יעקב ועשו

וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה (לב, ט)

יעקב הכין את עצמו למלחמה.

אבל זו לא היתה 'ברירת המחדל' שלו.

מצד אחד, הוא הלביש את המחנות בבגדי לבן – כדי לרמוז על רצונו בשלום; ומצד שני, תחת הבגדים – הם חגרו כלי זין. אולי כן תהיה כאן מלחמה (עי' קה"ר ט, יח. ומובא ברמב"ן כאן).

חוץ מהמלחמה, יעקב הכין את עצמו לעוד דברים: לתפילה, ולדורון.

ההכנות הללו היו יעילות באמת. הרבה יותר מאשר 'להתחמש', להכריז מלחמה, ו'להסתער'.

ועל זה נאמר – 'טובה חכמה מכלי קרב' (קהלת שם. ועיי"ש).

היתה שם 'חכמה' רבה. והיא עבדה מצוין. עשו 'התקפל'.

ו'מעשי אבות – סימן לבנים'. כשבאים עלינו אויבים, עלינו להשתמש באותה 'חכמה' הטובה יותר מכל ה'כלי קרב'. אפילו ממטוסי האף משהו.

וכשמישהו מנסה ללמוד את דרכי המלחמה מזרעו של עשו, או להיעזר בהם עצמם, כדאי לו שיעיין בפרשה זו.

ובתנאי שהוא מבין, שכל מה שכתוב כאן – זה עדכני לגמרי. אפילו עתידני.

– ושכל הגישות שאינן כתובות בספר התורה הזה אינן רלוונטיות. אין להן באמת הכח להתמודד מול 'האתגרים העומדים בפנינו'.

מדוע לעורר את הכלב

אז קודם כל, יש את הענין של 'מתעבר על ריב לא לו'.

– היכן ה'מעשי אבות' בענין זה?

– בשליחת המלאכים לעשו.

יעקב שולח מסר. עם לבן גרתי. ואשלחה להגיד לאדוני.

אומרים חז"ל (בראשית רבה וישלח עה, ג):

'וישלח יעקב, ר"ה פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, שמואל בר נחמן אמר משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה א"ל ניער בישא א"ל דמיך הוה ועוררתניה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב'.

עשו, 'לדרכו היה מהלך'.

ורק כאשר יעקב 'קרא' לו – הוא החליט להגיע. וארבע מאות איש עימו.

עם ישראל, בימי בית שני, פעלו באופן דומה.

אגריפס המלך הלך לרומי, וכרת עימהם ברית (עי' רמב"ן כאן, ובויקרא כו, טז). הוא הביא אותם לכאן.

– וזו היתה סיבת נפילתם בידי הרומאים.

וזה ארע – ועדין מתרחש – גם בימינו.

יש 'כלב' מודרני, מבני ישמעאל. ויש שמתעקשים להחזיק באוזנו. להזמין אותו לבוא לכאן.

מדובר באמת בכלב. וזה השם הכי עדין שאפשר להעניק לו.

ומי שמחזיק באוזנו, אל לו להלין על ביאתו לארץ.

– וגם לא על אלו שאינם מתנדבים לעמוד ולהילחם כנגדו.

דורון

במלחמה, יש צד שכנגד.

וכדי להילחם כנגדו, צריך להבין את המניעים שלו. וגם את המטרה שלו.

– מה היה המניע של עשו?

– 'פן יבוא והיכני אם על בנים'.

זה מה שהוא רצה לעשות.

וכל הבכי, והנשיקות, והחיבוקים – זה לא באמת. וגם אם באותו הרגע נכמרו רחמיו על יעקב, זה לאותה השעה בלבד (עי' רש"י לג, ד).

וגם את זה עלינו ללמוד.

– אין שם 'פרטנר'.

וכל מטרתם היא – 'יבוא והיכני אם על בנים'.

אפשר למצוא איזה 'דורון' עבורם; אבל אסור לשכוח לרגע מהיעד האמיתי שלהם.

– הדורון הוא רק – 'אכפרה פניו'. זה רק 'לפנים'. לחלק החיצוני. זה לא נוגע במטרה האמיתית שלהם, של 'היכני אם על בנים'.

