וקדשתו

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (כא, ח)

נצטווינו לקדש את הכהן.

– כיצד 'מקדשים' אותו?

אומר הרמב"ם (כלי המקדש ד, ב):

'וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון'.

– לנהוג בהן כבוד 'הרבה'.

– להקדים אותם לכל דבר שבקדושה.

– וגם ליטול מנה יפה ראשון.

הכהן צריך להיות קודם לכולם. לישראל. ללוי.

וזה לכל דבר. אפילו ל'מנה יפה'. לא רק לדברים שבקדושה (עי' רש"י גיטין נט:. אמנם עיין תוס' שם).

ההקדמה הזו מכבדת אותו.

והכבוד הזה – מבטא את ה'קדושה' של הכהן.

– כך מקיימים את הציווי הזה, של 'וקידשתו'.

להיות הראשונים

'אני ה' – מקדישכם'.

לא רק הכהן קדוש.

– כל יהודי – קדוש.

הרי ה' הוא 'מקדישכם'. והכונה כאן היא לכל עם ישראל.

אז מצד אחד, אתה ואני – קדושים.

ומצד שני, אנחנו צריכים גם לקדש את עצמנו.

– 'קדושים תהיו, כי קדוש אני' (יט, ב). 'והייתם לי קדושים, כי קדוש אני' (כ, כו).

והקדושה, מתבטאת גם – בכבוד.

וכנראה, שבציווי של 'קדושים תהיו', יש גם הוראה להיות – 'ראשון'. להקדים את עצמנו.

קדוש, זה 'מובדל'.

– אנחנו מובדלים.

אנחנו מובדלים – לטובה.

– אנחנו מובדלים, להקדמה. לראשוניות.

אנחנו לא ביחד עם כולם; אנחנו צועדים לפני כולם.

אנחנו הראשונים. ועלינו לכבד את המקום הזה שלנו.

– הלא ישראל, נקראו 'ראשית' (עי' יל"ש בראשית ב).

פריווילגיה מיוחדת

קדושה, זו פרישות ממציאות מסויימת.

וזה גם – להיכנס למצב אחר. למציאות אחרת.

– זה להיות מיוחד ומיועד – למשהו. או למישהו.

כמו 'הרי את מקודשת לי'. את מובדלת מכל העולם, ומיוחדת – לי.

וזה גם בצד ההפוך. ה'קדשה'. האשה הנבדלת מהמהות האמיתית שלה, ומתייחדת – לעבירה.

רש"י (יט, ב) מבאר, שהציווי של 'קדושים תהיו' – הוא כנגד איסורי עריות. כנגד הפרישות מהם.

והאיסורים הללו – קשים הם.

– הם היו קשים מאז ומעולם. גדולי עולם התקשו לשמור עליהם (עי' קידושין פא. ועוד).

ובפרט כיום, כשהעולם כולו ירד לתהום חסרת תחתית. כשהאיסורים הגרועים ביותר הפכו להיות ה'לכתחילה'.

ואכן, ה'עולם' שבחוץ – הוא באמת נמצא שם. קשה מאוד לומר לגוי לשמור על עצמו (עי' בכ"ז בפי' אוה"ח יח, ב).

אבל אנחנו יהודים. ויש לנו 'פריווילגיה' מיוחדת.

– אנחנו לא רק 'פרושים' ממציאות מסויימת, כמו הגויים; אנחנו גם 'מתייחדים' למציאות אחרת.

אנחנו במקום אחר לגמרי מכל השאר.

– אנחנו ה'ראשונים'.

פחד מוות

ראשית גוים – עמלק.

– גם עמלק היה 'ראשון'.

ובמה זה התבטא?

– בין היתר – במלחמה שלו כנגד ישראל.

היו עשר מכות. והיתה יציאת מצרים. וקריעת ים סוף.

וכולם – פחדו. פחד מוות.

