ויחי יעקב

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (מט, א)

יעקב אבינו מברך את בניו, שבטי י–ה.

זו אינה ברכה 'רגילה'. זו ברכה ממקור עליון, מרוח הנבואה שהיתה בו.

וזה משהו שהולך ללוות אותם, ואת בניהם, ואת בני בניהם. עד עולם. עד אחרית הימים.

ואת הנבואה המיוחדת הזו, הוא מקבל – במצרים.

– מה זו 'מצרים'?

מצרים היא ראש לכל הגלויות (עי' שעה"מ פר' ראה, מצות זכירת יציאת מצרים).

זהו מקום טומאה, וכישוף, וחטא; מקום של שיעבוד, בגוף ובנפש.

מצרים היא מקום 'צר'. 'מיצרים'. מקום בעל אופקים מצומצמים מאוד. אי אפשר לראות שם טפח מעל, משהו שהוא מעבר למציאות הנראית לעין.

– זהו מקום נמוך מאוד. וגם מנמיך מאוד.

ודוקא במקום הנמוך הזה, יעקב מקבל נבואה גבוהה מאוד. מיוחדת מאוד.

– נבואה של – 'ויחי יעקב'.

ואת ה'חיים' הללו, הוא מעביר כעת לבניו. ולבני בניו.

ה'שבר' שבמצרים

מדוע יעקב יורד למצרים?

יתכן לבאר.

בארץ כנען אין 'שבר'. אין שם אוכל.

וכדי לקיים את הגוף צריך לרדת עמוק. 'אנכי 'ארדה' עמך מצרימה'.

– כדי לקיים את הגוף, אין ברירה אלא להיכנס – במידת מה – אל תוך האופקים ה'צרים' הללו. אל ארץ 'מצרים'.

זו היתה המציאות אז.

האוכל שבמצרים נקרא – 'שבר'. 'יש שבר במצרים'.

– משהו כאן 'שבור' (עי' זוה"ק תחילת פר' ויחי).

העולם דאז, עדין לא הכיל את המציאות האמיתית.

– את המציאות, בה גם האוכל, והגוף, וה'ארציות' – יכולים להיות גבוהים. המציאות, בה יכול להיות בעולם הגשמי תוכן עליון, ש'מרים' אותו למעלה.

את המציאות, שהיא בעצם – התכלית.

זה היה 'שבר'. ויעקב אבינו היה בתוך ה'שבר' הזה.

ובעקבות השבר, היה לו – 'לב נשבר'.

ובזכות ה'לב נשבר' הזה, הוא זכה לאותה נבואה עליונה (עי' זוה"ק שם). ואנחנו זכינו לאותה ברכה נפלאה.

יתכן לבאר. לפי ערכנו.

האדם יכול להיות ב'ארץ', בארציות, ולהרגיש עם זה לגמרי בסדר. ככה אני. וזהו.

– הוא מזדהה לגמרי עם ה'אני' הזה שלו.

וה'תוכן' היחיד שבתוך הגשמיות שלו הוא – 'אני רוצה'.

כעת, זה באמת האני שלו. הוא לגמרי שם.

וביום אחד 'נופל לו האסימון'. הוא מבין שיש כאן משהו לא בסדר. שיש בו בפנים 'אני' אחר. גבוה יותר. כזה שיכול להכניס תוכן אחר. נעלה יותר. וגם מספק יותר.

– בעצם הידיעה הזו, הוא בונה 'אני' אחר.

כי עד עתה, ה'אדם' והרצונות הנמוכים שלו – היו דבר אחד. הכל היה 'אני'.

כעת, כשהידיעה הזו מתישבת בליבו – זה עצמו היציאה מהמקום הזה. היא זו שמבדילה את ה'אדם' מהסטייק. כעת, אלו שני דברים שונים.

– וזו ברכה גדולה!

עצם ההבנה שהאוכל שבמצרים – ב'מיצרים' הללו – הוא בגדר 'שבר', שזה לא בסדר, שזה לא ה'אני' – זה ה'כלי' שמכיל את הברכה העליונה. את התוכן העליון.

– זה מה שניתן להשיג שם, במצרים. את התפיסה – שזהו 'שבר'.

להאיר את הנפש

יש בנו נשמה.

ובנשמה הזו, יש כמה חלקים (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה).

החלק הנמוך ביותר הוא – הנפש.

הנפש היא זו שממנה נובעים הרגשות שלנו. התאוות. הרצונות הנמוכים. וגם הפחדים, והדאגות, והעצבות, והבדידות. וכן הלאה. וגם ההיפך מכל הנ"ל – השמחה, האומץ, הרוגע.

ואנחנו יודעים – עלינו להשליט את השכל. את חלק הנשמה הגבוה יותר. שהוא זה שינהיג את הנפש, ואת הגוף וכל תולדותיו.

