ויפגע במקום

 

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (כח, יא)

יעקב 'פוגע' – ב'מקום'.

ההגדרה של 'מקום' היא – האפשרות לקבל דבר. להכיל אותו. 'אין לך דבר שאין לו מקום' (אבות ד, ג).

יש מקום, ויש תוכן שנכנס במקום הזה.

המציאות הזו, של 'מקום', היא בבחינה מסויימת – הדבר הראשון שהיה אי פעם. עוד לפני כל המערכות הרוחניות העליונות.

וכך גם בכל מערכת שהיא, לפני הכל – יש 'מקום'. ורק לאחר מכן יש מציאות ש'נכנסת' במקום הזה. ש'מתגדרת' בתוכו. שמתבטאת דרכו.

יעקב, הגיע ל'מקום' הזה.

– הוא 'פגע' בנקודת השתייכות לשורשו של המושג 'מקום'.

זה היה לאחר ש'יהיב דעתיה למיהדר'. לאחר שהוא נזכר שיש כאן מקום שבו התפללו אבותיו. אברהם ויצחק.

ומהי 'תפילה'?

– יצירת 'מקום'.

תפילה היא ביטוי של רצון. של תשוקה.

ורצון–תשוקה, זה יצירת 'מקום'.

כי – מתי האדם יכול 'לקבל' דבר, להכיל אותו, להיות 'מקום' עבורו?

– כשהוא רוצה אותו.

אם הוא לא רוצה, הוא לא 'מקום'. ושום דבר לא 'יכנס' אליו.

למשל, כשתלמיד רוצה לשמוע את חכמת רבו, הרצון הזה יוצר בליבו 'מקום' לדבריו.

אברהם, ויצחק, יצרו 'מקום' בתפלותיהם. בעבודתם הגדולה.

ויעקב, 'יהיב דעתיה'. נתן דעתו. הוא 'רצה' לחזור. להתפלל גם הוא. לרצות גם הוא.

וכך הוא השתייך ל'מקום' הגדול הזה.

– ל'מקום', שיכול להכיל – את אותו ה'אחד', שאליו מכוונות כל התפילות הללו.

 

להיות אבן אחת

המשך הפסוק הנ"ל:

'וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו'.

יעקב לקח 'מאבני המקום'.

'אבן', זה משהו ש'בונים' איתו את המקום. אבן, ובנין, שניהם אותו השורש. 'בן'.

– ה'בן', יכול 'לקבל' את הא' – את התוכן שה'אבא' שלו נותן בו. ואז הוא הופך ל'אבן'. ל'מקום' שיש בו תוכן.

ב'מקום' הזה, היו – 'אבנים'.

וכעת הם היו רק – חלקי מקום.

כל אחד מהחלקים הללו, היה בעל חיים, בעל רצונות, ואולי גם בעל תוכן; אבל הם לא היו 'מסונכרנים'. הם לא היו ביחד.

וכשחלקי מציאות ה'מקום' אינם בעלי שאיפה אחת, אז חסר במהותו של המקום. כשאין שם 'רצון' אחד – אז אין אפשרות להיות מקום למשהו אחד.

זו היתה המציאות אז.

ואז הגיע יעקב.

וביעקב, היתה בחינת ה'צדיק'.

– מה זה 'צדיק'?

צדיק, זו המציאות שמשפיעה את התוכן – ל'מקום'. קוראים לזה 'מידת היסוד'.

וכשהוא הניח את אבני המקום מראשותיו, הוא בעצם גילה ל'מקום' – שיש משהו עליון, שיכול 'למלא' אותו. שיש כאן 'יסוד' מלא בכל טוב.

ואז התעוררה אצל האבנים הללו השתוקקות. רצון. שאיפה.

והיא –

– 'עלי יניח צדיק את ראשו'.

כולן ביחד, רוצות את ה'צדיק'. את השפע העליון.

– כולן רוצות – תוכן אחד.

התוצאה כבר באה ממילא:

– כולן נעשות אבן אחת.

כולן 'בן' אחד, לא' אחת; כולן 'מקום' אחד – ל'תוכן' אחד.

