טוב ורע
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ (כא, י)
מלחמה.
– מדוע צריך בכלל להילחם?
הלא בסופו של דבר, מה שקורה זה – 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'.
– אז מדוע ה' לא עושה את זה מלכתחילה?
למה צריך את אנשי המלחמה, ואת המלחמה עצמה – אם רק ה' הוא זה שמנצח?
אומר הרמב"ן (כ, ט):
'התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו'.
– 'אין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם'.
האדם עושה את מה שהוא יכול. ואז ה' מסיים את העבודה. 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'.
בטבעו של עולם – האדם נלחם כנגד אויביו. ככה זה עובד. וצריך שיהיו אנשי מלחמה גם בעם ישראל.
הם – נלחמים.
וה' יתברך – נותן אותם בידי הנלחמים.
– הוא לא הורג אותם. הוא 'נותן' אותם בידיהם. גם זה נשאר בצורה של 'טבע'.
מדוע אנחנו לא נלחמים?
אז צריך לוחמים.
וצריך גם 'שרי צבאות' (עיי"ש בפסוק).
וכשיש מלחמה – צריך 'לצאת' אליה. ולהילחם.
כך היה תמיד!
יהושע נלחם בעמלק. 'צא הילחם'. ישראל נלחמו כנגד שבעת האומות. וגם כנגד הפלישתים. וגם כנגד מדין. ועוד.
מלכי בית דוד, וגם מלכי ישראל, יצאו להילחם.
– 'אין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם'.
בתקופתנו, בני התורה אינם יוצאים למלחמה. הם ספונים בהיכלי התורה, ומשתדלים ללמוד.
יש בציבור שלנו גם כאלו שאינם לומדים. ולא שמענו מישהו מגדולי ישראל שקורא להם לצאת ולהילחם.
– וזה משהו שצריך להטריד אותנו.
לא עצם הדבר, אלא הסיבה.
– מדוע זה כך. למה אנחנו יושבים כאן, בעוד אחינו יוצאים למלחמה. למה אנחנו לא משתתפים עימהם, כפי שהיה תמיד.
ומדוע זה צריך להטריד?
כי אם מישהו עובד קשה מאוד עבורנו, ומוסר את נפשו – פשוטו כמשמעו, והוא גם קורא לנו להשתתף עימו, ואנחנו לא נענים – זה עלול לפגום קשה במידות שלנו. בהכרת הטוב. בהשתתפות עם האחר. ועוד מרעין בישין.
יש תשובות אמיתיות. והן טובות ומספקות. עד כדי כך – שאין מקום לשאלה הזו בכלל.
אבל עלינו לשאול. ולענות. ולהבין ולהפנים. מדובר על יסודות תורתנו הקדושה.
הטוב שבתוך הרע
העולם מורכב מטוב, ומרע.
יש אנשים טובים, מקומות טובים, וזמנים טובים.
ויש מכל הנ"ל גם – 'רע'. מהויות רעות. מציאויות רעות.
חטאו של אדם הראשון, היה 'אב' לכל המציאות בה אנחנו חיים.
לפני כן, הטוב והרע היו 'מבודדים'. הטוב היה טוב, והרע – היה רע. הכל היה ברור וידוע.
החטא של אדם הראשון, שינה את הכל.
הטוב והרע – התערבו זה בזה. כעת בכל רע – יש נקודת 'טוב'. ובכל טוב, יש גם רע.
רע גמור, אינו מציאות כלל. אין לו קיום.
למשל – שקר.
אם לא נשתמש באמת, לא יהיה שקר. אין לו קיום.
לדוגמא, 'ראיתי גמל הפורח באויר'. שקר מוחלט, שלא יתכן במציאות.
– אבל 'גמל' – זו מציאות אמיתית. 'פורח', זו גם מציאות. וגם אויר.
ורק הצירוף של שלשתם – הוא שקר.
– אבל הוא מתבסס על אמיתות. אחרת לא היה לו קיום.
נסו לומר שקר בלי להשתמש במילים של אמת. זה לא ילך.
– אין רע, בלי נקודת טוב.
הטוב שברע – הוא חיי הרע. הוא הקיום שלו.
