פורים

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם (כט, מו).

ה' הוציא אותנו ממצרים. מבית עבדים.

מצרים, זה 'מיצרים'. מקום 'צר'. דחוק. מגודר ומוגבל מכל כיוון אפשרי.

מצרים זה להיות מצומצם. זה להיות 'תקוע' על משהו אחד. בלי 'להגדיל ראש'.

וה' הוציא אותנו משם. מהגבול. מהדוחק. מהצמצום.

– ה' 'פתח לנו את הראש'. כעת יש לנו אפשרות לראות 'מחוץ לקופסא'.

וכשיש כאלו שאומרים שאנחנו ה'מצומצמים', אז זה עצמו – צמצום. הם עמוק בתוך הקופסא.

– מי שחי בתוך קופסא, סבור שכל מי שבחוץ – הוא מצומצם. הרי הוא לא נכנס לתוך ה'ריבוע' שלי. הוא לא רואה את מה שאני רואה.

כך זה אצל כל ה'מתקדמים' למיניהם.

הם – חיים עמוק בתוך 'מצרים'.

– אנחנו, יצאנו משם.

ומה המטרה של היציאה הזו?

זה לא כדי שנהיה 'מחוץ לקופסא'. ולא כדי 'להגדיל ראש'. ולא כדי שלא נהיה מצומצמים.

– כל אלו הם רק – אמצעי.

והמטרה היא אחת:

– 'לשכני בתוכם'.

ולכשנעמיק, נמצא – שזה דבר אחד.

– ה'הגדלת ראש', וה'לשכני בתוכם' – הם דבר אחד.

נשק שובר שוויון

יש שחושבים, שאנחנו כעת במהדורה שניה של טרום פורים.

– איראן. שלטון האייתולות. והם באמת מתכננים 'להשמיד להרוג ולאבד'.

לאיראנים יש 'דת'. ובדת הזו יש כמה 'עיקרים'.

ומה העיקר החשוב ביותר?

– הצימאון לדם.

וכשמדובר בדם יהודי, זה 'הידור' מיוחד. כך זוכים ל'עולם הבא' גדול יותר.

האמת היא, שהמן הרשע היה הרבה יותר מסוכן מהם.

הוא היה חכם. מאוד. הוא ידע מהלכי שמים. אימתי ה' משגיח על עמו, ואימתי לא (עי' בכ"ז בשעה"כ, דרוש הפורים).

גם אשתו, זרש, היתה חכמה מאוד. היא היתה שקולה כנגד כל חכמיו ויועציו.

המן לא ניסה לפתח פצצת אטום. לא היה לו ענין בזה.

– האטום הוא מאוד פרימיטיבי. סוג של 'קונספציה'.

המן ידע לנצל הזדמנויות אמיתיות. הוא ידע להפעיל כוחות חזקים הרבה יותר מהאטום ההוא.

ובאותו הזמן היתה הזדמנות פז. כזו שמתרחשת רק לעיתים רחוקות ממש.

– ומה באמת היה אז?

השגחת אלוקי ישראל על עמו, היתה במצב של 'ישן לו מעמו' (עי' אסת"ר ז, יב. וע"ע שעה"כ שם).

– היתה אז בחינה של 'שינה'.

המן לא היה איזה 'פרשן פוליטי', כזה שמייצר מציאות דמיונית כדי להתפרנס בכבוד. הוא ידע היטב מה הוא אומר.

חמינאי הוא אפילו לא חיקוי עלוב. לא דומה ולא כמעט.

הפחד שהיה אז, היה אמיתי. והיתה לו גם סיבה אמיתית. מישהו שם ידע מה הוא עושה.

והפחד דהיום – הוא סיפור אחר לגמרי.

– ולא בגלל שיש לנו 'מדינה' ו'צבא'; הלא כבר ראינו כיצד כמה פלאחים צמאי דם התגברו בקלות על כל המערכות ה'משוכללות' שלהם.

זה בגלל שעם כל הקידמה דהיום, כולם חושבים עם 'ראש קטן' מאוד. הצמצום חוגג, והכל מתכנסים אל תוכו ברצון רב. גם האיראנים.

– אף אחד שם אינו יודע את מה שמתרחש מתחת לאפו. ודאי שלא את מה שקורה בשמים.

לנו יש נשק אמיתי. 'אנחנו בשם ה' אלוקנו נזכיר'.

– וזה נשק שובר שוויון. חזק יותר מכל פצצה שהיא.

והוא פועל בעיקר – בארץ ישראל.

מרדכי היהודי ודורו, לא היו כאן. ולכן זה היה הרבה יותר קשה (עי' ביאוה"ג לאסתר א, ב).