ואז, ה'צדיק' – מניח על ה'מקום' הזה, על ה'אבן' הזו, את ראשו. והוא מתחבר אליה. ומשפיע בה.

כעת יעקב נוטל את האבן הזו, ויוצק שמן על ראשה. הוא יוצק בה את התוכן העליון.

 

סולם מוצב ארצה

עלי יניח צדיק את – 'ראשו'.

כך גם השמן, יעקב יצק שמן על – 'ראשה' של האבן.

מדובר כאן על ה'ראש' של האבן, על ה'ראש' של הצדיק.

– כעת, זה עדין לא 'בית אלוקים' בפועל. זו רק ההכנה אליו.

ולכן זה רק ב'ראש'. בתכנון. במחשבה. ברצון.

– בהמשך הדורות, זה ילך וירד אל שאר המערכות.

צדיק. יסוד.

הצדיק הזה, הוא גם 'סולם מוצב ארצה, וראש מגיע השמימה'.

מה זה 'שמים'?

– התוכן העליון.

ומה זה 'ארצה'?

– ה'מקום'. מה ש'מכיל' את התוכן העליון הזה.

ומה יש ביניהם?

יסוד. צדיק.

– ה'סולם'. אפשר 'לעלות ולרדת' בו.

וכפי שאנחנו אומרים בכל יום:

– 'כי כל' – 'כל' זו מידת ה'יסוד' – 'בשמים, ובארץ'.

ה'כל', מוביל את התוכן מה'שמים' – אל ה'ארץ'.

וכפי שהתבאר, כעת – זה תחילת התהליך.

בהמשך, הכל יבוא אל ה'ארץ'; וימלא אותה – בתוכן הכי אמיתי שיש.

 

אלוקי הארץ

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (כו, ה).

אברהם אבינו שמע בקול ה'. ושמר את כל מצוותיו.

הוא הקפיד על כל ה'דאורייתא', וההלכה למשה מסיני, והדרבנן, הכל ממש (רש"י, שם).

כך גם יצחק. ויעקב (עי' רמב"ן שם).

יעקב, נשא את רחל ולאה. וגם את בלהה וזלפה.

ארבעת הנשים הללו, היו בנות לבן הארמי. אחיות (עי' בר"ר ויצא עד, יג).

ובפסוק כתוב – 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח' (ויקרא יח, יח).

– אז כיצד יעקב אבינו נשא אחיות?

אומר הרמב"ן (שם):

…'שמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצות משפט אלקי הארץ הן'.

אברהם שמר את התורה – בארץ ישראל בלבד. כך גם יעקב וזרעו אחריו.

מחוץ לגבולות ארץ ישראל, אין טעם לשמירת מצוות. כך אומר הרמב"ן.

– הלא המצוות הן – 'משפט אלקי הארץ'.

זה החוק של אלוקי ארץ ישראל. לא של אלוהי ארצות העמים.

ולכאורה – האם ה' הוא רק 'אלוקי הארץ'?

ויותר מכך – האם יש בכלל 'אלוהי העמים'??

– האם ה' הוא לא יחיד ומיוחד, ואין חלילה שום 'אלהים אחרים'??

 

אריות טורפים

המילים 'משפט אלוקי הארץ', כתובות כבר בדברי הנביא (מלכים ב יז, כו):

'וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ'.

ה'כותים', אלו שמלך אשור העלה אותם לארץ ישראל, היו עובדי עבודה זרה.

וכשהם באו לארץ, זה לא גרם להם לחזור בתשובה; הם הביאו איתם את אליליהם, ועבדו להם.

ואז הגיעו האריות. וטרפו בהם. והמיתו את חלקם.

– מה עושים כשאריות טורפים בני אדם?

אז יש כאלו שהיו עורכים 'תחקיר'. איפה היה הצבא כשהאריות תקפו. ומה ארע למצלמות האבטחה. ואז מישהו היה 'מטייח' את התחקיר. ומישהו אחר היה מגיש בג"ץ. ואז היו חוקרים את המתחקרים. ובסוף היו 'מפיקים לקחים': ה'ראש' – אשם. וצריך להתיז את ראשו. או לתפור לו איזה 'תיק'. או לכל הפחות ש'יניח את המפתחות'.

