פנים ואחור

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ (כט, יז)

לבבו – 'פונה'.

יתכן לבאר.

האיש אשר לבבו פונה, הוא מסתכל על ה'. ומכוון כנגדו.

אבל הוא גם – 'פונה' הצידה. לעוד משהו.

– הפניה הזו, היא 'שורש'.

והוא 'פורה'. יש לו תולדות. והם – 'ראש ולענה'.

– ללכת. ולעבוד את אלוהי הגוים.

אם הוא מבין שזה לא נכון, ומנסה לתכנן כיצד לעבוד על כך, כנראה שלא אליו מכוונים הדברים.

מדובר על מי שזה נראה לו נכון. ומובן. וצודק.

– מדובר על אדם, ש'מתברך בלבבו לאמר – שלום יהיה לי'.

הוא חושב שזה בסדר!

הרי הוא עושה את מה שצריך. בדיוק כמו שכתוב.

רק הלב שלו, לא עם ה'. הוא 'פונה'. אז מה.

– זה שורש. והוא עלול להיות הרסני ממש.

הדלת האחורית

אדם הראשון, וחוה אשתו, היו 'דו פרצופין' (ברכות סא.).

– כך הם היו בתחילת בריאתם.

'אחור וקדם צרתני' (תהלים קלט, ה).

הם היו מחוברים זה לזה, בגב שלהם.

וה'פנים' של כל אחד מהם – הביטו אל הצד הנגדי לחברו.

ואז ה' הפיל תרדמה על האדם. וחפריד אותם זה מזו.

ולאחר ההפרדה, ה' בנה את ה'אחור' שלהם, והביא אותם להיות זה מול זה. 'פנים אל פנים'. שיוכלו להתחבר נכון, ולקיים את הציווי – 'והיו לבשר אחד'.

– חיבור של בחינת ה'אחור', אינו חיבור אמיתי.

כך מלמדים אותנו חז"ל.

ויש כאן משמעות עמוקה.

'פנים', זה המקום שהאדם 'פונה' אליו. הוא הולך לשם. זה הכיוון. זה היעד.

והכיוון הזה ברור לעין. הרי זה 'פנים', ובפנים יש את כח הראיה. והכח הזה – 'יודע' את המציאות שלפניו.

– הוא 'רואה' אותה.

ה'אחור', זה משהו שהאדם לא רואה.

– זה כל מה שנכנס ב'דלת האחורית'. בלי כוונה למשהו. בלי חתירה למטרה כלשהי.

צורת אדם

ה'אדם', הוא רק משל.

והנמשל – אלו האורות העליונים. הגילויים של ה' יתברך.

שם הוי"ה, במילוי (יו"ד ה"א וא"ו ה"א), עולה בגימטריא – 'אדם'.

– זה ה'אדם' האמיתי. המקורי.

וגם שם, בגלויי ה' יתברך, יש 'איש' ו'אשה'. הדוד והרעיה של שיר השירים. ה'משוש חתן על כלה' המוזכר בהפטרת השבוע.

כמובן שה' הוא אחד. יחיד ומיוחד. שלם מכל צד. לה' אין 'חלקים', הכל אצלו אחד מוחלט.

אבל הוא מתגלה ב'צורת אדם'. ובצורת אדם יש חלקים. והם יכולים להיות נפרדים זה מזה בבחינות מסוימות.

[זה כמו ענפים של עץ, הנראים כישויות שונות זה מזה. ורק כשמביטים למטה, אל הגזע, מבינים שזה בעצם 'אחד'.]

צורת אדם שלמה – זה איש ואשה, שמתחברים.

זה איש ואשה, שבתחילה הם מחוברים בבחינת ה'אחור' שלהם. ואז יש 'תרדמה', 'נסירה', וחזרה ל'פנים אל פנים'.

וכדי לחזור ל'פנים אל פנים', צריך לדאוג שה'צד השני', האחר, הס"א – לא יתאחז בבחינת ה'אחור'.

– וזה כבר התפקיד שלנו.

עד כמה שאנחנו נפעל נכון, כך ל'צד האחר' לא תהיה אפשרות לשאוב כח מהאורות העליונים.

אז בתחילה, ה'אחור' היה מחובר.

– מדוע?

כי ב'אחור' – נאחזים החיצונים.

וכדי שהם לא יתאחזו שם, זה היה מחובר. כך לא היה מקום להתחבר.

בשלב הבא, האדם שנמצא כאן, בעולם הזה – עובד. ופועל. ומכרית את החיצונים.