האמת היא, שלבני ישמעאל יש הרבה כח. אל לנו לזלזל בהם (עי' בפי' מהרח"ו על תהילים קכד).

– אבל ה' איתנו. ואנחנו בארצו. בביתו.

'תרבות' נוסח אחשורוש

ימי הפורים, היו בשלהי גלות בבל.

בנין בית המקדש השני התקרב בצעדי ענק.

אחשורוש ידע את זה. הוא רק חישב את הימים לא נכון (עי' מגילה יא, ב).

ואז הוא הוציא את כלי המקדש. והשתמש בהם.

– מה זה 'כלי'?

כלי, 'מכיל' מציאות. רעיון כלשהו. והוא גם מוציא את המציאות הזו אל הפועל.

התוכן יכול לבוא לידי שימוש – על ידי הכלי שהוא שוכן בו.

וכלי ה'מקדש', מכילים 'קודש'. והם גם מוציאים אותו אל הפועל.

– אחשורוש חשב, ש'כלי המקדש' – התרוקנו.

הוא חשב שהם יכולים כעת להכיל את התרבות שלו. לתת לה את ה'מקום' החשוב ביותר בעולם, בבחינת 'אמלאה החרבה', וגם להוציא אותה אל הפועל.

– כלי הקודש ישמשו כעת את תאוותיהם של משתתפי הסעודה. רח"ל. זו 'תרבות' פרס. זהו הערך אותו הם מביאים לעולם.

אז אחשורוש הוציא את הכלים הללו, והשתמש בהם עבור אותה 'אג'נדה' בהמית.

אבל האמת היתה, שהוא לא חישב נכון. בנין הבית היה קרוב.

– ה'כלים' היו בצד הנכון.

וה'תרבות' ההיא – נשברה.

במערכת ה'אדם', האשה – היא ה'כלי'. היא ה'בית' של בעלה, והיא זו שמוציאה את הכוחות שלו אל הפועל.

– ומה ארע אז, בעת שאחשורוש השתמש בכלי המקדש?

'בא שטן, וריקד ביניהם, והרג את ושתי' (מגילה שם).

– השטן, מציאות ה'העדר', המוות, 'ריקד' בין אחשורוש – לבין אשתו. לא היה 'סנכרון' ביניהם.

וה'כלי' של אחשורוש, נשבר ומת.

– אגב, היא באמת העמידה את עצמה ככלי למילוי אותה 'אג'נדה'. וכשהיא כבר לא הסכינה לבצע את 'תפקידה', היא הוצאה להורג.

כן יאבדו כל אויביך, ה'.

להפריד את הקבלה מהנתינה

לשון המדרש דלעיל היא – 'ישן לו מעמו'.

ה' – היה בבחינת 'ישן'.

בנין בית המקדש היה קרוב מאוד. לאחר גלות של שבעים שנה.

ה'הנהגה' של בית המקדש זו הנהגה אחרת. חדשה.

וכדי לייצר משהו חדש, צריך בדרך כלל 'לרוקן' את הישן.

– כמו ר' זירא, שכשהוא עלה לארץ ישראל – הוא התענה, מאה תעניות (!), כדי לשכוח את תלמודה של בבל (עי' ב"מ פה.).

אי אפשר לבנות מציאות חדשה על גבי מציאות ישנה.

כשה' רצה 'לבנות' את חוה, הוא הפיל תרדמה על אדם הראשון.

– כשהיה צריך לייצר את שלמות ה'צורת אדם', היה צורך 'להרדים' את המציאות הקיימת.

חוה, היא ה'כלי'. ה'מקבל'. היא זו שמקבלת את תמצית ה'חיים' מבעלה, מגדלת אותם, ומוציאה אותם אל הפועל.

האדם – הוא היוצר. הוא ה'נותן'.

– והאשה – היא ה'מקבל'. אין לה 'יצירה' מעצמה.

במציאות הקודמת, קודם ההפרדה של חוה מאדם, ה'נתינה' וה'קבלה' – היו מעורבות זו בזו. לא היה הבדל ביניהם.

זה כמו שאדם רוצה לתת, ויש לו 'חשבונות'. 'אינטרסים'. זה יהיה שווה לו.

– הוא מערב את הקבלה בנתינה. עליו להפריד אותם. רק – לתת.

וגם כשאדם רוצה לקבל, עליו להפריד את זה מהנתינה שלו.

– הוא חייב לדעת שהוא 'ריק'. שאין לו כעת מה 'לתת'.

