השאלה:
אנחנו נשואים כ10 שנים ומסתדרים מצויין, בעלי מאד עוזר בכל מיני תחומים, אבל יש נושא (של החלפת טיטולים) שהוא לא מוכן בשום פנים לגעת, ואני מרגישה שאני צריכה להתמודד לבד כאילו זה לא הילדים שלו, לפעמים זה ממש מתסכל, בשאר הדברים הוא בסדר גמור והוא עוזר אבל אני מרגישה שבנושא הזה הוא השאיר אותי לבד.
שאלתי אותו, וזה מאד קשה לו (קשה לו להסביר למה).
הוא מוכן לעשות דברים אחרים במקום אבל חוץ מזה.
כשאני לא בבית ואין לו ברירה הוא כן מטפל בהם אבל כשיש ברירה, אם אני לא יחליף לא יהיה.
אני מבינה שזה קשה אבל גם לי זה קשה, אני לא מבינה מה ההבדל.
תודה רבה.
והתשובה:
נסכם את השאלה:
אתם מסתדרים מצוין.
והוא עוזר בכל מיני תחומים.
וכשיש משהו דחוף – הוא יהיה מוכן לעזור בכל תחום אחר, רק בזה לא.
וכשאת לא בבית, הוא עושה אפילו את מה שכל כך קשה לו.
– את מציגה כאן מצב אידיאלי. הכל בסדר ואפילו 'מצוין' כהגדרתך.
ורק בתחום הזה – קשה לו מאוד.
אולי יש לו דחיה מיוחדת מזה, אולי משהו מהילדות, אולי הוא 'איסטניס' במיוחד. ואולי זה סתם 'ג'וק'.
אחד מגדולי ישראל אמר פעם, שלכל אחד יש 'זכות' לכמה 'ג'וקים'.
– וככל שהאדם 'גדול' יותר – יש לו זכות ליותר 'ג'וקים'…
ומי ששמע את הדברים ממנו, סיפר, שאותו גדול עצמו קיים את זה בהידור…
– את קוראת את הדברים, ושואלת – גם אצלי זה ג'וק! גם לי זה קשה!
וכפי שכתבת:
'גם לי זה קשה, אני לא מבינה מה ההבדל'.
אז מה שצריך לעשות, זה באמת – להבין את ההבדל.
אין אף אדם שמתענג על משימות מהסוג הזה. לכולם זה קשה.
אבל בעלך עוזר. בכל תחום. והוא מוכן לעשות הכל, רק שלא יבקשו ממנו את הדבר המסויים הזה.
– כנראה זה קשה לו יותר מאשר לכל אחד. וגם יותר מאשר לך.
אנחנו, בעיקרון, לא מודדים 'ג'וקים'.
– ואנחנו גם לא מנסים לתקן אותם.
ואנחנו גם לא מבקשים סיבה הגיונית.
כל אחד מבני הזוג צריך להרגיש 'בבית'. חופשי. משוחרר. והשחרור הזה כולל גם 'היתר' לעשות דברים בלתי הגיוניים.
אם זה משהו שפוגע בשני, אז צריך לדבר על זה; אבל אם הכל בסדר, ורק יש כאן משהו שנראה 'תקוע' אצלו – אנחנו לא מנסים בכח 'לשחרר' את התקיעות. מותר לשני להיות לא הגיוני.
על בן הזוג להכיל את המצב הזה, ולתת לו 'מקום'.
– ולא לנסות לבקש סיבה הגיונית. היא לא קיימת.
עד כאן התשובה הפשוטה לשאלתך.
אבל משהו כאן לא ברור לי.
בבתים רבים הבעל לא עסק במלאכה זו מעולם, ולאשתו אין שום בעיה עם זה. היא מוכנה להבין את הקושי, ולבקש ממנו לסייע לה בדברים אחרים חוץ מזה.
– אם הוא באמת עושה ועוזר בהכל, ואתם חיים מצויין, זו לא היתה אמורה להיות טענה בכלל. אפשר להכיל את זה.
אז מה באמת הבעיה כאן?
את כותבת – 'מרגישה שבנושא הזה הוא השאיר אותי לבד'.
תחושת ה'לבד' לא מגיעה רק מזה. זה לא יתכן.
– וממה כן?
התפיסה השטחית היא, שהתחושות שלנו מתכתבות עם המציאות. קרה משהו, אז אני מרגיש בהתאם.
הוא לא מסכים לעסוק במלאכה הזו – אז 'אני מרגישה לבד'.
– וזה ממש לא מדויק.
המציאות היא רק אחד ממרכיבי התחושה.
רבותינו מלמדים אותנו, ש'העבר אין, והעתיד עדין, וההווה כהרף עין – דאגה מנין' (עי' פלא יועץ ערך דאגה).
אדם עומד לפני משפט מכריע, בו הוא עלול להפסיד הרבה מאוד. והוא דואג.
המשפט – הוא אמיתי לגמרי!
ובכל זאת, מלמדים אותנו – ש'דאגה מנין'.
– המשפט אינו מחייב דאגה!
יש גורמים אחרים לדאגה. ואפשר 'לנטרל' אותם.
– אבל את זה נשאיר לדואגים. אנחנו נתמקד בשאלה שלנו.
דבר אחד בעלך לא מסכים לעשות, וזה עושה לך הרגשה של 'לבד'.
אין אדם בלי חסרונות.
ואם אנחנו נתמקד בחסרונות של השני – לא נוכל לחיות חיי נישואין עם אף אחד!
– וגם אם זה יהיה בחסרון אחד בלבד.
אז מה שכדאי שתעשי, זה לציין לעצמך את הדברים שהוא כן עושה, שבהם את מרגישה שהוא כן 'איתך'.
חשבי עליהם. נסי לכתוב אותם.
כדאי שתעשי את זה מספר פעמים ביום, במשך שבוע לפחות. כך תוכלי להרגיש שהוא כן 'איתך'.
ואם זה לא עוזר, אז כנראה שיש סיבה אחרת לכך שבגללה את מרגישה 'לבד'.
– זה לא הנושא המדובר.
וכדאי שתבררי בצורה יותר יסודית מה באמת מפריע לך כאן. ואם את לא מצליחה, אז אולי תשקלו לפנות ליועץ.
– יועץ זה לא רק לכאלו ש'לא מסתדרים'. כל 'גרם' של שלום בית – חשוב מאוד. וכדאי להשקיע בו.
בהצלחה רבה!