וגם הדורון הזה, צריך להיות בחשבון מדוקדק. ובכוונה הנכונה.

כוס קפה

ה'סדר' מתחיל בשעה תשע ורבע, ומסתיים בשעה אחד.

האמת היא, שאפשר ללמוד כמעט ארבע שעות ברצף. זה בר יישום.

– אבל לפעמים זה קצת 'כבד' עלינו.

באמצע, באיזור עשר וחצי בערך, אתה כבר מרגיש את ה'קוצים'.

ובדיוק בשביל זה יש מטבח. ובו יש קפה. ותה. ולפעמים גם עוגיות.

ואז אתה עושה את החשבון. שעה ועוד שעה – זה לא שעתיים. זה שעה, ועוד שעה. כך לימדונו. והרי אני רוצה ללמוד ברציפות. אז אנסה. אשתדל להתגבר.

והנסיון – קשה.

זה סך הכל מים, חלב, וכמה גרגרי קפה. וזה מתכלה לאחר שניות ספורות. אבל בדמיונו של 'המתגבר' – זה משהו קסום, מופלא. משקה זהב.

הוא בטוח שזה יתן לו את התחושה שהוא כה זקוק לה. שחרור. איוורור. 'חילוץ עצמות'.

אבל הוא נשאר בבית המדרש. ומתגבר.

וכך, בין האותיות של הגמרא, לפני המימרא של רב פפא, נכנסת לה כוס קפה וירטואלית.

וה'מתגבר' – משתדל להתעלם. וללמוד עוד. אמר רב פפא. קפה עם חלב. אף אנן נמי תנינא. מגורען. ברזילאי.

הכל 'מתערבב'.

יש את ההוא שרוצה להפריע לך ללמוד. כולנו מכירים אותו היטב.

– והוא מרוויח כעת.

הלא כעת יש גמרא, ויש גם קפה. שניהם ביחד.

– זה מה שהוא רוצה!

הערבוב, זה החלק שלו. לשם הוא מכוון. כך הוא 'נוגע' איכשהו באותיות הקדושות של הגמרא שלך.

אז מה צריך לעשות?

– אם אפשר להתגבר, ולהוציא את הקפה מה'דעת' – אז יתכן שזה מה שצריך לעשות.

אבל אם לא, אז כדאי לעצור לכמה דקות, לשתות את הכוס הנכספת, ולחזור ללימוד – בראש 'נקי'.

– כך קיבלנו.

שעיר לעזאזל

יום הכיפורים בבית המקדש.

הכהן הגדול עורך גורל. שני שעירים. אחד לה' ואחד לעזאזל.

ורבותינו מלמדים אותנו סוד: השעיר לעזאזל – הוא 'שוחד'. יש מישהו ב'צד השני' שמקבל אותו, וכך הוא מפסיק לטעון כנגד עם ישראל.

נשאל:

מה רוצה אותו 'צד שני'?

– להחטיא. לקטרג. ליטול נשמה.

זה כמו ההוא שרצה לצאת לטיול בהרי האלפים. חודש שלם של אטרקציות יחודיות להפליא ויקרות להחריד.

ואז מישהו הציע לו, במקום האלפים, לצאת לכמה דקות רגיעה במרפסת ביתו. זו שהוא סגר בשנה שעברה.

– וזה הספיק לו.

האם זה הגיוני?

– האם שעיר אחד לעזאזל יכול לעמוד כנגד ה'הנאה' להחטיא ולהשמיד את כלל 'שונאיהם של' ישראל??

אלא, שכך בדיוק דרכו של 'הצד השני'.

יש לו מאגר גדול של הנאות. והוא מציע אותן לכל המעונין. ולכל הלא מעונין.

וכולנו יודעים, שההנאות שלו הן לשעתן. והן אף פעם לא מושלמות.

ואם נתגבר, ואפילו אם נתגבר רק לרגע, נזכה להנאות של גן עדן. שם זה יהיה מושלם. וגם נצחי.