המקום של 'מצרים', זה הניתוק. יש 'למעלה', ויש 'למטה'; ואין קשר ביניהם (עי' שעה"פ פר' וישב על מהותו של פרעה).

יש נשמה גבוהה. ויש גם נפש וגוף נמוכים. וכל אחד מהם מושך – לכיוון שלו. אין 'אינטראקציה' אמיתית בין האחד לשני.

ומה שמנצח שם – זה הנפש. הגוף.

הלא זו 'מצרים'. ויש שם 'צרות אופקים'. אין אפשרות לעלות טפח מעל ה'קרקע' ולהתחבר למשהו גבוה יותר. לנשמה.

וכך כל הרצונות הנמוכים – באים לידי ביטוי, כפי שהם. בלי שום 'סינון'.

לנו, כיהודים, יש שתי אפשרויות.

אפשר לדכא את רצונותיה של הנפש. למשול בהם ביד רמה. להטות את ה'אני' אל הנשמה בלבד.

ואת ה'בעיות' הנפשיות, אפשר לתקן על ידי – הנפש עצמה. 'מיניה וביה'. יש דרכים רבות לכך.

ואפשר גם להביא אל הנפש הזו מישהו ממקום גבוה ממנה. שינחם אותה. שידבר על ליבה. שיהיה 'איתה' ממש. מישהו – שיכניס בקרבה תוכן איכותי, כזה שירומם את כל רצונותיה, ויעניק להם משמעות אמת.

מישהו כזה – שיעניק לה רוגע, ושלוה, ושמחה, ואושר; כזה שיחלץ אותה לגמרי מהבדידות שלה.

מישהו כזה, שיתן את המקום הנכון לכל התאוות והרגשות. הוא גם 'יכניס' בהם תוכן נכון ואמיתי, כך שכל ה'נמוכים' הללו – יגבהו מאוד.

דהיינו.

אפשר להתייחס לנפש כאל משהו לא רצוי. משהו שמפריע לי לעבוד את ה' יתברך. ו'לטפל' בה מתוך תובנה זו.

ואפשר להתייחס אל הנפש – כאל משהו רצוי מאוד.

ואפילו יותר מ'רצוי'.

כי כך אומר רבינו הגר"א:

– 'תכלית הבריאה – לתיקון הנפש' (בביאורו לתקו"ז תחילת תי' כא, ד"ה אמר ר').

לא לדכא אותה, ואת רצונותיה, ואת רגשותיה, אלא – לתקן אותם. שהם יהיו שם, וגם יפעלו; אבל הם יהיו 'מתוקנים'.

אנחנו לא נמנעים ובורחים. להיפך. אנחנו אפילו מגבירים. 'אוכלים ושותים ושמחים' (מלכים א, ד, כ).

אנחנו נותנים לנפש הזו – מקום של כבוד. של חשיבות. לה ולכל מאוויה. ובתוך המאוויים הללו אנחנו מחדירים משמעות עמוקה, אמיתית. וכך יש לה באמת כבוד וחשיבות.

– אנחנו לא 'מחשיכים' את הנפש. להיפך. אנחנו 'מאירים' אותה. באור יקרות.

גלות הנפש

מצרים, אינה המקום המוכן לכל הנ"ל.

כך גם כל הגלויות, שמצרים היא 'ראש' להן.

גלות, מעצם מהותה, היא גלות – מהתוכן הזה של ה'נפש'. זה להתרחק מהתיקון שלה. מהחיבור בין המשמעות – לארציות.

בגלות, אנחנו יכולים רק לעלות 'למעלה'. לחיות מעל המציאות. להתנתק – עד כמה שאפשר לנו – מה'ארץ'. מהנפש.

שם אנחנו יכולים לחיות את הנשמה. את הרוחניות. את החלק העליון של המציאות.

ורק כך אפשר להגיע שם ל'ויחי יעקב'. ל'חיים'.

– רק מתוך הבנה, שצרכי הגוף, והנפש, זה 'שבר'. זה רק מפריע לסדר העבודה שלנו. ושאנחנו צריכים למשול עליהם ביד רמה.

רק כך אפשר להתחיל 'לחיות' שם.

לנפש של יהודי, יש 'מקום'. ממנו היא 'חיה'.

– ואיפה המקום הזה?

אומר הגר"א (שיה"ש א, ג):

'ישראל לבדם נפשותם מן ארץ ישראל והם דבוקים בה. אבל עכומ"ז אינם מקבלים רק מן השמים בכללות מפאת רוחם וישראל לבדן נוטלין גם ביחוד מן הארץ'.

ה'נפש' שלנו, היא – מארץ ישראל. אנחנו 'דבוקים' בה. ואנחנו גם 'נוטלין' ממנה.