ואז אפשר להפריד את ה'אחור'. וגם לבנות אותו.

וגם להגיע לעיקר:

– לחבר, 'פנים אל פנים'.

להיות במקום של השני

את המוכר שבחנות המכולת, אנחנו לא באמת מכירים.

אנחנו יודעים לזהות מיהו. ולפעמים אנחנו גם יודעים את שמו.

וברמה הזו, פחות או יותר, אנחנו מכירים את כל החנות שלו.

– ומדוע זה כך?

כי ידיעת שמו – אינה נחוצה לנו. אין לנו ענין בו. ובמחשבותיו. וברגשותיו. וברצונותיו. ובמצב המשפחתי שלו. ובסיבה שהוא בחר להיות מוכר במכולת ולא עורך דין או סוכן ביטוח.

הדבר היחיד שמענין אותנו, זה מה אני מקבל כאן. ואיך אני משלם על זה כמה שפחות.

– 'אני'.

האמת היא, שהאדם יכול להתעניין במוכר. ובחיים שלו. ובסיבה שהוא בחר להיות כאן ולא במקום אחר.

וכל ההתעניינות הזו תהיה בבחינת – 'אני'.

– סיפוק סקרנות. השלמת ידיעות 'נחוצות'. משהו להתפאר בו בפני אחרים. או כל אינטרס אישי אחר.

החיבור למוכר הזה, הוא בבחינת 'אחור'.

– אנחנו לא באמת 'רואים' אותו. הוא לא מול ה'פנים' שלנו.

והוא גם לא נכנס אל ה'פְּנים' שלנו. רק לחלק החיצוני.

'פנים', זה להביט נכוחה. לראות את המציאות. להכיר בה. להכיר אותה. ולהתחבר אליה באמת.

– להתחבר – למה שהשני רוצה. לשאיפות שלו. למה שמטריד אותו. להיות 'איתו', במקום שלו.

לראות אותו, ואת מחשבותיו, ורגשותיו, ושאיפותיו הכמוסות – כמשהו שעומד בפני עצמו. חוץ ממני.

לראות – שלא רק הוא יכול להגיע 'אלי', למקום ולרצונות שלי, אלא אני גם יכול להגיע אליו. למקום שלו. להיות איתו שם.

ילד שמקבל מאביו, גם הוא יכול להיות כמו מישהו שקונה בחנות.

אם הוא יתנהג יפה, הוא יקבל ממתק. זה שווה.

– אז הוא יודע מה 'משלמים' כאן כדי לקבל. והוא עושה את זה.

והמטרה שלו היא אחת ויחידה:

– לקבל.

ומה באמת מענין את אבא שלו? מה מטריד אותו עצמו?

– לא ידוע. וגם לא רלוונטי.

הכל – 'אחור'.

האדם מקבל. כי הוא באמת מחובר.

– אבל הוא לא 'רואה' את מי שנותן לו. הוא לא מענין אותו באמת.

אגב, ה'חיצונים' לא נאחזים שם, כי הם בכל זאת מחוברים.

דהיינו – יש אינטרס משותף. יש סיבה חיצונית. והיא מחברת. למשל – הקפדה על כללים ברורים. על הפרדת שדות. על שיתוף מדויק לפי צרכי כל אחד ואחד.

בדיוק כמו המוכר בחנות, שכל אחד יודע בדיוק מה השני רוצה, וסיפוק צרכי השני – הוא האינטרס שלו.

וכך אין 'אחיזה'. אין מריבות.

יום הדין

אנחנו מתקרבים ליום הדין.

וביום הדין, העולם כולו נידון. ועובר לפני ה' כבני מרון. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא. מי בטילים ומי במנהרות חמאס.

ואז יש עשרת ימי תשובה. אנחנו יודעים מה 'מדבר' לה' יתברך, ומה יגרום לו לרחם עלינו. ולתת לנו שנה טובה.

– הוא עצמו לימד אותנו את זה.

ואנחנו משתדלים. באמת.

ואז מגיע יום הכיפורים. ובו כל מה שעיכב את השנה הטובה – נמחק. 'מי מטהר אתכם'.

הכל כאן מובן לנו.

אבל ההמשך, לא הכי ברור.

– ה' אומר לנו – בואו ותשבו עימי. במחיצתי. צאו מביתכם, ובואו אלי.

ומה נעשה שם, איתו?

היה כאן תהליך, שמטרתו – לקבל 'שנה טובה'. עברנו אותו, מקווים שבהצלחה.