ואם היה אפשר לקחת את נקודת הטוב השבויה בתוככי הרע, אז לא היו לרע 'חיים'. והוא היה מתמוטט לחלוטין. פג ונעלם.
סיסרא
המציאות הזו, של טוב ש'מחיה' את הרע, מתבטאת במקומות רבים מספור.
כל משהו שנראה טוב, שנראה נוצץ, שנראה יפה, גם אם זה רק באופן חיצוני – יש בו נקודות 'טוב' שבויות.
– אחרת לא היה לו קיום. אחרת הוא לא היה יפה, טוב, ונוצץ. גם לא חיצונית!
'אימלאה – החרבה'. הכח הגדול של ה'צד השני', המתבטא אצל שליטי הגויים – נלקח מאיתנו. ממקור הטוב האמיתי (עי' פסחים מב:, מגילה ו.).
למשל – סיסרא.
סיסרא היה אחד האנשים החזקים ביותר שהיו אי פעם.
אומרים חז"ל:
'סיסרא… כבש כל העולם בכחו ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו לא היתה זזה ממקומה' (יל"ש שופטים מג).
ובסופו של דבר – הוא נפל ביד אשה!
כיצד זה קרה?
סיסרא הגדול, לא היה בעל כח משלו.
– היתה בו נקודת 'טוב'. כזו שהעניקה לו כח אדיר.
והיא –
– נשמת רבי עקיבא.
יעל, הצליחה 'להוציא' ממנו את נקודת הטוב ההיא, ולהשיב אותה למקומה הנכון (עי' עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו, מאמר חיקור דין, ה, יא).
וכשנקודת הכח שלו יצאה ממנו, הוא נעשה חלש כל כך – עד שהוא נפל ביד אשה.
– רק ל'טוב' יש כח.
ואם יש 'רע' בעל כח – זה בגלל נקודת הטוב השבויה בקרבו.
עבודת הגלות
היה בית מקדש. והוא נחרב.
וכעת, החיים שלנו – אינם בגדר 'חיים' כלל.
אנחנו מתקיימים אולי על אחוז אחד של 'חיים' ממה שהיה אז.
נולדנו אל תוך המציאות הזו. קשה לנו לחוש את חוסר החיים. את החידלון. את הצער הקשה כל כך.
בזמן הבית, היינו לפני המלך. בביתו הפרטי. בחדרו האישי ממש. 'הביאני המלך חדריו'. והיה חיבור. ואחדות.
היום, אנחנו רחוקים מאוד.
הסיבה לכך, היא העוונות. הדברים הרעים ש'נכנסו' בתוך החדר הנ"ל, והפרידו בינינו לבין המלך האוהב והאהוב שלנו.
– וכך – אין לנו 'חיים'. הלא כך כתוב: 'כי הוא חייך' (נצבים ל, כ).
אבל יש גם סיבה עמוקה יותר לגלות הארוכה הזו.
חטא אדם הראשון, 'עירבב' את המציאות. כאמור.
ונקודות הטוב – נמצאות בכל מקום.
ומי שיכול 'לפדות' אותם, ולהשיב אותם למקורם – זה אנחנו. כלל ישראל.
וזו הסיבה העמוקה של הגלות. להוציא ולפדות את נקודות הטוב הללו.
אומרים חז"ל (פסחים פז:):
'אמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין'.
'גרים'.
– כל דבר שנמצא בתוך הטומאה, ועליו 'לצאת' משם אל הקדושה – נקרא בשם 'גרים' (עי' בספר קהלת יעקב (הקדמון) ערך 'גרים').
אז זה מה שאנחנו עושים בגלות. מוציאים 'טוב' מתוך הרע.
ה' מגלגל אותנו למקומות בהם הוא צריך את ה'עבודה' הזו שלנו. אנחנו לא צריכים לחפש את זה.
הוא למשל הביא אותנו למצרים. שם דרנו במשך כמה מאות שנים, וכל נקודת ה'טוב' שהיו שם – עלו איתנו.
כעת, מצרים היא 'כמצודה שאין בה דגן' (ברכות ט:). אין שם מאומה.
וזו הטעם בציווי של – 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד' (יז, טז).
– אין לנו מה לעשות שם יותר.