וכשאנחנו בחוץ לארץ, אין לנפש שלנו מנוחה. הלא היא לא ב'מקום' שלה. היא ב'גלות'.

– ושם – אי אפשר 'לתקן' אותה.

ארץ ישראל

'מבשרי אחזה אלוק'.

גם ב'אלוק', יש את כל המערכת של 'נשמה'.

הבורא הוא אחד. והוא לא 'מתחלק' לחלקים חלילה.

– אבל הוא רצה להתגלות.

ואופן הגלוי שלו הוא – בצורת אדם.

ולכן, 'מבשרי – אחזה אלוק'. ה'צורת אדם' שלי, היא המשל – לגילויו של ה' יתברך.

צורת אדם שלמה, זה איש – ואשה. זה 'בשר אחד'. גוף אחד.

וכשמסתכלים על הצורה הזו בשלמותה, אז ה'נפש' – היא האשה.

יש לאיש 'נפש', ולאשה יש גם 'רוח' ו'נשמה'; אבל באופן יחסי, כשה'אדם השלם' זה איש ואשה, אז הנפש – היא אצל האשה.

כך גם בנמשל, אצל ה'אלוק'.

יש קודשא בריך הוא, ובו ה'רוח' העליונה; ויש שכינה – ובה ה'נפש' העליונה.

ול'נפש' הזו, לשכינה הקדושה, יש 'מקום'. דירה. בית.

– והיכן הדירה הזו שלה?

– בארץ ישראל.

אז הנפש שלנו – היא מארץ ישראל.

וגם ה'נפש' העליונה, המקום שלה הוא – ארץ ישראל.

– וזה לא בכדי.

כי אנחנו לא רק 'משל', לא רק 'אחזה' אלוק.

– אנחנו באמת מחוברים. קשורים. ויש בנו איזו נקודה, איזו בחינה דקה – שבה זה אותו הדבר ממש.

גוף ונפש

המטרה שלנו, נמצאת – בארץ ישראל.

כי מה שה' רוצה בבריאתו, זה שיהיה 'יחוד קודשא בריך הוא – ושכינתיה'.

ויחוד, צריך מקום. 'בית'.

והבית הזה הוא – ארץ ישראל.

ארץ ישראל, נקראת גם – 'גופא דשכינתא'. ה'גוף' של השכינה.

וכשקודשא בריך הוא מתייחד איתה, אז זה קורה בבית. ב'מקום'. ב'גוף'.

[הארץ משמשת כגוף, וגם כ'מקום'; גם הגוף, הוא 'מקום' לנשמה. ויחוד – עושים דרך הגוף.]

בכל מקום אחר, אין באמת אפשרות של יחוד כזה (יש יחוד עליון. אבל אנחנו עוסקים בתכלית – 'דירה בתחתונים'). הלא 'כל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוק' (כתובות קי:, וע"ע רמב"ן אחרי מות יח, כה).

והכל מקביל:

קודשא בריך הוא, ה'רוח' העליונה, מתיחד עם השכינה – ה'נפש' העליונה – רק בארץ ישראל.

וגם אצלנו, החלק העליון שלנו, 'מתיחד' עם הנפש שלנו – רק בארץ ישראל.

חותמו של הקב"ה, הוא 'אמת'.

'אמת' – זה א, מ, ת.

– האות הראשונה, האות האחרונה, וכל מה שביניהם.

ואם חסר משהו בגילוי האמת הזה, אז חסר גם בגילוי חותמו של הקב"ה.

בכל מקום בעולם, החלק ה'תחתון' – אינו רלוונטי. הוא רק מפריע. הוא 'שבר'.

– אין שם אמת שלמה. החלק ההוא לא נמצא בתוך המערכת.

ורק בארץ הקודש אפשר לגלות את האמת על כל רבדיה. בכל המערכות. עד החלק הכי 'תחתון' שיש.

והאמת היא, שהמטרה העליונה, הראשונית, של ה' יתברך – היתה דוקא הגילוי הזה, ברבדים הנמוכים.

הלא הוא רצה 'דירה – בתחתונים'.

– בתחתונים דיקא.

הובקעה העיר

ואם נשאל את עצמנו:

– האם אנחנו רוצים בכך?

האם אנחנו באמת מעוניינים בגילוי הזה?

האם יש לנו אינטרס שכל החלקים ה'נמוכים' שבנו יעלו ויבואו, ויראו וירצו?

הלא 'עבדא בהפקירא, ניחא ליה'. נח לו כשתאוותיו הם בגדר 'זילא ליה, שכיחא ליה, פריצא ליה' (גיטין יג:).

ה'זילות', לפעמים – נוחה לנו.

