נאמנות

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (מד, יח)

'ואל יחר אפך'.

– אל תתכעס.

ומדוע שיוסף יכעס?

– כי יהודה 'דיבר אליו קשות' (עי' רש"י).

למשל, 'כי כמוך בפרעה'. וברש"י – 'אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך'.

בתרגום ירושלמי זה יותר מפורט. יהודה אמר לו בערך כך:

אני נשבע בחיי אבי – ואני לא משקר – שאם אשלוף את חרבי מתערה, איני מחזיר אותה עד שאמלא את כל ארץ מצרים בהרוגים, עד שהיא תהיה ריקה מדייריה לגמרי.

אתה, המשנה למלך, תיהרג ראשון. ופרעה אדוניך יהיה האחרון.

האם לא שמעת מה עשו שני אחי – שמעון ולוי – לאותו כרך גדול, שכם?

– שכם, טימאו את אחותנו. ואחי השמידו את כל הזכרים שבה.

בנימין, בניגוד לדינה, נמנה כחלק מהשבטים. והוא גם יקבל חלק ונחלה בחלוקת הארץ. הוא חשוב לנו יותר.

– אתה בטח מבין את המשמעות של זה.

יהודה מאיים על יוסף במפורש.

– אפשר להבין מדוע הוא מבקש ממנו 'אל יחר אפך'.

מעטים מול רבים

חנוכה. יוונים. חשמונאים.

יון היתה המעצמה הגדולה ביותר באותה תקופה.

האמת היא שיון היתה המעצמה היחידה באותה תקופה. הלא אלכסנדר מוקדון, אבי 'שושלת' מלכות יון, כבש את כל מדינות העולם.

וכנגד הצבא האדיר הזה עמדו מתתיהו ובניו. קומץ קטן של יהודים, שהמיומנות היחידה שלהם היתה – הקרבת קרבנות.

והם עמדו מול מאות אלפי – ואולי מליוני – חיילים, מאומנים היטב. וגם מצויידים בנשק הכי משוכלל של אותה תקופה.

– והם ניצחו אותם.

במשך הדורות היו פעמים נוספות שזה קרה. אצל אברהם אבינו למשל.

ארבעה מלכים נלחמו כנגדו. ועימהם – מליוני חיילים (עי' סנהדרין צה: וברש"י ובמהרש"א שם). והוא עמד כנגדם, כשלרשותו כמה מאות אנשים בלבד.

– והוא ניצח!

כך גם קרה, פעמים רבות, בתקופות השופטים. והנביאים. ומלכי יהודה וישראל.

– וכך גם עומד לקרות בקרוב (עי' סנהדרין שם).

מעטים מול רבים. חלשים מול גבורים. והחלשים – המעטים – מנצחים.

– ללא כל הגיון!

גם יהודה, כשהוא עומד מול שליט מצרים, בטוח שהוא יצליח. אין לו ספק בכך.

הוא ישלוף את חרבו מתערה, ויהרוג את כל צבא מצרים. וגם את שליטיה. הוא לבדו.

וזאת כיצד?

– מעטים מול רבים. חלשים מול גיבורים. זדים ביד עוסקי תורתך.

כח – שליטה

בכל המקרים הללו, התגלה – כח.

העולם כולו, מורכב מכוחות. יש חזק יותר, ויש חזק פחות.

הברזל, חזק מהעץ. והעץ – חזק מן המים. אדם גיבור מנצח אדם חלש ממנו.

וזה לא חייב להיות כח פיזי בדוקא. יכול להיות שיש לו יותר כח שכלי, ובתחבולותיו הוא גובר על השני. כך גם מי שיש לו את כח הדיבור, מסוגל להוביל עמים שלמים אחר רצונו. ראה ערך היטלר ימ"ש, למשל.

ומה ה'פועל יוצא' של כח?

– שליטה.

כשאתה בעל כח, אתה יכול גם לשלוט בחלשים ממך. באלו שאינם מסוגלים להתמודד כנגדך.

יש אופנים, שהכח שלך – הוא שלך. נולדת איתו, או רכשת אותו בעמל.

– ה', הוא 'בעל' הכוחות; אבל יש כוחות. הם קיימים. הוא רק ה'בעלים' שלהם, מסובב את הסיבות שלהם.

ויש מקרים, שבאמת – אין לאדם שום כח עצמי.

ואז, מתגלה בו כח ממקור עליון. ממקום שאין בו השוואה עם הכוחות הקיימים בעולם. וכך הוא גובר בקלות על כל מה שיש כאן.