ובגלות, בכל מקום בו עם ישראל הגיע – היו נקודת טוב כאלו. ועם ישראל פודים אותם משם.
יפת תואר
כי תצא למלחמה.
וראית בשביה אשת יפת תואר. וחשקת. ולקחת (עי' בליקוטי תורה להאריז"ל בפרה"ש).
יש יצר הרע. והוא עומד תמיד על משמרתו, ונלחם. ומנסה להפיל.
וכאן יש גישה מיוחדת למלחמה הזו. תן לו את מה שהוא רוצה, כדי שלא תהיה נפילה באיסור גרוע יותר.
– לא מצינו את הגישה הזו במקומות אחרים. במצוות אחרות.
יש לנו את שולחן המלכים של התורה הקדושה. ההיתרים, המצוות, הסיפוק האמיתי.
אבל להתיר חטא גמור, רק כדי שלא יהיה משהו גרוע יותר – זה דבר חדש. ויחודי.
– יש כאן סיבה עמוקה יותר.
עורכי המלחמה, אינם אנשים 'רגילים'.
מדובר על צדיקים גמורים, שלא שחים בין תפילין של יד לתפילין של ראש (סוטה מד:).
וכשיש שם 'יפת תואר', מדובר על הרבה יותר עמוק מהמובן הפשוט.
– יש בתוך העם ההוא נקודת טוב.
והיא מתבטאת ב'יפת תואר'.
ותפקידו של הצדיק הוא – להוציא אותה משם.
– ולהכניס אותה בתוך המקום הנכון שלה, שהוא – כלל ישראל.
יצר הרע, אינו רק היצר האישי של כל אחד.
– הוא מלאך המוות. הוא השטן. הוא כח ה'רע' שבבריאה.
והניצוץ – שבוי בידיו.
– יתכן שגם הכוונה הזו טמונה בדברי חז"ל, 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'.
התורה, מדברת 'כנגדו'. כנגד העובדה שיש לו כח – ש'נגנב' מה'צד' של התורה הקדושה. ולכן היא מצווה אותנו, 'ולקחת'.
בית המשפחה
יש 'בית'. ובו חיים איש ואשה.
וגם ל'משפחה' שלנו, שזה הקדוש ברוך הוא – והשכינה – ואנחנו, יש 'בית'.
הבית הזה נמצא בארץ הקודש. היא ה'גוף' של השכינה הקדושה (עי' רמ"ד וואלי, ביאור משנה תורה דברים ד"ה פנו. ועוד).
זה כמו שהבית – הוא בעלת הבית עצמה. חלק מה'גוף' שלה (עי' שבת קיח:).
ולאחר שהוגלנו, והיינו בארצות נכר במשך אלפי שנים, שבנו ל'בית' הזה.
– ה' השיב אותנו לכאן.
וכאן, אנחנו לא רק מוציאים את ה'טוב' מה'רע' – ומאבדים את הרע.
כאן אנחנו יוצרים מציאות. כאן הטוב שיצא – פועל. ומפעיל. ומייחד.
– כאן אפשר לייחד. ולאחד. ולחבר. הלא כאן זה הבית, בו דרה ה'משפחה' הזו – ה' יתברך, השכינה, ואנחנו.
כשהיו 'קידושין', בהר סיני, אז כבר שם – נכנס מישהו אחר בתוך ה'חדר יחוד'.
– היתה זו 'חזרה' על חטא אדם הראשון. ערבוב של ה'טוב' ב'רע'.
ולאחר החטא הזה, זה כבר לא היה חדר יחוד.
– כשיש עוד מישהו, לא יכול להיות שם 'יחוד'.
וכיום, דוקא כאן, ב'בית' המשפחה, נכנסה כאן המציאות ה'רעה' ביותר שיש.
– הרעה ביותר!
זו מציאות, שמפרידה בין הקדוש ברוך הוא – לשכינה. וכך גם אנחנו מתרחקים.
ה' יתברך רוצה לחבר. ולאחד. זו מטרת הבריאה.
ואותם 'רעים', הערב רב מזרע עמלק, משתדלים בכל כוחם – להפר את הברית הזו. ולהפריד בין הדבקים.