ויש כאלו, שהיו פונים ל'סבב שיחות' עם נציגי האריות. הם היו מנסים לברר מה חסר להם. למה הם כל כך מתוסכלים. מה גורם להם לנהוג בחוסר אנושיות. מה, הם לא בני אדם?

ואז הם היו עורכים איתם 'הסכם שלום', במסגרתו האריות היו מקבלים אפשרות לגיטימית לצאת מהכלוב ו'לחיות בכבוד'. דהיינו – לטרוף באופן חוקי. עם חותמת של הבג"ץ והיועמשי"ת. אפילו הפצרי"ת היתה מתאמצת לקום ממיטת חוליה ולחתום על ההסכם.

ואז היו עושים 'טקס חתימה'. בהשתתפותו המכובדת מאוד של נשיא בני עשיו. האריות היו משתדלים להסתיר כמה שניות את ניביהם מלאי הדם, וחותמים. ומקבלים 'פרס נובל'.

הכותים, היו ממשיכים להתמעט. אבל עכשיו זה היה באופן ליבראלי. הרי לכולם יש זכויות שוות, לחיות, לבעוט, ולטרוף.

אז, בימי קדם, האנשים היו פרימיטיביים. מיושנים. התחקיר שלהם היה 'משיחי'. ו'הזוי'. ובעיקר מאוד מאוד 'דתי'.

הם האמינו שיש כאן 'אלוקי הארץ'. ושהוא 'בעל הבית' כאן. ושיש לו 'משפט'.

והיה ברור להם, שמי שאינו שומר את משפט האלוקים של הארץ – גורם לכל האריות באיזור להיות מאוד 'מתוסכלים'. וחסרי אנושיות בסיסית.

וכשהם למדו את משפטו של אלוקי הארץ, האריות חזרו לאנושיותם. ולכלובם. ולשלוותם.

מחוץ לגבולות ה'ארץ', הכותים עבדו עבודה זרה. ושום דבר לא קרה להם. אולי הם היו מקבלים את עונשם לאחר המוות; אבל לא כאן. לא בגלוי.

וכשהם הגיעו לארץ – אז הם הצליחו להרגיז את האריות. והם טרפו בהם.

– מה ההבדל?

 

מלך הארץ

ה' הוא אחד. יחיד. מיוחד.

וביחידות הזו שלו – הוא אינסופי. אין 'מקום' לעוד מישהו חלילה.

– 'אין עוד מלבדו'.

וככזה – אין לנו השגה בו כלל.

אבל הוא רצה להתגלות. הוא רצה שתהיה לו 'דירה בתחתונים' (תנחומא נשא כד).

וכדי שתהיה לו 'דירה', הוא צריך להתגלות בגילוי כזה שיכול 'להיכנס' בתוך דירה. זה לא יכול להיות בגילויו האינסופי.

אז הוא התגלה – באופן שאינו אינסופי.

– הוא התגלה כמלך.

מלך, תלוי באזרחים שלו. בנתינים שלו.

אם הם ימליכו אותו – הוא יהיה מלך. ואם לא, הוא לא יוכל להיות מלך.

– אם הם 'יכניסו' אותו אל הלב שלהם, אל הרצון שלהם, אל המעשים שלהם – הוא יוכל 'להיכנס' ל'דירה' הזו שהם בנו עבורו, ולמלוך.

ואם לא, אז לא יהיה לו 'מקום'. לא תהיה לו 'דירה'. והוא לא יוכל למלוך.

מלך, זה גילוי מוגבל. הוא תלוי באחרים. הוא יכול להיות מלך, רק אם ימליכו אותו.

אז רצון ה' הוא – להיות מלך.

מלך, צריך שיהיה לו עם.

– העם, הוא ה'מקום' של המלך. בהם הוא 'שוכן'. בהם מתגלית מלכותו.

ומלך – צריך גם מקום פיזי. ארץ. מדינה.

וחוקי המלכות, חלים רק – במדינה שלו. במקום שלו.

כך גם ה' יתברך.

הוא מלך – על עם ישראל. אנחנו ה'מקום' ש'מקבל' את מלכותו, שמבטא את רצונו.