רק כך אפשר לקבל באמת. רק כך אפשר להתרכז בקבלה, 'לקבל' אותה באמת, ולהפיק ממנה את המירב.

כעת, כשחוה נפרדה מאדם, ה'קבלה' וה'נתינה' – נפרדו זו מזו.

וזו היתה מציאות חדשה לגמרי.

– אין אפשרות לבנות אותה על גבי המציאות הקודמת.

היה צריך 'תרדמה', הפסקת החיים הנוכחיים, ורק אז היה אפשר להתחיל משהו חדש.

וכשהמציאות החדשה קיימת, אז אפשר לייצר איתה 'חיים'.

כל חיבור נכון, מחייב – הפרדה.

הלא 'דעת', זה חיבור. 'והאדם ידע את חוה'.

ו'דעת' – זה גם הבדלה. 'אם אין דעת הבדלה מנין'.

איך זה מסתדר?

– רק לאחר שמפרידים, לאחר שכל אחד מקבל את המקום שלו, רק אז אפשר לחבר בצורה נכונה. לייצר מציאויות חדשות.

אחרת, ה'ערבוב' – מונע את החיבור.

'מבשרי אחזה אלוק'.

כמו שזה נראה אצל האדם, כך זה מתבטא גם ב'צורת אדם' העליונה.

– אנחנו לא מבינים באמת את מה שקורה 'שם'; אנחנו רק יודעים שזה בגדר 'נמשל' למה שקורה אצלנו. אנחנו ה'משל'.

בית המקדש, זה 'בית'. שם חיים 'איש' ו'אשה'. שני כרובים.

וכשבונים את הבית, צריך שיהיו שם איש ואשה. וצריך גם שכל אחד מהם יהיה מציאות לעצמו. ה'קבלה' וה'נתינה'.

וכדי שזה יקרה, צריך 'להרדים' את השגחת הגלות. את הגילוי של הגלות, בו אין 'חיבור' עליון. בו זה נראה כמו לפני שנלקחה מהאדם ה'עצם מעצמי'.

– וזה היה אז. בזמנו של המן.

המן ידע את זה. הוא ידע שה' 'ישן לו מעמו'. שכעת אין השגחה כמו תמיד.

– והוא ניסה לנצל את זה.

בלעם בן בעור

אחד מאבותיו האידאולוגיים של המן, היה בלעם בן בעור.

בלק ובלעם היו מאותו השורש של עמלק. אם נפריד את האותיות 'לק' מבלק, ו'עם' מבלעם – יצא 'עמלק' (עי' זוה"ק בראשית כה ע"א. ועי' מג"ע בלק ד"ה ארז"ל ביקשו חכמים).

והמן, היה מזרע עמלק. כידוע.

– ומה עשה בלעם בן בעור?

הוא ניסה לבטל את הבחירה של ה' בעם ישראל.

וכדי להגיע לזה, הוא הקריב קרבנות. הרבה מאוד קרבנות.

– והוא באמת ידע מה הוא עושה. הוא הלא היה 'יודע דעת עליון'.

והקרבנות הללו עלו גבוה. חדרו לעומק ההנהגה.

הוא חשב שהוא 'יעלה' גבוה יותר מהמקום בו עם ישראל נבחר.

ואז הוא גילה, שהבחירה בעם ישראל נמצאת הרבה יותר גבוה ממה שמישהו מסוגל להגיע.

– הוא גילה – שאין לו סיכוי (כך ביאר הגרש"ד פינקוס זצוק"ל).

המן, ניסה גם הוא להגיע לאותה התוצאה.

לא היו לו קרבנות; אבל היתה לו הזדמנות. הלא היתה 'שינה'.

אבל זה לא הלך לו.

– ומדוע?

מאותה סיבה של בלעם. לכאורה.

לאחר שחז"ל מתארים את טענתו של המן – 'ישן לו מעמו', הם אומרים כך:

'…אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אין לפני שינה הה"ד (תהלים קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואתה אמרת יש לפני שינה – חייך שמתוך שינה אני מתעורר על אותו האיש ומאבדו מן העולם הה"ד (שם עח) ויקץ כישן ה' ויך צריו אחור'.

מצד אחד – 'אני אין שינה לפני'.

ומצד שני, 'חייך שמתוך שינה אני מתעורר'.

– אז יש שינה – או אין שינה?

התשובה היא – ששניהם נכונים. יש, ואין.

– וה'יש', הוא זה שסיכל את עצתו של המן.

עם ישראל – עצם המציאות

הגילוי של ה' יתברך, הוא כ'צורת אדם'.

ובצורת האדם, יש חלקים.