ולא רק זה, אלא ששניה אחת של עונג בגן עדן – שווה הרבה יותר מכל מה שהוא מסוגל להמציא. בדגש על ה'הרבה' יותר.

הלא 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי עולם הזה'.

– מכל מה שיש ל'חיי העולם הזה' להציע. מהכל ביחד!

ובכל זאת, הוא מפתה. וגם מצליח, לדאבוננו.

– זו דרכו. זו מהותו.

וכך גם אפשר להציע לו עצמו – משהו מאוד 'קטן'. וזה מספיק לו.

כך גם – עשו. זה שהמלאך שלו הוא הצד השני ב'כבודו' ובעצמו.

מה יעקב הציע לעשו?

– 'אכפרה פניו'.

משהו שיחסום לו את הראיה. שיקטע לו את חוט המחשבה.

– הפיתוי.

וזה באמת 'מכפר את פניו'. עשו מתבלבל, בדיוק כמו שהיה עם סיר העדשים, ומוותר על הכל.

וכך גם, באמצע ה'סדר'.

הצד השני מפתה. הוא לא רוצה שנלמד תורה. וגם אם כן – הוא רוצה להיות שם. להיות חלק מלימוד התורה הזה.

אז מה שצריך לעשות, זה 'לכפר את פניו'.

– לתת לו 'משהו'.

ואז הוא נרגע. ומניח לנו ללמוד בשקט.

ועלינו לדעת היטב:

– אסור לנו – בתכלית האיסור – לכוון לזה.

אם הכהן הגדול מכוון שהשעיר יהיה 'מתנה' לשטן, או שהאדם שותה קפה כ'מחווה' לצד השני, יתכן שזה נחשב כעבודה זרה ממש.

מה שצריך לעשות, זה לדעת איך הדברים עובדים.

ואז – לעשות את רצון ה'.

לשלוח שעיר לאותו הר גבוה, כי זה רצון ה'; לדחוף אותו במורד ההר – כי זה רצון ה'; להעניק מתנה לעשו, כי זה רצון ה'; ולשתות קפה באמצע הסדר – כי זה רצון ה'.

– וה' ישלים את המעשה ואת כוונתו.

אז לסיכום:

אנחנו 'מכפרים את פניו'.

ואנחנו לא מכוונים לזה חלילה. רק לעשות את רצון ה'.

וה' משלים את המעשה, והצד השני – מניח לנו.

ריקנות

ליצר הרע יש 'חבילות' של הנאות להציע לנו.

וכשמתבוננים במרכולתו, מוצאים שתמיד יש כאן עטיפה מאוד יפה. נוצצת. זוהרת. מושכת.

אבל כשאדם כבר 'בפנים', הוא מרגיש שאין כאן באמת מאומה. שהכל זה 'ריק' אחד גדול.

– לא כדאי להיכנס לשם כדי לחוות את זה. אפשר להאמין לאלו שניסו.

ליצר יש גם תפקיד בחיים שלנו. לפעמים צריך להשתמש בו.

– למשל – לא היינו אוכלים, אם לא היה יצר (ועי' תומר דבורה פ"ו בתחילתו).

אפשר להשתמש בו כפי שהוא. לאכול. וזה טעים. ומשביע. וזהו.

ואם ה'דעת' שלנו נשארת בזה – אז זה חסר מאוד!

כי היצר – נותן את ה'עטיפה'. זה מה שהוא יודע לעשות.

– אנחנו צריכים להכניס בפנים את התוכן.

וכשנעשה את זה, אז גם העטיפה עצמה תהפוך לקדושה.

וכשהוא מפתה אותנו, ואנחנו רוצים להשקיט אותו, למצוא איזה 'שעיר לעזאזל' עבורו – אז גם אנחנו משתמשים במשהו 'ריק'. חסר תוכן. חסר משמעות.

– בדיוק כפי שהוא עושה לנו.

וזה מה שמשקיט את ה'בעירה' שלו.

– זה מה שגורם לו להיעלם. 'להתאדות'. לאבד את חייו.

כי באמת, אין שם מאומה. וזה רק 'עבודה בעינים'.