ההיפך מזילות, לכאורה, זו 'קדושה'.

יש קדושה במובן של הימנעות. פרישה. היבדלות.

ויש קדושה – במובן של חשיבות. כמו כהן, 'וקידשתו'. לרומם ולהחשיב אותו. זה ההיפך מ'זילא ליה'.

– האם אנחנו רוצים בחשיבות הזו?

זה עתה עברנו את התאריך שבו אירע אותו אסון גדול, 'הובקעה העיר'.

– מה 'נבקע' שם?

יתכן לומר.

ה'עיר', ירושלים, היא ה'לב' של ארץ ישראל. שם נמצאים החדרים הפנימיים של ה'דירה'.

עם ישראל, לא זכה לשמור על החדרים הללו בטהרתם. ביחודם. הוא איבד את החיבור הזה, בין ה'עליון' וה'תחתון'.

– הם לא בחרו – לפי דרגתם – בחשיבות הזו. בקדושה הזו. בחיבור הזה.

וכך, העיר עצמה – 'הובקעה'.

– נהייתה שם 'פתיחות' לאויר של ארץ העמים. לאווירה של ארץ העמים. לניתוק. ל'שבר'. לבדידות של ה'תחתון', להיפרדותו מה'עליון'.

וה'פתיחות' הזו, הביאה את ה'הובקעה' בפועל. החומות ששמרו על החיבור הזה, נפלו.

– על זה אנחנו מתאבלים.

התוכן האמיתי

אז אולי קשה לנו עם ה'חשיבות' הזו.

– אבל זה כדאי לנו.

גם מבחינה גשמית. כי כך ה'גשמיות' שלנו מקבלת 'הכרה'. ואישור. וכל ה'נמוך' מקבל את חפצו, והסיפוק הוא הרבה יותר מאשר אם זה ב'זול'.

וגם מבחינה רוחנית.

– כי זה לא 'מוריד' אותנו. להיפך. זה מקדם, מעלה, ומרומם.

ובעיקר – כי זו המטרה של ה' יתברך בעולמו.

אנחנו דרים בארץ ישראל. בארץ שהיא ה'בית'. בארץ – שהיא המקום של הנפש הישראלית שלנו, ושל ה'נפש' העליונה – השכינה הקדושה.

והחיבור שלנו, ל'עליון' שבנו, הוא גם החיבור שלה – לקודשא בריך הוא.

כשאנחנו מכניסים תוכן אמיתי ל'ארציות' שלנו, אז גם השכינה – מתעלית. מתגדלת. ומתחברת לקודשא בריך הוא.

ובארץ ישראל, זה אפשרי. רק בה.

וזה לא רק 'אפשרי', אלא – זו תביעה. ה' הביא אותנו לכאן, כדי שנעשה את מה שמתאים לעשות כאן. כדי לעשות למען השכינה הקדושה.

– ומהו התוכן הזה שאפשר 'להכניס' אל הנפש שלנו?

אומרים חז"ל (חגיגה טו:):

'בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי'.

מדוע היא כה מצטערת?

– כי היא שוכנת בנו.

וכשיהודי בצער – גם השכינה בצער. הלא אנחנו ביחד, היא שוכנת בנו, ואנחנו מאותו ה'מקום'.

וממילא, כשטוב ליהודי – טוב גם לשכינה הקדושה.

שכינה – זו מידת מלכותו יתברך.

וכשליהודים טוב, והם נהנים, והם 'אוכלים ושותים ושמחים' – זה גילוי מלכותו יתברך.

– כך רואים שהמלך שלנו, הוא מלך טוב. הרי העם שלו כל כך מאושרים ושמחים. כל כך טוב להם.

ואם אנחנו בצער, וכואב לנו – אז המלכות שלו יתברך לא נראית. לא מתגלית.

וזה רק בארץ ישראל. הארץ היחידה בה מתגלית מלכותו יתברך.

– זה התוכן. זו המשמעות.

וכעת.

אם אנחנו 'מנותקים' חלילה, אם איננו מחברים – בתפיסה שלנו – את ה'נמוך' שלנו, למלכות ה' יתברך – אז זה באמת לא מחובר.

ואז – עדיף באמת שנימנע. שנדכא את הרצונות הללו.

כי אם 'נשחרר' אותם, אז 'לתאוה – יבקש נפרד'. זה מפריד אותנו עוד ועוד. 'וישמן ישורון – ויבעט'.

אבל אם נשכיל להכניס בהם את התוכן האמיתי, שזו תהיה ה'דעת' שלנו – אז הם רק ירוממו אותנו יותר.

והם גם יגלו את מלכותו יתברך. השכינה תתחבר ב'בעלה' – קודשא בריך הוא.

– וזו התכלית.

ה' יזכנו.