'עצב'. ו'צער'. וקושי. ודוחק.

– וכך, כל התכנונים המוקדמים – הם בגדר 'המלצה' בלבד.

אתה רץ קדימה, ובאמצע הדרך אתה חייב לעצור. משהו 'תוקע' אותך.

– וזה כל הזמן ככה.

אלו ה'עינויים' שאנחנו מקבלים במתנה. בהשגחה פרטית. באהבה גדולה מאת אבינו מלכנו יתברך שמו.

והמטרה שלהם היא – להוליד משהו חדש. להביא יצירה חדשה.

– להביא חיים חדשים.

היה 'ועבדום ועינו אותם, ארבע מאות שנה'.

– ולאחר מכן נולדו ה'חיים החדשים' של הבריאה כולה. עם ישראל.

יש גם את יום הכיפורים. חמישה עינויים.

– ובו קיבלנו את התורה הקדושה.

גם כיום, לאחר יום הכיפורים – מגיע שמיני עצרת. היחוד הגדול. ומיחוד תמיד נולדים חיים חדשים.

יש צער עיבור. וצער לידה.

– ואז נולד אדם חדש. חיים חדשים.

כך גם בשנות הגדילה של האדם. יש הרבה 'צער' לסובבים.

– בעיקר לאמא. הלא זהו 'עצבונך'.

ויתכן, שכל 'עינוי' העובר עלינו – טומן בחובו חיים חדשים. 'לידה' חדשה.

מציאות חדשה

יש לנו תכנונים. ויעדים.

ויש לנו גם ידיעות. ותובנות חיים.

יש אינספור פרטים, ופרטי פרטים, שנאספו אצלנו במשך השנים. וכולם מרכיבים את האישיות שלנו.

וכשהאדם מביע את דעתו על נושא כלשהו, אז ה'דעת' הזו נובעת מתוך כל אינספור הפרטים הללו. מתוך מה שהם עיצבו בו. במהותו.

– התובנות שלנו, ה'דעת' שלנו, וגם כל התכנונים והיעדים – 'יושבים' על כל החוויות המוקדמות שחווינו. על ה'מאגר' הפנימי שלנו.

וזה כמו שהאדם לומד גמרא, ומתעוררת לו קושיא.

הוא מעיין במפרשים. ואז הוא מוצא שהרשב"א הקשה בדיוק את הקושיא שלו.

וכל מי שלמד בישיבה, יודע – שהרשב"א אף פעם לא מקשה את ה'קושיא שלי'.

הרשב"א היה 'ראשון'. ודבריו עמוקים ורחבים, הרבה מעבר להבנה שלנו.

– כך קיבלנו.

יתכן שהקושיא שלי גם 'מונחת' בתוך דברי הרשב"א. אבל לא זו 'הקושיא של הרשב"א'. זה לא יתכן.

ואם אנחנו מתעמקים בלשונו של הרשב"א, אז אפילו אנחנו יכולים למצוא שיש בדבריו הרבה יותר מאשר 'הקושיא שלי'. ולפעמים זה בכלל משהו אחר לגמרי.

אז מדוע חשבנו שזה 'הקושיא שלי'?

– כי זה מה שיש לנו 'בראש'. ויש לנו נטיה למצוא בחוץ – את מה שיש לנו 'בפנים'.

כשאנחנו שומעים מילה, משפט, רעיון – אז באופן אינסטנקטיבי אנחנו משייכים את זה למה שאנחנו מכירים. זה 'מתחבר' לנו.

– כל דבר חדש, 'מתיישב' מיד על אינספור הפרטים שיש לנו 'בפנים'. מתחבר אליהם.

ועלינו לדעת, שה'מושכל הראשון' שלנו תמיד צריך בדיקה. אולי זה לא נכון. אולי זה משהו חדש שאני לא מכיר בכלל.

וזה קשה.

– קשה 'ללדת' חיים חדשים, כשזה 'על גבי' החיים הישנים.

קשה לקלוט שיש כאן רעיון חדש. מציאות חדשה.

– ובפרט כשזה עולם שלם חדש.

הכשת הנחש ומשמעותה

כשהנחש מכיש את האילה, היא יולדת.

– מה הוא גורם לה?

הרחם שלה, צר.

– המציאות העצמית – חזקה. איתנה.

אי אפשר להוליד חיים חדשים. זה תמיד 'יתיישב' על הקיים.

ומה עושה הנחש?

אומרת הגמרא (ב"ב טז:):

'חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה'.

– 'ומתרפה'!