יש את הרצון הראשוני. אחריו יש את המציאות. ואז יש את ניתוח המציאות. בשלב הבא יש 'מידות'. כמה. איך. ולאחר מכן – ה'למעשה'. ה'כלי' דלעיל.

אתה יכול לפנות לאדם מסויים, ולבקש ממנו להשאיל לך משהו.

להפתעתך, הוא לא מסכים.

וכשאתה 'חופר' לו קצת, אתה מגלה, שה'משהו' הזה שאתה רוצה בו – הוא הרבה יותר עמוק אצלו ממה שחשבת. שזה לא רק כלי שמשמש אותו, אלא הרבה יותר מזה.

זה לא נמצא ב'מידות' שלו, ב'כמה ואיך'; זה שייך אצלו לעצם המציאות.

– הוא לא יכול לוותר על זה. אפילו לא לרגע.

בהשקפה הראשונית, אנחנו – עם ישראל – עבדי ה'. 'עובדים' שלו.

ולפי זה –

מה המטרה?

– רצונו יתברך.

והאמצעי?

– אנחנו.

אנחנו עושים את רצונו, ומקבלים על זה שכר.

– זה מה שחשב המן. וגם בלעם.

בלעם, ניסה לעשות שני דברים:

האחד – לעלות אל מעבר ל'אמצעי' הזה. להחליף אותו איכשהו.

והשני, להביא את עם ישראל למצב שהם לא יהיו עובדים יעילים. שלה' לא יהיה חפץ בהם.

– להראות לו יתברך – שאנחנו לא עושים את רצונו. שאנחנו חוטאים. בנות מואב, למשל.

המן, ניסה לעשות – בערך – את הדבר הראשון; אחשורוש וושתי, את הדבר השני.

– ואף אחד מהם לא הצליח.

ומדוע?

– כי אנחנו לא 'אמצעי'.

אנחנו – המטרה בעצמה!

אנחנו לא רק 'כלי' כדי להגשים את המציאות.

– אנחנו כבר ב'עצם המציאות'!

הרצון בנו, הבחירה בעם ישראל, מתגלה כבר בשורש. במה שנקרא 'אבא' (עי' שעה"כ שם).

– ב'אבא' של הכל. במקור.

במקום של ה'נתינה' וה'קבלה' דלעיל, המבט הוא – 'שכר ועונש'. מה שתעשה, תקבל. ומה שתעבור – תיענש.

וזו הסתכלות של 'כלים'. אתה מועיל – מצוין. ואם אתה לא מועיל, אז אין בך חפץ.

– אנחנו לא מגיעים רק משם.

החפץ בנו, הוא ממקום הרבה יותר עמוק. מעצם המציאות.

– מה'אבא'.

התובנה שבשכרות

בפורים יש מצוה לשתות יין. להשתכר. 'עד דלא ידע'.

אדם שיכור, חסר דעת, אינו יכול להועיל במאומה. יש גם מצוות שאסור לו לעשות אותן.

תורה בלי דעת – היא 'מה קני' (נדרים מא.). אין כאן שום 'קנין'.

אנחנו לא יכולים להיות 'כלי', כשאנחנו שיכורים. אין בנו תועלת.

– אין בנו תועלת!

ואם ה' רוצה מאיתנו תועלת כלשהי, אז לא זה הזמן הנכון.

– ואם כך – מדוע נצטווינו לשתות ולהשתכר?

אז התפיסה שעליה בנויה השאלה הזו היא – אנחנו צריכים להביא תועלת. אחרת אין בנו חפץ.

– וזה לא מדוייק.

אנחנו צריכים להביא תועלת – זו אמת לאמיתה.

– אבל 'אחרת אין בנו חפץ', זה ממש לא נכון.

יש בנו חפץ. תמיד.

וזה מאותו המקום שבו לעולם אין 'שינה'. המקום השורשי, עצם המציאות. 'אבא'.

וגם כשאין בנו שום 'תועלת', אז והיום, עדין ה' רוצה בנו.

– ולא רק בגלל שיש לו תועלת מאיתנו.

אלא – כי הוא רוצה את עצם המציאות שלנו. ולא משנה מה נעשה או לא נעשה.

האמת היא שזה כן משנה. הוא רוצה את המעשים שלנו.

– אבל זה לא תנאי לעצם הבחירה בנו.

הוא בחר בנו – באהבה. 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'.

– ולאהבה הזו, אין סיבה הידועה לנו. זה משהו – כביכול – עמוק מאוד אצלו יתברך.

לצאת מהמיצר

אז יש 'מצרים'.