– מה הקשר לסוכה, לשמיני עצרת?

אכן, אין קשר.

– כשהמטרה היא לקבל שנה טובה, אז קיבלנו. זהו.

האמת היא, שאפשר למצוא סיבות טובות לכך.

למשל – כדי לשמר את מה שקיבלנו. כדי להתחיל את התהליך של השנה הבאה.

אולי הדין עוד לא נגמר. יש עדין 'פיתקא טבא'. כדאי לעבוד בשביל זה.

ושוב, הכל סביב דבר אחד:

– אני.

זה, בחינה של 'אחור'.

מכונת פחיות

איש ואשה. בית יהודי.

המדריך לימד את האיש, שאם הוא רוצה שאשתו תתנהג אליו יפה – הוא צריך לעשות כמה דברים.

– להקשיב. לשתף. לתת מתנות. לחייך. לשריין 'זמן איכות'.

צריך להשקיע. זה שווה.

בסופו של דבר, הוא מקבל אשה טובה. ויעילה. וגם מפרנסת בשמחה. זה כדאי.

אז הוא משקיע. ונותן. ומצפה לתמורה שיקבל.

– ומשום מה, משהו שם 'תקוע'. האשה לא מרוצה. והיא עצמה לא יודעת בדיוק ממה.

הוא משקיע יותר. לפי מה שהמדריך אמר. ואפילו מתייעץ איתו. ומקיים את המלצותיו.

וזה עדיין לא עובד.

ואז הוא פונה אל אשתו, ושואל אותה על כך.

– אני הבנתי, שאם אתן – אקבל.

ואני נותן. ומשקיע. ומפנק.

– ולא מקבל!

למה זה כך? אולי את רוצה עוד משהו? אתן לך בשמחה. רק תגידי.

ואז היא תופסת את הנקודה, ומסבירה לו אותה במשפט אחד קצר:

– אני לא 'מכונת פחיות'!

ואידך, זיל גמור.

זה לא ש'תשים שבעה שקלים – תקבל פחית'.

– זה משהו אחר לגמרי!

יכול להיות שאפשר לבנות מערכת יחסים שכזו. כל אחד נותן לשני, ומצפה לתמורה. זה ייראה כמו שילוב אינטרסים. כמו בית עסק. כמו שותפות בנדל"ן.

– כמו חיבור של 'אחור'. עם חוזה מדוקדק. שלא תהיה 'אחיזה'.

אגב, גם ב'אחור', יכול להיות שהאדם מכיר את רעהו. ויודע מה הוא צריך.

אבל כל הידע הזה, ממונף – לצורך. לאינטרס. ל'מה צריך לשלם כאן כדי לקבל תמורה הולמת'.

– זה עדיין 'אחור'. הוא לא ב'פנים' בכלל.

הנאה – מטרה או אמצעי?

יש הרבה הנאות בחיים.

וזה אפילו נהיה 'עיקר'. העיקר הארבע עשרה.

– 'העיקר שתהנו'.

האם באמת חשוב שנהנה?

בשולחן ערוך כתוב:

'אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח' (רלא, א).

כך גם בכל ההנאות. אם האדם מכוון אליהם – זה לא משובח. ואפילו מגונה (עיי"ש. וע"ע בביה"ל א, ד"ה הוא כלל, במצוה הד').

אז מה – אסור לנו ליהנות?

האם אנחנו מסוגלים לעמוד בזה??

נשים לב:

לא כתוב שלא ליהנות.

– כתוב – שלא 'לכוון' לזה.

דהיינו – שזו לא תהיה המטרה.

ומכאן:

האם מותר ליהנות?

– ודאי!

וגם צריך ליהנות. זה חשוב.

אבל זו אינה המטרה!

– כשמכוונים לזה, כשזה היעד – זה ממש 'אחור'.

יש מטרות אחרות. וננסה לתת עליהם את הדעת בהמשך.

אבל האמצעי הוא – ליהנות.

– ובלי הנאה, ולפעמים בלי הנאה מרובה – אי אפשר להגיע למטרות הללו (עי' רש"י גיטין לח: ד"ה בערב שבת. ועי' שו"ע אה"ע כה ב, במש"כ 'להרבות', והוא מפי' הרא"ש בנדרים כ: ד"ה במילי. ועי' ס"ח סי' שסב).

פנים אל פנים

הזכרנו את האיש ההוא, שנתן והשקיע בבית – וציפה לתמורה.

– הוא 'כיוון' – ליהנות.