והוא מלך, בארץ ישראל. זו ה'מדינה' שלו. הארץ שלו. בה הוא שוכן.

– רק כאן חלים החוקים שלו. לא בשום מקום אחר.

אנחנו שומרים על רוב חוקיו בכל מקום בעולם. ויש סיבה מיוחדת לכך (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה).

אבל עיקר טעם המצוות – הוא רק בארץ ישראל.

הלא כל תפקידנו זה להמליך אותו יתברך.

– והוא מלך רק – בארץ ישראל.

 

הנהגה ישירה

אז ה' הוא מלך – בארץ ישראל.

ולכאורה – הלא ה' הוא 'מלך העולם'? הלא כך מטבע הברכות?

– נכון. הוא מלך העולם.

אבל זה 'שוכן' – כאן, בארץ ישראל; ומכאן זה 'מתפשט' לכל העולם כולו.

וזה מאוד שונה.

מחוץ לארץ ישראל, יש את 'אלוהי העמים'. אלו שרי מעלה, שרי האומות. מלאכים.

וברור, שהבורא יתברך – הוא מסובב הסיבות. ואין להם רשות לעשות מאומה מבלעדיו.

אבל הוא רק 'מסובב'. לא בגלוי. הוא נותן להם את הכח, והם פועלים.

כאן, זה רק הוא.

– 'ארץ ישראל, אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו. לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו' (רמב"ן שם).

יש הבדל גדול מאוד בין הנהגת שרי המלך המקבלים מן המלך, לבין הנהגת המלך באופן ישיר.

משה רבינו, מסר את נפשו על הדבר הזה. על ההנהגה הזו.

כשה' אמר לו – וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ (שמת לג, ב), הוא לא הסכים. הוא לא רצה שנהיה דומים לאומות העולם.

– אנחנו משהו אחר לגמרי. אנחנו 'מכילים' את שמו יתברך, את גילוי מלכותו, בעצם ההוויה שלנו.

ואז משה אמר לה' – 'אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה' (שם טו).

– אם אתה שולח מלאך, ולא שוכן בנו ממש – אז תשאיר אותנו כאן!

ואם נשאל – מה ההבדל בן יהודי לגוי?

אז התשובה נמצאת בפסוק שלאחר מכן:

'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'.

זה ההבדל. 'בלכתך עימנו'.

ושוב, זה מתבטא – בארץ ישראל. ב'מקום' של ה' יתברך.

וה'בלכתך עימנו' שהיה במדבר, זה היה שלב בתהליך של גילוי מלכותו בנו. התכלית היתה – כשהגיעו לארץ ישראל (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ד).

ואגב, כשיהודי דר בחוץ לארץ, הוא 'עובד עבודה זרה בטהרה'. כך אומרים חז"ל (ע"ז ח.).

– מדוע?

כי הוא כביכול 'מכריח' את השכינה, לשכון בתוך השר של אותה מדינה בה הוא דר.

הלא הוא צריך לחיות. ולהתפרנס. ולגדל ילדים. ועוד הרבה.

ומי שמנהיג את היהודי – זה ה'. בגילוי מלכותו.

וכשהיהודי דר במקום בו שולט שר של אומה כלשהי, הדרך היחידה להשפיע לו היא – דרך אותו השר.

– זה סוג של 'עבודה זרה'.

זה 'בטהרה', לא עבודה זרה של ממש; אבל בכל זאת זה נקרא בלשון חז"ל – עבודה זרה (עי' אלשיך דברים כח, לז).

 

תחת אלוקים

בהמשך הפרשה, יעקב יורד לארץ העמים. לבית לבן הארמי.

שם הוא נושא את לאה, ובסופו של דבר גם את רחל.

ורחל – עקרה.

היא מקנאת בלאה אחותה, ומבקשת מיעקב – 'הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי'.

והוא עונה לה –

– 'הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן'?

אז יש את ה'פשט' – 'וכי במקומו אני' (רש"י)? האם אני במקום האלוקים?

ויש עוד פשט (השל"ה ויצא תו"א, כז. ועיי"ש עוד אות כו).