– 'מיצר'. גבול. קופסא. צמצום.

ובמיצרים הללו, אנחנו רואים רק 'תועלת'.

זה המבט של המן. ושל בלעם. ושל עוד כמה אנשים.

– וגם קצת – שלנו עצמנו.

אם אני עושה – זה פועל. ואני מקבל שכר. ואם לא, אז לא. וזהו.

פורים מגלה לנו, שזה ממש לא 'וזהו'.

יכול להיות שתהיה 'שינה' במקום ההוא שמקבל את התועלת שלנו. את המעשים שלנו.

– ועדין – ה' 'לא ינום ולא ישן'.

יש הלכה, שמי שעומד במקום בו יהודי נפטר – חייב לקרוע.

וגם אם לא מדובר ביהודי 'כשר'. עדין חייבים העומדים שם לקרוע את בגדיהם.

ומדוע?

כי זה דומה – לספר תורה שנשרף (עי' מו"ק כה.).

– יהודי לא כשר – הוא ספר תורה??

הרי אין בו תועלת?

– זו הטעות.

יהודי – הוא ספר תורה. בעצם מציאותו. ולא משנה מה הוא עושה.

גם אם הוא לא כשר.

וגם אם הוא שיכור.

ואפילו אם הוא לא מבין בכלל ש'ארור המן'.

– ומדוע?

כי ה' בחר בנו, להיות משכן – לשכינה הקדושה. לשמו הגדול. לגילוי מלכותו.

ואם אנחנו לא נהיה כאן, אז – 'מה תעשה לשמך הגדול' (יהושע ז, ט).

– לשמו הגדול – לא יהיה 'מקום'. אנחנו המקום היחידי שלו.

שמו, זה הגילוי שלו יתברך.

– וזה ה'אני' האמיתי שלנו.

וכדי להתחבר ל'אני' הזה, צריך באמת 'להגדיל ראש'. זה לא נתפס בשכל אנושי מוגבל.

– אני – המקום – של – ה' יתברך!

זה באמת בלתי נתפס.

ורק כשאתה שיכור, מתגולל מתחת לשולחן, ולא יודע בין 'ברוך מרדכי' ל'ארור המן' – אז אתה יכול להבין את זה.

ככה, בדיוק ככה, אני רצוי. ואהוב. ומקובל.

תנו עוז לאלוקים

כל העבודה שלנו היא מהמקום הזה.

אני – יהודי. משכן לשכינה. מקום לה' יתברך.

– וזו מעלה שאין גבוהה הימנה!

ואת ה'מקום' הזה, עלי ליפות. ולהגדיל. ולדאוג שהוא יהיה נקי וראוי.

המן היה בימים ההם. ואנחנו חוגגים את נפילתו.

אבל יש עוד 'המנים' בדורנו.

– ולא מדובר על איראן בדוקא.

אלא – על אלו שמנסים להשתמש בכלי הקודש לצורכם. למשל – בכותל המערבי. שריד בית המקדש. המקום שלא זזה ממנו שכינה מעולם.

ומי מנסה באמת להשתמש בו?

– הערב רב.

הם נמצאים בבית המשפט. ובאקדמיה. ובתקשורת. ובעוד כמה מקומות.

אנחנו לא באמת יודעים מי הם. כל אחד שם יכול להיות ערב רב, ויכול גם להיות יהודי – שנגרר אחרי הערב רב (עי' רש"י במדבר יא, ד).

אבל ה'דעת' של הערב רב, ידועה. והמקומות בהם נוצרת אותה דעת, גם הם ידועים.

ומי שיכול להילחם כנגדם, זה ה' יתברך. הוא יקנא לשמו. למלכותו. לעמו. לארצו הקדושה. לשריד בית מקדשו.

– הלא כל אלו, הם בבחינת כלי הקודש שלו יתברך.

וכשמשתמשים בכלי המקדש, יש תוצאות לא טובות. ראו ערך ושתי.

וכדי שה' באמת ילחם כנגדם, הוא צריך 'בסיס'. סוג של 'בית', שממנו הוא יוצא להילחם.

– אנחנו ה'בית' הזה.

ומה שעלינו לעשות – זה להיות מודעים למי שאנחנו. להכיר בזה. לחיות את זה.

ההכרה, נותנת כח. 'תנו עוז לאלוקים'.

עלינו לדאוג שזה לא יהיה רק בעצם המציאות שלנו, אלא גם ב'דעת' שלנו. בתפיסה. ובכל מהלך החיים.

– וכך יכולה להיות לנו באמת מהדורה 'עדכנית' של פורים.

ה' יזכנו.