– וכשמישהו שכל מהותו זה 'ריק', פוגש עוד 'ריק' – וגם ניזון ממנו, אז זה נהיה עוד יותר 'ריק'. ולאט לאט זה נעלם לגמרי.

השידוך, ומה שיצא ממנו

פעם היתה נערה, ושמה – 'תמנע'.

– אחותו של לוטן. מאלופי שעיר.

והיא חיפשה 'שידוך'.

עדין לא היו שדכנים מקצועיים. וגם תרומה לקופת הצדקה – כדי שיתפללו עליה בעמוקה – לא היתה נפוצה אז.

אז מה היא עשתה?

– היא חיפשה בכוחות עצמה.

בימים ההם, משפחה של 'אלוף' היתה חשובה. מכובדת. מיוחסת.

אבל תמנע לא התחשבה במעמדה. היא רצתה מישהו איכותי באמת.

וכשמחפשים משהו איכותי, מגיעים מיד – למשפחתו של אברהם אבינו. לא היה משהו טוב יותר. אגב, גם היום אין.

אז היא חיפשה מישהו 'פנוי' שם. והיא גם מצאה:

– אליפז. בן עשו.

הלא הוא נכד של יצחק. ונין של אברהם. פיסגת השאיפות. מה יכול להיות טוב יותר.

האמת, שהיא היתה רק הפילגש שלו. לא היו כאן 'נישואין' של ממש.

– אבל זה לא היה איכפת לה. העיקר שהיא נכנסה למשפחה המיוחדת והמיוחסת הזו.

אם היא היתה מתייעצת איתנו, זה לא היה קורה.

– את רוצה חתן איכותי, וברירת המחדל שלך זה אליפז??

נכון שאליפז הוא מהמשפחה של אברהם; אבל זה רק במשרד הפנים.

– במהות – הוא הכי רחוק מהמשפחה של אברהם!!

הבעיה הגדולה היתה – שאנחנו לא היינו שם. והשידוך יצא לפועל.

תמנע, ראתה את ה'עטיפה'. לא את התוכן.

– ומה יצא מה'שידוך' הזה?

הם נישאו. ונולד להם תינוק קטן. אולי הוא היה גם חמוד.

אבל כשהוא גדל, הוא נעשה נציגו של ה'צד השני' עלי אדמות.

– עמלק.

כשהמבט הוא רק על ה'עטיפה', לא יוצא מזה דברים טובים.

תפילת המלאך של בני ישמעאל

ישמעאל. בן אברהם.

בגיל שלש עשרה, הוא נימול. אברהם אבינו מל אותו.

המילה הזו היתה רצון ה'. היתה לה משמעות.

גם זרעו של ישמעאל, וההולכים בדרכו, מלים את בניהם. וגם זה בגיל שלש עשרה.

אבל שם – אין שום משמעות.

– זה מילה – 'ריקניא' (עי' זוה"ק שמות לב ע"א).

יש כאן מעשה גדול; אבל הוא 'ריק' לגמרי. בלי שום תוכן אמיתי.

וחז"ל (שם) אומרים לנו, שבזכות המילה הזו – יש להם זכות בארץ ישראל.

– איך זה קרה?

לבני ישמעאל, ה'ערבים' דהיום, יש 'שר'. מלאך.

והוא עמד לפני ה', וביקש.

אגב, הבקשה הזו שלו היתה במשך – ארבע מאות שנה (!).

– הוא ביקש – חלק בקדושה.

הוא רצה שיהיה לישמעאלים דבקות בשם ה' יתברך, כמו שיש לעם ישראל.

– ובאיזו זכות?

בזכות המילה. כי מי שנימול – חותם את שמו יתברך על בשרו.

וה' לא הסכים.

– הוא הרחיק אותם משם ה' שלמעלה.

ומה הוא כן נתן להם?

– חלק בארץ הקדושה.

יהיה זמן, כך מגלים לנו חז"ל, שהארץ הקדושה – תהיה אף היא 'ריקה'. בלי תוכן.

וכך, כמו שהמילה של בני ישמעאל היא ב'ריקניא', בלי שלמות, בלי תוכן אמיתי –

– כך יהיה להם חלק בארץ הקדושה, כשהיא באותו המצב. כשהיא 'ריקניא'.