כך הם עשו בהר סיני. הם אלו שעשו את העגל, שהוא היה זה ש'נכנס' בתוך החדר יחוד ההוא – והפריד בין החתן והכלה.
– וכך הם עושים גם היום. וכאן. ועכשיו.
עילת הסבירות
אין לנו 'תפקיד' להיכנס אל הרע כדי להוציא את מה שהוא 'בלע' מהטוב.
– אנחנו לא אחראיים על כך.
ה' מגלגל את המציאות באופן שזה יקרה ממילא.
אנחנו רק צריכים לעבוד את ה' יתברך, בכל מקום ומצב שהוא מוביל אותנו אליו. וזה מה שעושה את ה'עבודה' הזו.
ומה שעוד עלינו לעשות, זה להפריד את הטוב מהרע.
לדעת מה 'טוב', ומה 'רע'. ולהתנתק מהרע הזה בכל כוחנו.
– עלינו לדאוג – שלא נעניק ל'רע' נקודות 'טוב' נוספות, חלילה.
ובעצם העובדה שאנחנו מתנתקים מה'רע', אנחנו נוטלים ממנו את חייו. את מציאותו.
הערב רב, הוא 'טפיל'. הוא 'נטפל' לכלל ישראל. כמו וירוס, נגיף, שכל חיותו היא – מהתא החי שהוא 'מתלבש' עליו.
ועיקר ה'עירוב' שלהם בנו, זה ב'דעת'. זהו המקום בו הם נכנסים. ופועלים. ומפרידים. והורסים כל חלקה טובה.
המשל לזה, הוא מה שנקרא 'עילת הסבירות'.
– ואולי זה לא רק משל. זו הגדרת הבעיה עצמה.
ראשי הערב רב המציאו טענה 'משפטית', שמעניקה להם סמכות של 'סבירות'. של 'סברא'.
– סמכות – של 'דעת'.
ה'דעת' שלהם מכרעת יותר מהדעת של כל כלל ישראל. ואם משהו בעיניהם 'בלתי סביר' – אז הוא מבוטל מעיקרו.
וכעת, נתאר לעצמנו שהגאולה מגיעה.
אליהו הנביא. שופר גדול לחרותנו. משיח. ה' יתברך מתגלה.
ואז מוגשת 'עתירה'. בעלי הגלימות מתכנסים, ודנים בה בכובד ראש. ובהרכב מורחב.
והם גם מוציאים 'פסק':
– בלתי סביר. בעליל.
התורה שלו יתברך, היא כבר כעת 'בלתי סבירה'.
וודאי שהוא עצמו יתברך – הינו 'בלתי סביר'. וגם 'לא מידתי'. וכו'.
– זה הערב רב. ה'סביר' היחיד הוא – שלהם.
ושם הם חודרים אל עם ישראל.
– וזה הקיום שלהם!
הצבא
בעלי הגלימות הנ"ל, הם המנהיגים כאן בפועל.
והם מחללים את כל הקדוש והיקר לנו.
רבותינו מלמדים אותנו שיש ערב רב. ושבסוף הימים תהיה גלות הערב רב. ושהם יהיו 'ראשי העם'. ושהם אלו שמעכבים את הגאולה (עי' זוה"ק ויקרא סט ע"א, ועי' ביאוה"ג לתיקו"ז תחילת תי' נ, ד"ה ועלייהו).
ולאחר כל הנ"ל, ברור לנו מיהם. והיכן הם שוכנים. ולכל הפחות – היכן נמצאת ה'דעת' שלהם.
ומעתה.
הערב רב ההוא, שולט גם על הצבא. הלא הוא חלק חשוב ועיקרי ב'מדינה'. וראשיו נשמעים לחלוטין להוראות הערב רב. במסירות נפש של ממש.
– ה'קוד האתי', וה'הוראות פתיחה באש', ועוד, עולים בחיי לוחמים. זה ברור לכל מתבונן. כך גם מי שהוציאה את דיבת ישראל רעה בכל העולם כולו, המשתייכת לשורותיהם.
הם המנהיגים. ללא עוררין.
והם מזרע עמלק. ויש להם גם 'אג'נדה' עמלקית למהדרין. וכל מהותם היא – הפרדת היהדות מהמדינה.