שמשון, למשל, היה 'מעין דוגמא של מעלה' (סוטה י.). הכח שלו היה ממקום אחר לגמרי.

כוחו של האדם, כמה שהוא יהיה גדול ורב – עדין יש לו גבולות. מתישהו זה יגמר. אבל הכח ה'עליון' הינו חסר גבולות. גם בעוצמתו וגם בהתמשכותו (עי' מהר"ל שם).

ואם נשאל – מה המשמעות של גילוי הכח הזה באדם?

אז התשובה היא:

– גילוי השליטה של ה' יתברך בעולם.

גילוי הכח

יש כח עליון, שמתגלה בעצם הבריאה.

– קריעת ים סוף, למשל.

היה שם 'שידוד מערכות הטבע'. 'ראתה שפחה על הים'. ה' התגלה, והים נקרע.

– לא היתה פעולה מצד האדם. [גם הנפת המטה לא היתה בגדר פעולת כח.]

'הים ראה – וינוס'.

– מה הוא ראה?

השאלה הזו כבר נכתבה בפסוק עצמו. 'מה לך הים כי תנוס'.

והתשובה היא – 'מלפני אדון, חולי ארץ'.

ה'אדון' – התגלה.

והארץ, 'התחלחלה'. וגם הים. והירדן. וההרים. והגבעות.

האדם – עם ישראל – עמדו 'בצד', וראו איך כל זה קורה. זה לא התגלה בהם עצמם.

ויש, שה'אדון' מגלה את כוחו – באדם עצמו.

– בשמשון מול פלישתים.

בדוד המלך – כשהוא עומד מול גלית, או מול האריה והדוב (שמואל א, יז, לד), או כשהוא יורה חץ – והורג שמונה מאות איש (מו"ק טז:).

ביונתן בן שאול ונערו. בגדעון ושלש מאות חייליו, כנגד מדין – שהיו 'כחול אשר על שפת הים לרוב' (שופטים ז, יב).

– ויש הבדל גדול בין המקרים הללו.

עם ישראל

מה היתה מטרת הבריאה?

– 'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים' (תנחומא נשא כד).

ה', רוצה 'לדור' כאן.

– להתגלות כאן.

זו מטרת הבריאה. זו הכונה בפסוק – 'והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

וזה תהליך ארוך. הוא מתחיל בבריאת העולם, עובר דרך האבות הקדושים, גלות מצרים, קבלת התורה, ארץ ישראל.

הגילוי הזה של ה', צריך 'דירה'. 'מקום' להיות בו, להתגלות בו, 'למלאות' אותו בתוכן שלו יתברך – ולהפיץ אותו משם, הלאה. לכל העולם כולו.

והיכן הוא ה'מקום' הזה?

– בעם ישראל.

אתה, אני, כל אחד מאיתנו – הוא 'דירה'.

היה גם 'משכן', ששמו מעיד עליו – שה' 'שכן' בו.

וכך אומר הגר"א (בביאורו לשיה"ש א, יז):

'ואף ערשנו רעננה עוד זאת שהוספת לנו עשית המשכן ושכינת עוזך כמש"כ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם פי' בתוך בני ישראל כמש"כ תל פיות כו'.

כי שריית השכינה היתה בתוך לב ישראל רק שהם צריכים מקום מיוחד להתכנס יחד ולכן בחר מקום מובחר א"י ששם הוא מקום מובחר להשראת שכינה.

ואיך יתייחדו כל הלבבות של כל ישראל ביחד, לכן ציוה הקב"ה ויקחו לי תרומה וכו' אשר ידבנו לבו וכו' וכ"א התנדב כפי נדבת לבו על המשכן ונתחברו שם הלבבות'.

– ה' רוצה להתגלות – בנו. בלבבות ישראל.

וזו מטרת הבריאה.

וכפי שאומר הגר"א במקום אחר (שם, ג):

'…מה שהקשו כל הקדמונים מה שלא נאמר בתורה שכר עוה"ב.

כי עיקר עה"ב הוא להשיב הנשמה למקורה לדבק בשכינה. ובודאי יותר טוב מזה כשהשכינה דבקה למטה כאשר היתה כונת הבריאה כידוע.

ושכר זה כתוב בתורה עד אין מספר, 'ושכנתי בתוכם', 'ולא תגעל נפשי', וכו".

כונת הבריאה – שהשכינה דבקה למטה.

וזה כתוב בפסוק – 'ושכנתי בתוכם', היינו – בתוך לב ישראל.