הם פחדו מהעם המיוחד הזה, שכל המערכות האדירות של איתני הטבע – הן עבורו בגדר 'המלצה' בלבד. שהוא יכול לשנות את הכל ברגע אחד.

שמעו עמים, ירגזון. חיל אחז. אז נבהלו. יאחזמו רעד. נמוגו.

ממה הם פחדו?

עם ישראל הביא את העולם למצב חדש, בו כל מה שמוכר, וידוע, ויציב, ושריר וקיים – לא בטוח יותר.

– כל הידיעות שהאדם 'נשען' עליהן כדי לנהל את חייו, יכולות להפוך את עורן ברגע אחד.

כולנו 'נשענים' על כח המשיכה. למשל. כשאנחנו הולכים, עומדים, יושבים.

הבית שלנו, וגם כל החפצים שיש בו, יציבים ומתקיימים – בזכות הכח הזה.

כעת נתאר לעצמנו, שיש אדם – שבכוחו לעצור את הכח הזה. ואנחנו לא יודעים אימתי יעלה בדעתו לעשות זאת.

– האם זה לא יפחיד אותנו?

יש היום משפט כזה שאומרים – 'אל תתן לפחד לנהל אותך'.

כולם אז, ללא יוצא מן הכלל, 'נתנו' לפחד לנהל אותם. לא היה אחד שהעז להתקרב לעם ישראל.

היה רק אחד. הוא כן היה יוצא מן הכלל.

– עמלק.

הפחד לא ניהל אותו.

הוא היה יוזם. מוביל.

הוא סלל דרך חדשה. אחרת לגמרי מכל העולם דאז. אחרת מההגיון הפשוט. אחרת מטבע האדם הרגיל.

– את כל אלו – הוא 'עקף'.

המטרה שלו היתה חזקה מהכל. והוא דבק בה, ויצר מציאות חדשה.

הוא גם הוביל אחריו את כולם. הרי הוא כבר 'קירר את האמבטיה'.

– אבל הוא היה ה'ראשון'.

הבכורות והלויים

בית המקדש.

הבית – של ה'קודש'.

בקודש הזה, מי שהיה צריך לעבוד – אלו הבכורות.

ומה זה 'בכור'?

הבכור הוא ה'ראשית' של הבית. הוא הקודם לכל הבאים אחריו.

הוא גם המוביל. היוזם. אחריו ילכו כולם.

בסופו של דבר, הבכורות לא עובדים בבית המקדש.

ומדוע?

– כי היה חטא העגל.

בחטא הזה, הם איבדו את ה'ראשית' שלהם.

– וכיצד הם איבדו את זה?

היו ערב רב. הם עשו את העגל.

– ועם ישראל – הלכו אחריהם.

גם הבכורות הלכו אחריהם. נגררו.

בכך הם הפכו מ'ראשונים', לכאלו שאחרים מנהלים אותם.

ומי לא הלך אחריהם?

– בני לוי.

הלויים לא נגררו; הם הובילו. הם יזמו לבד, ויצרו לבד.

הם הלכו כנגד כולם, וסללו לעצמם דרך אחרת. כנגד הסחף כללי. כנגד הדחף האנושי. כנגד אלו שנטלו לעצמו את ה'הנהגה'.

בכך הם הפכו – ל'ראשונים'.

– כעת הם מתאימים – יותר מהבכורות – לעבודת ה'קודש'.

הרוח המסעירה

'קדושים תהיו'.

– היו ראשונים. קודמים לכולם. וגם מובילים את כולם.

ואפשר לנו ללמוד את זה מהלויים. ולהבדיל – גם מעמלק.

וכעת נשאל:

– במה אנחנו באמת מובילים?

ונשאל גם עוד:

אנחנו עם ישראל. ומסביבנו יש המוני גויים. וההבדל בינינו הוא גדול מאוד.

– ברור לנו שיש הבדל.

ה'שוויון' – הוא שקר. וזו ההגדרה העדינה ביותר שניתן לומר עליו.