רחל, ביקשה שיעקב יתפלל עבורה. הלא ה' מתאוה לתפילתן של צדיקים, ולכן האבות היו עקרים – כדי שיתפללו (יבמות סד.).

ואם כך – מה יעקב עונה לה?

אומר השל"ה:

'אין לך לומר שהוא בעבור שמתאוה להתפלה, שזה אינו שייך אלא הדר בארץ שהיא חלק ה', אבל אנחנו עתה בחוץ לארץ שהיא תחת ממשלת השרים, בודאי לא מתאוה להתפילה. וזהו כמו שאמר (שם) 'התחת אלהים אנכי', כלומר, אין אנחנו יושבים תחת חלק ה' שהיא ארץ ישראל'.

'נתאוה לתפילתן', זה נתאוה – לקבלת המלכות שלהם. נתאוה שימליכו אותו.

התפילה, היא 'המלכה'. היא ביטוי לרצון, להשתוקקות. היא יצירת 'מקום'. וכפי שנכתב כאן בתחילת הדברים.

ויעקב אומר לרחל – כעת אנחנו לא נמצאים 'תחת אלוקים'. אנחנו לא בארץ ישראל.

וכאן – אין אפשרות לבנות לה' 'מקום'. אין אפשרות להמליך אותו.

ולכן אין 'נתאוה לתפילתן'. זה לא שייך כאן.

ומה רחל עונה לו?

– בארץ העמים, יש את שלטון השרים.

וכשישראל שם – זה כמו שמכניסים 'צרה' לבית.

הלא יש את השכינה, שהיא מנהיגה אותנו; ויש את השר של האומה, שהוא צריך לקבל ולהשפיע את ההנהגה הזו.

ה' יתברך, מול עם ישראל – כשהשכינה בקרבנו, זה יחס כמו של איש ואשה.

וכשבין האיש והאשה 'נכנס' עוד מישהו, שר האומה למשל – אז זה ממש כמו 'צרה'.

אז גם אני, רחל, אכניס צרתי לביתי.

– וכך תתקבל התפילה שלי – אף שגם היא, כהכנסת צרה לבית. 'מידה כנגד מידה'.

 

דעת נכונה

נשוב לתחילת הדברים.

יעקב אבינו לן ב'מקום'.

וה' אומר לו – 'הארץ אשר אתה שוכב עליה'.

– כל ארץ ישראל התקפלה תחתיו.

ארץ ישראל, היא ה'מקום'. היא הארץ בה שוכנת מלכותו יתברך.

וגם אנחנו, בבחינה מסויימת, 'פגענו' במקום. אנחנו דרים בו.

אבל כדי לזכות באמת ל'מקום' הזה, עלינו להיות 'יהיב דעתיה'. לתת את דעתנו. ואת רצוננו.

עלינו להבין, מהו באמת ה'מקום' הזה. מה מהותו. את מה הוא 'מכיל'.

עלינו להבין – את מה אנחנו עצמנו 'מכילים'. את מי אנחנו עצמנו מכילים.

אנחנו 'תחת אלוקים'. והוא מתאוה לתפילותינו. לעבודתינו.

הוא מתאוה – לעצם המציאות שלנו כאן. ובתנאי שתהיה לנו 'דעת' נכונה מהי המציאות הזו. מה היא יוצרת. מה היא 'מכילה'.

הוא מתאוה, שנקיים את התורה – כ'משפט אלוקי הארץ'.

– ולא רק כאמצעי להשיג את השכר בעולם הבא.

הלא הוא שוכן כאן. כ'איש'. והוא מצפה ל'אשתו', שתרצה בו. ש'תקבל' אותו. ש'תכיל' אותו. שתבטא ותוציא לאוויר העולם את התוכן שלו.

ומה שמחבר בין איש לאשה, זו הדעת. 'והאדם ידע'. התחבר.

ולכן עלינו לעבוד הרבה – על ה'דעת' שלנו.

וזה מה שיחבר אותנו אליו יתברך.

וזה גם מה שיחבר אותו – אלינו. לעמו. ולארצו.

– וגם לבית מקדשו. במהרה בימינו, אמן.