– זה ה'דבקה למטה'. בתוך לבבות ישראל.

הקשר – והמטרה

המשל לקשר שבין ה' לעם ישראל, זה איש ואשה. כך מבואר בכל ספר 'שיר השירים'.

ה'אשה' – השכינה – אחוזה בנו. היא בתוכנו ממש.

וה'איש', קודשא בריך הוא, מתחבר אליה.

– והיכן מתרחש החיבור הזה?

בנו. בכל אחד מאיתנו.

– הלא היא – בנו; וכשהוא רוצה להתחבר אליה – זה חייב להיות בקרבנו.

ולכן, לפעמים אנחנו נקראים 'אשה'. 'רעייתי'. והסיבה – כי היא חלק מאיתנו ממש. ואנחנו, במעשינו – הפועלים בה עצמה, 'מזמינים' אותו יתברך לבוא ולהתחבר בה–בנו.

המצוות שלנו, למשל, הן ה'קישוטים' שלה. קישוטי כלה. וכך הוא יתברך 'מתעורר' כביכול – להתחבר אליה.

חשוב שנבין, שכל זה רק – משל. אין שם לא 'איש' ולא 'אשה' ולא 'חיבור' כפי שאנחנו מכירים.

אבל כמו שכל משל הוא מעין הדבר האמיתי, אותו הרעיון ממש, ורק ב'לבושים' אחרים – כך גם כאן.

– אז יש 'איש'. ויש 'אשה'. ויש 'חיבור'.

אבל זה רק ה'נמשל' של איש, ואשה, וחיבור; לא המשל עצמו חלילה. אין שם שום דבר גשמי, ושום דבר שיכול להיות מושג בשכל אנושי.

ומעתה.

היתה גלות מצרים. כאב. סבל. עבודת פרך. הרג של אלפי תינוקות בני יומם.

עם ישראל צעקו. 'ותעל שוועתם'.

וה' דאג לנו. היכה את המצרים, והוציא אותנו משליטתם.

הוא הופיע. והראה לנו את אהבתו. ואת דאגתו. ואת הגנתו. וגם את נקמתו באלו שהצרו לנו.

– היה זה סוג של 'הצעת שידוך'. לכאורה.

ואנחנו ראינו את ה'חתן', והתחברנו אליו. רצינו אותו. חשקנו בו.

ולאחר קריעת ים סוף, 'קיבלנו' אותו עלינו, אלינו:

– ה' ימלוך לעולם ועד!

כעת הוא מלך עלינו. כמו שהאיש הוא המלך בביתו.

– השידוך נגמר. מזל טוב.

לפני ה'שידוך', ה' הופיע לבדו. בלי 'עזרים' מצידנו.

– אבל לא זו היתה המטרה.

המטרה היתה – שהוא יתחבר אלינו. ויתגלה בנו. דרכנו.

– כמו האיש, ה'מגלה' את המשכיותו – דרך אשתו.

הוא מפקיד אצלה 'חיים' משלו, והיא – ה'מקום' של החיים הללו. היא 'מעבדת' אותם, ומוציאה אותם לאויר העולם.

לכן, כשה' רוצה לגלות את כוחו, הוא עושה את זה – דרכנו.

זו התכלית. הוא מתגלה – בנו.

איש ואשה

האשה, אומרים חז"ל, 'לית לה מגרמה' (עי' זוה"ק בראשית קפא ע"א, וע"ע זו"ח שיה"ש יא ע"ב).

– אין לה 'מעצמה' כלום.

היא רק 'מקבלת' מבעלה, בונה ומפתחת, ומוציאה לאויר העולם.

כך גם אנחנו, כלפי מלכנו–אלוקנו.

כשאנחנו חושבים שיש לנו כח מעצמנו, ו'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז), זו בעיה חמורה. ואת התוצאה שלה ראינו פעמים רבות במשך אלפי שנות 'חיי הנישואין' שלנו עם ה'.

– עלינו להיות נאמנים לה' יתברך.

כמו אשה, הנאמנת אך ורק – לבעלה.

'וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'.

וכאן עלינו להדגיש ולבאר, באר היטב:

לא מדובר כאן על זה שהוא יתברך 'בעל הכוחות כולם'.

וגם לא על זה שהוא מהווה את הכל בכל רגע, וכל מה שקורה – זה ממנו יתברך.

– זה לא מיוחד לנו, עם ישראל.

זה שייך לכל אדם, לכל חי–צומח–ודומם. וגם לכל העולמות העליונים.