אבל – מהו באמת ההבדל הזה? במה אנחנו מובדלים מן הגויים?

– אז אולי ההבדל הוא – שאנחנו יצאנו ממצרים. וגם קיבלנו תורה. והגויים לא.

קשה לומר שזו הנקודה.

הלא יש כמה עמים שנפדו משעבוד. והגויים כולם נצטוו בשבע מצוות בני נח.

אז האם ההבדל הוא בכמות המצוות?

– לא. ברור שיש משהו מהותי יותר.

אז מה כן?

הרי עלינו לדעת את ההבדל, כדי לדעת מה הכח שלנו להוביל.

וגם כדי לדעת כיצד אנחנו יכולים לקיים את הציווי של 'קדושים תהיו'.

– כדי לדעת – במה עלינו להיבדל. להתקדש.

וגם – כיצד אפשר להתגבר על האיסורים הכלולים ב'קדושים תהיו'. וכיצד לא ניסחף אחר הרוח האדירה, הסוערת כל כך, המסעירה את כל העולם דהיום.

מיהו יהודי

מה זה 'יהודי'?

יהודי זה דבר אחד:

– יו"ד ה"י.

הלא שמו יתברך, זה י–ה.

ויהודי – זה השם הזה, במילוי. יו"ד ה"י בחילוף האותיות.

– זה מה שמבדיל אותנו.

וזה גם מה שעושה אותנו 'ראשונים' (עי' אוה"ח יט, ב. ד"ה 'עוד נראה לפרש הכתוב').

נצטווינו – במצוות.

ומהי 'מצוה'?

אותו הרעיון:

מ' וצ', זה י' וה' – בא"ת ב"ש.

וו' וה', אלו האותיות האחרונות של שמו הגדול יתברך.

אז מצוה זה – י', ה', ו', ה'.

וכשיהודי עושה מצוה, הוא משרה עליו את שמו הגדול יתברך. וכשהוא עושה את המצוה באיבר מסויים – אז הוא משרה על האיבר הזה את השם.

זה מה שנצטווינו:

– קדושים תהיו – כי קדוש אני ה'.

ה', הוא קדוש.

ולפי מה שנתבאר – ה' הוא 'ראשון'. הוא המוביל של הכל.

וכשהוא שורה בעם ישראל, אז גם אנחנו נעשים 'קדושים'.

וכשהאדם קדוש, הוא 'ראשון'. ומוביל. ויוזם.

– הוא לא נגרר. גם לא אחר החטא.

זה כח עליון. לא משהו שיש בטבע האנושי (עיי"ש).

– כששמו יתברך שורה בנו, אז יש לנו את הכח הזה. את כח ה'קדושה'. והראשוניות. וההקדמה. וההובלה.

– זו אחת מהתוצאות של המציאות הנשגבה הזו, שבה שמו הגדול יתברך – בקרבנו.

ובזה אנחנו נבדלים מן העמים.

ובזה אנחנו גם מובילים את כולם, 'לתקן עולם במלכות ש–די'. ל'וכל בני בשר יקראו בשמך'.

– כולם – אחרינו.

וכפי שמלמד אותנו הרמח"ל (במאמר החכמה):

'דע, כי הנה בכלל העולם יש הטוב והרע, וענפיהם במין האנושי ישראל ואומות העולם, והנה תיקון העולם, הוא שיהיה הטוב שולט והרע נכפה, ובמין האנושי ישראל שולטים ואומות העולם משתעבדים תחתיהם, והנה בהיות הדבר כן הנה טוב לכל, כי הנה הקדושה מאירה בישראל ומתחזקת בם, ובהיות אומות העולם משתעבדים תחתם נתקנים על ידם ונמשך להם משך מן הקדושה ההיא'.

– כשישראל הם ה'שולטים', כשהם הראשונים לכל – אז 'הקדושה מאירה בישראל'.

זו המיוחדות שלנו.

– וזו גם מהות הקדושה שלנו.