– ההפרדה של ה' יתברך מ'רעייתו'. ומעמו. ומארצו – שהיא ביתו הפרטי.
וזה מתבטא גם במלחמתם כנגד עם ישראל. לא רק כנגד החרדים לדבר ה' (ראה ערך כח מאה; דאגתם לרווחת המחבלים הכלואים; יצירת 'מרחב ציבורי' שוויוני–גויי; ועוד רבות).
ואם כך, האם יתכן שיהודי כלשהו יפקיר את בנו לשליטתם המוחלטת של הערב רב?
– האם נוכל לתת יד לשלטונם??
תמיד מסרנו נפש על התורה הקדושה.
– התורה חשובה לנו מאוד. יותר מהחיים עצמם.
ואלו העומדים עלינו לכלותינו, ליטול את חיינו, הם גרועים פחות – מאלו המנסים לעקור את התורה. את הקשר. את החיבור.
חז"ל אומרים את זה במשפט אחד:
– 'המחטיא את האדם – יותר מן ההורגו' (מד"ר פנחס כא, ד).
בפרט כשמדובר בחטא כזה, שהוא שורש כל החטאים. שהוא שורש הרע שבמציאות.
ובפרט כשמדובר באנשים שנושאים במהותם את הרע הזה.
– האם נלך 'לשרת' בצבא שלהם??
יתכן, שזו הסיבה העמוקה שלנו – מדוע אין אנו משתתפים איתם במלחמותיהם.
משפט אלוקי הארץ
ומה עלינו לעשות בפועל?
להתנגד.
– ב'דעת'.
עלינו להפריד את ה'טוב' מה'רע'.
– עלינו לדעת היטב, מהו 'טוב' – ומהו 'רע'. ששום דבר לא 'יתערבב' כאן.
ובעיקר, עלינו לחבר מחדש – את ה'טוב'.
כי חלק מה'דעת' שלהם, שחדרה גם אלינו, היא – שארץ ישראל היא ככל הארצות. שאין כאן משהו מיוחד.
– שאין כאן אפשרות חדשה, שלא היתה לנו בארצות הגויים.
היא אפילו לא 'מורשת אבות'. וגם התנ"ך הוא כבר לא 'שטר הבעלות' שלנו עליה.
– שטר בעלות, שחלקו הגדול מופר על ידי הבעלים עצמם – אינו תקף.
וחוץ מזה, הטענה הזו – של שטר הבעלות – כבר מזמן אינה נטענת על ידיהם. יש להם רעיונות חדשים.
ומהרעיונות הללו, נולד השוויון. ומדינת כל אזרחיה. וחילול כל קודש.
כשאדם רוצה לקבל 'דעת' נכונה, אז קודם כל עליו להבין מיהו. ובאיזה מקום הוא נמצא.
– ואנחנו כאן. בארץ הקודש. ב'גופא דשכינתא'. בבית המשפחה.
וכעת, המצב במקום הזה הוא – שיש כאן עגל זהב גדול. והוא זועק בכל יום מחדש – 'אלה אלוהיך ישראל'.
עלינו להבין את מהותו של המקום בו אנו חיים.
ועלינו להבין גם את המטרה של המקום הזה.
– את מטרת הבריאה, שמתגשמת רק – במקום הקדוש הזה.
ועלינו גם להבין – מי אנחנו. עם ישראל. נושאי שכינת עוזו יתברך.
ומתוך התובנות הללו, עלינו לחיות את החיים הנכונים. לקיים את מלכותו של אלוקי ישראל, בארץ ישראל.
לקיים את התורה, לא רק כי היא תביא אותנו לחיי העולם הבא; אלא – כי היא 'משפט אלוקי הארץ' (מלכים ב, יז, כו). כי כך מתגלית מלכותו (עי' רמב"ן בראשית כו, ה. ויקרא יח, כה).
ולהפריד את ה'טוב' – מה'רע', בדעת שלנו.
– מה שחשוב כאן בעיקר – זו ה'דעת' שלנו. כנגד 'סבירותם' הקלוקלת של הערב רב.
וכפי שנכתב בגליון קודם, עבודת החיבור הזו, כנגד ההפרדה שלהם – היא עבודת ה'אלול'.
ה' יזכנו.