– ובזה – אין לנו 'בחירה'. אין אפשרות להתנתק מזה לעולם. הוא עשה–עושה–ויעשה, לכל המעשים. אין 'שביל' אחר לחיות בו.

לנו, עם ישראל, יש משהו אחר. שונה.

– הוא בחר בנו מכל העמים. וקרא את שמו עלינו.

מה זה אומר?

– שאנחנו חיים איתו – כמו איש ואשה. בשלום בית. באהבה ואחוה ושלום ורעות.

וגם – שאנחנו, חלילה, יכולים להתנתק מהקשר הזה. יכולים להתנגד לו, ואז הוא לא יהיה.

– אנחנו נישאר תמיד במסלול של 'עשה–עושה–ויעשה'; אבל לא נהיה מחוברים אליו יתברך בקשר של אהבה, של משפחה, של 'ושכנתי בתוכם'.

והאמת היא, שזו כל העבודה שלנו. לחבר. להחזיק את הקשר הזה, ולפתח אותו. לגדל אותו.

– ש'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' – בקרבנו.

נאמנות

הנאמנות שלנו אליו יתברך, מחייבת מאוד.

– הקשר המשפחתי הקרוב שלנו איתו – הוא דבר שצריך לשמור עליו היטב.

וכשיש מישהו שמנסה לחבל בו, אנחנו מזדעקים. ומתנגדים. ונלחמים.

– כמו כל אשה, שמישהו מנסה להפריד אותה מבעלה.

אם היא שוות נפש, ומבחינתה 'הכל טוב' – זה גרוע מאוד.

– זה סוג של בגידה!

הקשר, האהבה – מחייבים איכפתיות גדולה. אכפתיות עד מסירות נפש. אין לנו חיים בלתי הקשר הזה.

– 'כי הוא חייך' (דברים ל, כ).

ה', הוא ה'חיים' שלנו.

– אין לנו חיים אחרים!!

וכשהיוונים באו, ודרשו מאיתנו להתנתק מהקשר הזה, ולהכריז ש'אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל' – היה עלינו להזדעק.

היו כאלו שישבו ולמדו במערות. גבורי רוח, קדושי עליון. מקדשי שמו יתברך ברבים.

– אבל לא הם יצרו את השינוי ההוא, את החזרת הקשר שלנו עם ה'.

ומי כן עשה את זה?

– אלו שנזדעקו.

אלו שלא יכלו לעמוד מנגד.

אלו שהרגישו שאין אפשרות אחרת. שבלי הקשר עם ה' – אין להם חיים בכלל.

אלו, שקינאו לשמו. לחיבור הזה של 'שמך הגדול והקדוש עלינו קראת'.

והקנאות הזו, היתה הביטוי הגדול ביותר ל'אין לה מגרמה'.

– אין לנו כלום מעצמנו!!

רק – אתה. ה' יתברך.

– אנחנו נילחם על החיים שלנו. אחרת אין לנו מה לעשות כאן.

ומה שקרה בעקבות כך, זה שה' – התגלה בהם. התחבר אליהם.

וכך התגלה בהם הכח האדיר ההוא, הכח העליון, הכח – ששום כח גשמי לא יכול היה לעמוד בדרכו.

הכח, שניצח את הכל.

– הכח – שהחזיר את החיבור בין ה' לעמו.

כי כשבאמת אין לנו מעצמנו כלום, אז ה' מתגלה בנו. ביד חזקה ובזרוע נטויה.

בנימין

'כי כמוך כפרעה'.

– מה היתה הטענה של יהודה?

אומר התרגום דלעיל:

בנימין, הוא אחד מהשבטים. ויש לו גם חלק ונחלה בארץ ישראל.

מה זה שייך?

– האם אלו הסיבות היחידות שיהודה ילחם בעדו?

בנימין הוא בן של יעקב אבינו. והוא אח של יהודה.

– זה לא מספיק?

אז אולי זה יכול להספיק כדי לנסות להציל אותו.

– אבל זה לא יספיק כדי להצליח בזה. כדי לעמוד מול כל צבאה האדיר של ממלכת פרעה.

יהודה, שהוא מבטא יותר מכולם באישיותו – ובשמו – את ה'לית לה מגרמה', מדבר בשפה אחרת.

הלא הוא 'יהודה'. י–ה–ו–ה, שמו הגדול יתברך, עם האות 'ד' באמצע.

– מה זה הד' הזו?

דלה. עניה.

– לית לה מגרמה!

ומה הוא אומר ליוסף?