ההכשה מחלישה את החיים הקודמים. הישנים.

– היא מערערת את הקיבעון.

ואז ה'אילה', 'יוצאת מהריבוע' שלה. מכל התובנות הישנות.

– זה 'מוחק' את המציאות הרגילה. הכל 'מתרפה'. שום דבר לא 'חזק'.

וכך אפשר להוליד חיים חדשים.

כך גם באשה, היולדת 'בעצב'. בכאב. בצער.

– וזה באמת כאב בלתי נתפס.

והכאב הזה – 'מוחק' אותה לגמרי. היא לא 'כאן'. אין משהו 'ישן'. אין כלום.

וכך היא מסוגלת להביא אדם חדש אל העולם.

כך גם במתן תורה. וביום הכיפורים.

– וגם – בימינו אנו.

חיים חדשים

הגאולה, זה חיים חדשים.

וכמה שינסו להסביר לנו מה יהיה שם, לא נבין בכלל.

אבל כדי לסבר את האוזן, ננסה להביא כאן דוגמא אחת.

מסופר, שהגר"א אמר שהוא מסוגל להבין את גדלותו של אמורא. וגם של תנא.

אנחנו, אגב, לא מסוגלים להבין גם את גדולי הדור הקודם. ומי שמכיר אותם קצת, וגם מודע קצת לעצמו ולדרגת השגתו, יודע זאת היטב.

– הגר"א, כן היה מסוגל להבין.

ומאחר ואנחנו לא מבינים גם גדולתם של תלמידי התלמידים של הגר"א, אין לנו הבנה במה שהוא עצמו הבין ובמה שלא.

אבל אפילו הגר"א, לא הבין את גדולתו של אדם פשוט – שהיה בזמן הנביאים.

– הרי הוא ראה – נביא!

כך הוא עצמו אמר.

ומעתה.

על זמן הגאולה כתוב בנביא (יואל ג, א–ב):

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.

וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי:

אתה, ובניך ובנותיך, גם הקטנים ביותר – תהיו נביאים.

– נביאים!

'אשפוך את רוחי על כל בשר'!

– הגר"א, לא יכול היה להבין את גדולתו – של מי שיזכה לראות את פניך!

אז נעשה חשבון:

כיום, אין לנו השגה בגדלותו של גדול הדור הקודם.

והוא, לא היה לו השגה בגדלותו של תלמיד תלמידי הגר"א.

והתלמיד הזה, לא היה לו השגה בגדלותו של הגר"א.

והגר"א עצמו – לא היתה לו השגה בגדלותו של התלמיד שלך לעתיד לבוא!

– אכן. זו תהיה מציאות חדשה. לגמרי.

וזו רק דוגמא אחת. מתוך אינספור כאלו.

ערב רב

הגאולה, היא בגדר 'לידה'.

– נולד כאן משהו חדש (עי' בכ"ז בזוה"ק רע"מ סז ע"ב).

וכשנולד משהו חדש – יש צער עיבור. וחבלי לידה. וצער גידול.

– ולפעמים יש גם הכשת נחש.

והכל – כדי 'לרפות'.

– כדי להחליש את המציאות הקיימת. כדי לבטל אותה. עד כמה שניתן לעשות זאת.

הנחש הזה, כבר הגיע.

והוא הכיש. וזה היה חזק. וכואב.

היה גם 'דוחקא'. דוחק הרחם, שעוצר את הלידה.

וכל זה – עדין קיים!

ומי שסובל כאן, זה עם ישראל.

וגם מי ששוכן בתוך עם ישראל –

– השכינה הקדושה. מידת מלכותו יתברך.

ממה היא סובלת?

– מכל סבל של יהודי. 'קלני מראשי' (עי' סנהדרין מו.).

והיא בעיקר סובלת – מהפירוד שלה, משמו הגדול יתברך. מקודשא בריך הוא.

ומי הוא זה שמפריד?

– אין השם שלם, עד שימחה זרעו של עמלק (עי' שמות יז טז, ורש"י שם).

אין השם שלם. אין אחדות. יש פירוד.

ואלו שמפרידים, מאז חטא העגל ועד היום – אלו העמלקים. וגם בני משפחתם, הערב רב. אלו שנכנסו בתוך עם ישראל ממש.

ועד שימחה זרעו של עמלק, לא יהיה השם שלם.

ומי ימחה אותם?

– ה' יתברך.

אבל אנחנו צריכים לדעת היכן נמצאת ה'אג'נדה' של הערב רב. עלינו להכיר בהם, ולנתק אותם מאיתנו.