ענני כבוד

עם ישראל, בהיותו במדבר, זכה ל'ענני כבוד'.

ובזכות מי הם היו שם?

– בזכות אהרון הכהן.

זה אותו אהרון הכהן, שניסה להילחם לבדו כנגד החוטאים בעגל.

והוא זה שנעשה לאחר מכן ראש לעובדים בבית המקדש.

– ראש – לראשונים.

בעננים הללו, היה – 'כבוד'.

וזה כמו – 'וקידשתו'. 'לנהוג בהם כבוד הרבה', כפי פסק הרמב"ם.

הכבוד, וה'ראשית' – הם ביחד.

– ובמובן מסויים, הם אותו הדבר.

כבוד, ניתן – לראשון. למלך, למשל.

המלך, הוא ה'ראשון' שבעם. הוא המוביל. היוזם. הסולל את הדרך קדימה.

העננים הללו, יצרו מצב של 'כבוד' – לעם ישראל.

והם גם חצצו בינינו לבין כל מה ש'בחוץ'. בין כל מה ש'ישראל' – לכל מה ששייך ל'עמים'.

היתה כאן הבדלה.

והיתה כאן גם – קדושה. ראשוניות.

וכל זה היה – בזכות אהרון הכהן.

– בזכות זה שהיה ה'ראשון' – כנגד ה'רוח' של החטא, זו ששלטה אז בעם ישראל.

כבוד אמיתי

ענני הכבוד, 'כיבדו' אותנו.

והם גם חצצו בינינו – לבין העולם שבחוץ.

ומי היה בחוץ?

– כל הגויים.

וגם – הערב רב.

– הם 'נפלטו' מתוך הענן.

הכבוד שבתוכו, לא התאים להם. הם לא ה'ראשונים' בתחום הזה.

– הם ראשונים בתחום אחר. הלא הם מזרע עמלק.

והיה צריך לפלוט אותם.

אחרת – לא היה נותר הרבה מה'קדושה' שבתוך הענן.

– לא היתה שם 'ראשוניות' אמיתית.

הלא לכאורה תפקידו של הענן היה ליצור את החיץ הזה, בין ה'ראשונים' – לאלו שאינם כאלו; בין הקדושה, לטומאה; בין המובילים והיוזמים, לאלו ההולכים אחר שרירות ליבם של אחרים.

– בין 'כבוד' – לההיפך הגמור מכבוד.

והאמת היא, שגם ה'ראשוניות' שלהם – כ'ראשית גויים עמלק' – עלובה היא מאוד.

כי כל חיותם של הערב רב, היא מדבקותם בעם ישראל.

הם כמו וירוס, ש'נדבק' לתא חי – ושואב ממנו את חייו.

הענן, מבדיל אותם. מפריד אותם.

– וכך הם מאבדים את מקור החיים שלהם.

בית המשפט

במדבר, הערב רב היו מחוץ לענן.

היום זה הפוך.

הם השולטים. הם העיקר. ואנחנו – בקושי 'נספחים'.

– כך זה ב'מדינה' שהם הקימו כאן.

'מלך, במשפט יעמיד ארץ'.

– המשפט – הוא המלכות. הוא זה ש'מעמיד ארץ'.

כיצד מחזקים את מלכות ה' יתברך?

– על ידי – 'משפט אלוקי הארץ' (עי' מלכים ב, יז, כו). משפטי תורת ה' יתברך.

השלטון האמיתי, נמצא רק בידי האדם הממונה על ה'משפט'.

כך גם כאן. בארץ הקודש כיום.

אנחנו יודעים – שבתוך עם ישראל, יש מציאות של 'ערב רב'.

ואנחנו גם יודעים, שהערב רב מנסים להפריד את עם ישראל מאלוקיו – כמו שהם עשו בחטא העגל.

ובחז"ל כתוב, שבדור האחרון – ישלטו הערב רב בעם ישראל.

והשלטון, הוא על ידי ה'משפט'.