– יש לנו תפקיד. להיות. לחיות. לקבל, ולגלות.

וצריך שתים עשרה שבטים בדיוק. לכל אחד החלק שלו בגילוי הזה. לכל אחד ה'שביל' המיוחד לו.

ואם יגרע אחד מאיתנו – יגרע גם בתפקיד!!

והיכן מתגלה התפקיד הזה?

– בארץ ישראל.

'ארץ ישראל, ששם הוא מקום מובחר להשראת שכינה' (ביאוה"ג שיה"ש שם).

ארץ ישראל, היא ה'גוף' של השכינה. שם היא מתגלה.

ומי שיש לו 'חלק' בגוף הזה, זה אומר – שיש לו גם חלק מרכזי בגילוי הזה. בשכינה. בקודשא בריך הוא.

ואם בנימין לא יהיה כאן חלילה – אז חלק חשוב בגילוי ה' יתברך, יחסר.

ליהודה זה ברור:

– את זה – לא אוכל להרשות. בכל מחיר שהוא.

והאיכפתיות הזו, ההתמסרות הזו לגילוי ה' יתברך – היא הביטוי הכי חזק של ה'לית לה מגרמה'. יהודה נאמן לה' באופן מוחלט.

וזה יוצר חיבור.

והחיבור הזה – מביא איתו כח אדיר. כח עליון.

– כח, שיכול לגבור בקלות על המעצמה האדירה ביותר של אותה תקופה.

ארץ ישראל

אנחנו חיים בארץ ישראל.

– ב'מקום המובחר להשראת שכינה'.

מי הביא אותנו לכאן?

– ה' יתברך.

למישהו יש ספק בכך??

ומעתה.

הלא כאן זה ה'מקום' שלו. שכינה 'לא זזה' מהכותל המערבי. וקדושת ארץ ישראל לא בטלה.

אז הוא הביא בחזרה את 'רעייתו' – אל ביתו.

– מה זה אומר?

רבותינו לימדונו, שאין כאן 'התחלה' של משהו.

– אז מה כן יש כאן?

דבר אחד:

יש לנו עבודה מיוחדת.

הלא זה ה'בית' שלו. ובבית, צריך להתנהג באופן אחר.

המצוות הן אותן המצוות ממש. והתורה לא תהא מוחלפת.

– רק הכוונה, צריכה להיות מתאימה ל'בית'.

הלא 'כל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוק' (כתובות ק:).

– אין שם אפשרות להתחבר באמת ל'אלוקי ישראל'. לחבר אותו אלינו.

והמצוות שם?

– הן בגדר 'ציונים'. שנזכור כיצד עושים את זה (עי' ספרי עקב, מג. וע"ע רמב"ן ויקרא יח, כה).

הן לא באמת פועלות את החיבור בין ה' לעמו. בין ה'איש' – ל'רעייתו'.

– וכאן – הן כן פועלות.

כאן, עלינו להראות איכפתיות. להתמסר. להיות 'אשה' ראויה.

וזה בעיקר – ב'דעת'. לדעת את זה. לחיות את זה. לכוון לזה בכל מעשינו. בכל חיינו.

ולהיות מוכנים תמיד – למסור את הנפש על זה.

כך נוכל לקבל את ה'כח' העליון, של מעטים מול רבים. של חלשים מול גיבורים. של עוסקי תורתך, מול זדים.

הלא כאן יש 'צד שני'.

יש כאן את אלו שרק רוצים להפריד את הקשר הזה בין ה' לעמו. בין ה' לארצו. זה אותו ה'ערב רב' שאנחנו מכירים מחטא העגל. מה'עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' (שבת פח:).

– הם אלו שהפרידו אז, והם אלו שמפרידים גם היום.

הכח הפיזי, אינו רלוונטי כאן.

ה'צד השני' כאן – זה ערב רב. זה גוף של יהודי, עם תוכן של ערב רב. אין לנו ציווי להילחם בהם פיזית.

המלחמה כאן – היא רק על ה'דעת'. על השיח הציבורי. על הלבבות של ישראל.

התקשורת, בידם. ה'שיח הציבורי' – הם אלו שקובעים אותו. הכח, לכאורה – בידים שלהם בלבד.

אבל אם אנחנו נהיה 'לית לה מגרמה', ונקנא לשמו – נוכל לעמוד מול הכח הזה. ולנצח אותו. להביא את שם ה' יתברך לשיח הציבורי. וללבבות ישראל.

– להביא את ה' אלוקינו לכאן, אלינו. לארץ ישראל.