כיום, כשאנחנו עדים למלחמה החזקה כנגד עם ישראל האמיתי, כנגד כל איזכור של שם ה' יתברך – אנחנו גם יודעים מיהם.

ואגב, באותו הזמן בו עלה ל'גדולה' אותו האיש שעשה את ה'מהפכה' במגדל השן שלהם, אבי השיטה השולטת כיום, באותה שנה בדיוק – החל שלטון ה'איטולות' באיראן.

– חומר למחשבה.

יתכן, שהנחש ההוא, החל להכיש – כשמשהו כאן הפך את ה'רחם' לחזק. וסגור. ואגריסיבי.

עלינו לנתק אותם, ב'דעת' שלנו, מעם ישראל. הם לא חלק מאיתנו.

– הם כמו עם אחר לגמרי. ועוד כזה שנלחם בחרוף נפש כנגד עם ישראל האמיתי.

הם נלחמים – כנגד הקשר של עם ישראל וה' יתברך; וכנגד החיבור של ה' יתברך – למלכותו שלו.

חז"ל כבר גילו לנו מה יהיה בדור שלנו, הדור האחרון (עי' זוה"ק רע"מ ח"ג דף רעט ע"א. וכן בז"ח יתרו נח ע"ב):

'…דא גלותא רביעאה דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים רמאים כנחשים ועקרבים דעקרין מלי דרבנן ודיינין לשקרא עלייהו אתמר (איכה א) היו צריה לראש, (שמות ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש דישראל באלין רשיעיא ערב רב ודא בסוף גלותא' (ועי' ביאוה"ג על תיקו"ז, תקון יא מתיקונים אחרונים, ד"ה השפחות וילדיהן. וע"ע זוה"ק ח"ב קיד ע"ב).

– את זה עלינו להבין. ולדעת. ולהפנים.

ומצד שני, עלינו להמליך את ה' יתברך. בדעת שלנו.

עלינו להבין את הסבל הזה של השכינה. את ה'דוחק' בו היא נמצאת.

ועלינו לנסות – לקרוא לו. לבקש אותו. לחבר מחדש את הפירוד הנורא הזה.

וכמו כל מלך, כשממליכים אותו – הוא בא. ומולך.

להרפות

ויתכן, שכדי להגיע לזה, עלינו 'להרפות' משהו קיים.

– עלינו להחליש מציאות שנבנתה בקרבנו בשנות הגלות הארוכות.

בגלות הלא אין 'מלך'.

– כך אומרים חז"ל. 'כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק' (כתובות קי:).

ומה כן היה לנו שם?

– עבודה על ה'אני'.

'אני' – אהיה למדן. ותלמיד חכם. ומקיים מצוות. ובעל מידות. וצדיק.

ומה המטרה?

– גן עדן.

'דרך הטוב – להיטיב'. ולכן הוא ברא לנו גן עדן.

וכל העבודה כאן היא כדי שלא יהיה לנו שם 'נהמא דכיסופא'.

הכל אמת. חלילה לנו לחשוב אחרת.

אבל כאן, בארץ הקודש, ובשלהי ימי הגלות – עלינו לחשוב על עוד משהו.

– על עוד 'מישהו'.

והוא –

– ה' יתברך.

וכך אומרים לנו חז"ל (פסיקתא לד):

'גילי מאד בת ציון [הנה מלכך וגו'], זה שנקרא מלך, שעתיד הוא למלוך על דורות הראשונים ועל דורות האחרונים, והקדוש ברוך הוא מכריז להם לכל צדיקי דור ודור, אמר להם צדיקי עולם אף על פי שדברי תורה צריכים הם עלי שחכיתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי'.

– חיכיתם לתורתי, ולא חיכיתם למלכותי!

וזו תביעה גדולה מאוד. כך מבואר במקום אחר בחז"ל (תיקו"ז פא ע"ב (בדפי וילנא), עיי"ש היטב).

ומדובר, בעיקר, על הכוונה. על ה'דעת'.

– לאן אנחנו 'מכוונים' את המעשים שלנו. את הדיבורים. את המחשבות.

כל התורה כולה – ממליכה את ה' יתברך.

– ובתנאי, שזה הרצון שלנו. שזו הכוונה שלנו. שזו ה'דעת' שלנו.

ה' מחכה לנו. שנמליך אותו. שנעשה למען שכינתו הקדושה.

עלינו להבין את מטרת ההכשה של הנחש ההוא.

– ולהרפות.

ולהביא אל העולם את החיים החדשים.

בקרוב בימינו, אמן.