אשתו, לא מעניינת אותו באמת. היא רק ה'אמצעי'.

והמטרה היא – הוא. מה שהוא יקבל. ההנאות שלו.

ומה שהוא צריך לעשות, זה 'רק' – להפוך את הסדר.

האשה – היא המטרה.

והאמצעי, זה ההנאות המשותפות.

המטרה היא – האחדות. החיבור. ה'פנים אל פנים'.

והאמצעי, זה כל מה שבאמצע. וגם ההנאות שלו ממנה, ושלה ממנו.

– וכשהן נעשות במחשבה הנכונה, ב'דעת' הנכונה – הן יוצרות את האחדות. והיא המטרה.

התהליך הזה, של מ'אחור' ל'פנים', נעשה בתקופה הזו שלנו. ראש השנה, עשרת ימי תשובה, חג הסוכות, שמיני עצרת.

וזה הזמן שבו עלינו להפוך את היחס שלנו לה', מ'אחור' – ל'פנים'.

– מלמען עצמי, ללמען השכינה הקדושה. מהעמדת ההנאה והשכר שלי כמטרה – להעמדת גאולת השכינה כמטרה.

מלחשוב על הרצונות והשאיפות שלי, להתמקדות ברצון של ה' יתברך.

– ומה הוא רוצה?

אומרים חז"ל:

'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים' (תנחומא נשא, כד).

או בלשון רבנו הגר"א:

'…עיקר עולם הבא הוא להשיב הנשמה למקורה לדבק בשכינה, ובודאי יותר טוב מזה כשהשכינה דבקה למטה כאשר היתה כוונת הבריאה כידוע. ושכר זה כתוב בתורה עד אין מספר, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי וכו" (שיה"ש א, ג).

ה' רוצה לשכון כאן. להיות מלך – כאן. 'ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך'.

ו'כאן', היינו – ארץ ישראל. היא 'גופא דשכינתא' (עי' רמ"ד וואלי, ביאור משנה תורה דברים ד"ה פנו. ועוד). ורק כאן 'השכינה דבקה למטה'.

וזו הזעקה שלנו. זו הזעקה שצריכה להיות שלנו.

– ה' מלך. כאן. אנחנו ממליכים אותו.

ומי מפריע לו למלוך?

– השולטים כאן. הערב רב (עי' היטב זוה"ק רע"מ נשא קכה ע"ב).

כשעומדים 'פנים אל פנים', זה אומר – שמשתדלים לחדור לעומק ליבו של השני. להבין מה טוב לו. ומה לא טוב לו.

ומשתדלים – להיות 'איתו' שם. בשמחה שלו. בכאב שלו.

– ולעשות הכל, כדי שיהיה לו טוב יותר.

התפקיד שלנו, זה להכרית את ה'נאחזים' ב'אחור'.

ולפי האמור, הם מתבטאים – בערב רב.

– הם אלו שמנסים להפריד את החיבור הזה. הם אלו שמונעים מהקדוש ברוך הוא לבוא, למלוך כאן, ולהתחבר עם השכינה הקדושה בחיבור של 'פנים אל פנים'.

וכיצד 'מכריתים' אותם?

– מתנתקים מהם. ככל האפשר. ולא מתייחסים אליהם כ'עם ישראל'. או כ'ישראל שחטא'. הם ממש לא.

הם בדיוק ההיפך מזה (עי' תיקו"ז תי' סט בסופו).

ובעיקר – ממליכים כאן את המלך האמיתי, את 'בעל הבית' האמיתי. את ה' יתברך. חוזרים ל'פנים אל פנים' איתו.

העבודה שלנו בראש השנה היא בעיקר – להבין את הסוגיא הזו. שתהיה לנו בה 'דעת'.

– להבין, שהמטרה היא – 'הוא' יתברך. לא 'אני'.

להבין – שהמטרה היא האחדות שלו יתברך עם השכינה. ושזה מתבטא בנו.

אנחנו אפילו לא מתעסקים בעברות שלנו. הן לא הנושא כעת. בשביל זה יש את יום הכיפורים.

[אגב, מה שהכי עוזר לכפר על העברות הללו, זה ה'פנים אל פנים'. זה מה שמכרית את כל ה'צד השני', כולל את ה'צד השני' שבנו עצמנו.]

כעת אנחנו מתמקדים רק – במה שה' רוצה מהעולם שהוא ברא.

ואנחנו משתדלים להיות 'שם'. כמה שיותר. 'פנים אל פנים'.

– ה' יזכנו.