המסקנה של כל זה היא:

– בית המשפט, 'שמה הרשע' (קהלת ג, טז).

שמה הערב רב.

שמה הנסיון להפריד את עם ישראל מאלוקיו.

– שמה נמצא, חי, ופועל – זכר עמלק.

והם באמת פורצים דרך. ויוזמים. ומובילים.

– והם גם מוכנים להרוס את עם ישראל כולו, עבור ה'אג'נדה' שלהם.

'ראשית גוים – עמלק'.

ה'בפנים' וה'בחוץ'

ומה עלינו לעשות?

הלא אין היום ענני כבוד. ואי אפשר 'לפלוט' את הערב רב אל מחוץ למחנה.

– האמנם?

אין ענני כבוד כמו פעם. זו אמת.

– אבל אולי אנחנו יכולים ליצור לעצמנו ענני כבוד שכאלו.

בענני הכבוד, יש 'בפנים', ויש 'בחוץ'.

מה היה 'בפנים'?

היה – כבוד.

והיתה 'ראשית'. ראשוניות. הקדמה.

היתה ידיעה ברורה, שאנחנו – יהודים.

– היתה לנו שם 'דעת' ברורה, ששמו יתברך חתום בנו. שהוא טבוע בנו. שהוא מהותנו האמיתית.

שם היינו באמת 'קדושים'.

בתוך הענן, היינו מכובדים באמת. ומובדלים. וקדושים.

היינו לפני כולם. יוזמים. מובילים.

– את זה אנחנו יכולים ליצור לעצמנו.

כשנדע ונפנים – ששמו יתברך בקרבנו.

– שנדע, שכל ה'קדושים תהיו' נובע – מה'אני ה' מקדישכם'.

וזה מכבד אותנו. ועושה אותנו קודמים לכולם. ומובילים את כולם. וזה גם מזכה אותנו ב'מנה יפה' ראשונים.

אנחנו לא עושים רק את מה ש'בא לנו'.

– כי אם זה 'בא', ואנחנו 'הולכים אחריו' – אנחנו כבר לא ראשונים.

אנחנו לא מתנזרים מה'עולם הזה'. להיפך. אנחנו נוטלים 'מנה יפה' ראשונים. וזה באמת 'יפה'. ונעים. וכיף. וזה מה שיוצר לנו תחושת כבוד.

– אבל אנחנו לא 'נמשכים'. אנחנו יוזמים (עי' היטב אוה"ח יט, ב, 'וימאס בדעתו' כו').

וכשאנחנו מקפידים על כל זה, נוכל באמת להיות 'קדושים'.

והכח שלנו להקפיד על זה נובע – מ'אני ה' מקדישכם'. מה'דעת' שלנו, מהחיבור שלנו ל'אני השם'.

ומה היה 'בחוץ'?

– ערב רב.

וגם את החיץ הזה, אנחנו יכולים ליצור.

וכיצד?

על ידי 'דעת' שלנו.

– הלא הדעת שלנו קובעת את המציאות.

כשכותבים ספר תורה, אז אם הסופר מכוון נכון – חל על זה קדושת ספר תורה. ואם לא, אז לא.

– אם אנחנו חושבים שהם חלק מעם ישראל, אז הם באמת חלק מכלל ישראל.

וזה פוגע בנו. בקשר שלנו עם ה' יתברך. במהות האמיתית שלנו. בכח שלנו להיות 'קדושים'.

'הם', יודעים היטב כיצד ליצור חיץ. כיצד להתנתק. והם עושים את זה יפה מאוד.

– וזה טוב לכולנו.

אבל גם אנחנו צריכים להתנתק מהם.

אנחנו יכולים לייצר 'ענן' – בדעת שלנו.

וכך ה'וירוס' הזה, שיונק מאיתנו את החיים שלו – יפרד מאיתנו. ויאבד.

ואז ה' יוכל לשוב אלינו. להתחבר בחזרה לעמו. לאהוביו משכבר הימים.

בקרוב בימינו. אמן.