ומעתה.

ממה ארץ ישראל 'ריקה'?

– מהתוכן שלה.

ארץ ישראל, היא 'גופא דשכינתא'. המקום שבו ה' שוכן. כאן זה ה'גוף' שמכיל את ה'נשמה' – השכינה הקדושה.

ויש כאלו, ש'מגרשים' אותו מכאן.

– כיצד הם מגרשים אותו?

על ידי השליטה בארץ הזו, באופן 'ריק'.

למשל – כשאת טכסיסי המלחמה, לומדים מהעולם הגדול. ו'מתחמשים' בטילים ומטוסים של בני עשו.

כשארץ ישראל – היא הבית של 'כל אזרחיה'.

אפילו אותו פורק עול שהציג את התנ"ך כ'שטר קנין' על הארץ, נחשב היום למיושן.

הזכות על הארץ – היא מכח ה'או"ם'. כך לפי כתביהם ה'מעודכנים'.

ומה עם ה' יתברך?

– מי זה בכלל?!?

עפרא לפומייהו.

– והארץ, נותרת 'ריקה'.

תפילה

יעקב אבינו, התכונן לשלשה דברים. דורון, תפילה, ומלחמה.

נגענו במשמעותו של ה'דורון'.

יעקב גם התפלל לה'.

– מהי 'תפילה'?

תפילה, זה יצירת 'מקום' – לה' יתברך.

אפשר להתפלל כי 'אני רוצה'. וה' יכול – וגם רוצה – למלא את רצונותי.

וזו תפילה כשרה. ואפילו מהודרת. לכל הדעות.

– אבל מטרת התפילה – חסרה.

תפילה, היא יצירת הקשר. כמו 'נפתולי אלוקים נפתלתי'. זו הקריאה לה' יתברך – בוא לכאן. תתחבר אלינו. תתגלה בנו.

וכשאנחנו קוראים לו באמת, הוא בא. הוא 'קרוב לכל קוראיו'.

וזו העבודה שלנו.

יש את אלו שמגרשים את ה' מכאן. מארצו. מביתו. מה'דירה בתחתונים' שהוא רצה בה.

הם דומים, במקצת, לתמנע. ויותר ממנה – הם דומים לבן שלה.

הם מקדשים את הריקנות; ובכך, הם מביאים עלינו את אלו שיש להם מילה 'ריקה'.

– הם אלו שמביאים אותם לכאן!!

אז שלא ידרשו מאיתנו להיות חלק מאלו שמנקים את הטינופת שהם יצרו. שנלחמים בבעלי המילה ה'ריקה'.

ומצד שני, אנחנו צריכים להילחם – בעצם הריקנות הזו.

– עלינו להכניס בה 'תוכן'.

עלינו לחיות ב'דעת' נכונה. וגם להפיץ את הדעת הזו כמה שאפשר. להכריז אותה בראש כל חוצות, ובאוזני כל יהודי באשר הוא.

ארץ ישראל – היא בגדר 'עטיפה'. עטיפה קדושה.

ויש בה תוכן. ה' יתברך – הוא המלך כאן. והוא שוכן כאן. זו ה'דירה בתחתונים' שהוא 'נתאוה' לה כשהוא ברא את העולם.

וזה רק – כשהוא שוכן בנו. בעם ישראל.

– כשאנחנו 'מכניסים' אותו אלינו.

וכיצד מכניסים אותו?

– על ידי ה'דעת'.

דעת, זה חיבור.

וכשאנחנו נדע – ונפנים – את המשמעות האמיתית של ארץ ישראל; של מהותו של יהודי – כ'מקום' לה' יתברך; ושל רצון ה' להתגלות ולמלוך בארץ, אז כל הדברים הללו – 'יתחברו' לכאן.

זו המלחמה שלנו.

– 'למלאות' את הארץ ה'ריקה'.

– לגרש מכאן את כל ה'ריקים' למיניהם, על ידי ה'דעת' שלנו.

– ולהביא את ה' יתברך – להתגלות כאן.

ה' יזכנו.