השאלה:
ביום הפורים, הענקתי משלוח מנות לאשתי.
זה היה לאחר חודש של הכנות. השקעתי. באמת.
וכשהיא קיבלה את זה, היא אמרה תודה, ויפה, וכו'. אבל זה היה מאוד בקרירות, היא עברה מיד הלאה. אני הרגשתי שהיא לא באמת מעריכה, או שזה לא מענין אותה.
זה מאוד פגע בי. היא הרגישה בזה, וניסתה לתקן. אבל אני מרגיש שזה עדין מפריע לי.
אולי תוכל לפרש לי מה היה כאן, מה כל כך הפריע לי, וכיצד אתגבר על זה.
תודה רבה!
והתשובה:
אתחיל בשאלה:
לפי דעתך, מה היא מרגישה כאן? מדוע היא היתה קרירה?
נסה להיכנס לראש שלה. למחשבות שלה. לרגשות.
תן לזה קצת זמן, לפני שאתה ממשיך לקרוא את התשובה.
אגב, זה משהו חשוב בפני עצמו. כל אחד צריך לדעת – עד כמה שאפשר לו – מה השני מרגיש, מה הוא חושב, מה טוב לו, ומה לא טוב לו.
ומכאן לתשובה שלנו.
עלינו להשקיע הרבה האחד בשני.
– עלינו לחפש בנרות מה יכול להסב לשני עונג והנאה, ולחפש בנרות את הדרך לבצע את הטוב הזה. זה החיוב שלנו כנשואים, זה מה שמחזיק את הנישואין הללו.
– זה לא 'בונוס'. זה הבסיס.
אבל לפעמים קורה, שאנחנו משקיעים ומתאמצים – והשני לא מקבל את זה נכון.
יש לזה כמה סיבות אפשריות, ואתמקד כאן באחת מהן. זו שמתאימה לשאלה דלעיל (אני מכיר את הסיפור שמאחורי השאלה).
נסה לדמיין את המקרה ההפוך. אשתך משקיעה מאוד במשהו, ואז מעניקה לך אותו.
ההרגשה שלך – טובה. אין ספק.
אבל זה מלווה ב'טיפה' תחושה פחות נעימה.
– אתה יכול לזהות את זה?
מהי ההרגשה הזו?
– הכרת הטוב.
ולכאורה, הלא הכרת הטוב זה משהו חיובי, זה מה שבונה את הבית, זה מה שיוצר קשר!
– אז כיצד זה יוצר תחושה לא נעימה?
הכרת הטוב, זה 'חובה'. אני חייב עכשיו לשני משהו.
– אף אחד לא אוהב להרגיש חייב. זו המשמעות של התחושה הזו.
ואם כן, הגענו לפרדוקס אמיתי:
מצד אחד – צריך להשקיע. והכרת הטוב זה בסיס הקשר.
ומצד שני, זה יוצר תחושה לא נעימה.
– מה אפשר לעשות?
אז בדרך כלל, אפשר 'לבלוע' את התחושה הזו. זה לא כל כך ניכר, ועצם החיוב – הוא נצרך. כך נבנה הקשר.
אבל במקרים מסויימים, התחושה הזו היא מאוד חזקה.
– ומתי זה קורה?
– כשה'מקבל' יודע – שה'נותן' מצפה ממנו למשהו. והוא לא יכול לתת את זה כעת, מכל סיבה שהיא.
זה יכול לקרות 'על השולחן'. לפעמים אתה נותן משהו, והתמורה שאתה רוצה ברורה מאוד לשני.
וזה יכול גם להיות משהו ב'אווירה', לא מודגש, אבל זה נמצא שם.
– וזה מעיק מאוד!
ודוקא כשזה לא מודגש, והמקבל לא יודע להגדיר את זה, זה מעיק יותר.
כי כשאתה לא יודע להגדיר מה מפריע לך, לפעמים זה יותר חזק מאשר אם אתה כן יודע.
והתחושה הזו, הופכת את 'חובת הכרת הטוב' – למשהו הרבה יותר קשה, הרבה יותר 'כבד', והרבה יותר מעיק.
וכך, ההנאה מעצם המתנה – מקבלת מקום משני.
וכל עוד אנחנו מצפים למשהו מהשני – זה יהיה באווירה.
אז מה אפשר לעשות?
– להוריד ציפיות!
לא 'להנמיך' ציפיות. אלא – להוריד. לגמרי.
כל אחד מבני הזוג צריך להרגיש, שבעיני השני – הוא הכי טוב שיש. ולא משנה מה הוא עושה וכיצד הוא נוהג.
– כל אחד מבני הזוג, צריך לדאוג – שהשני יחוש כך. הכי טוב. הכי מושלם.
אפשר לבקש דברים, וגם צריך לבקש; אבל לא מתוך ציפיה שזה בטוח יקרה.
– וברור שלא כדרישה.
אנחנו רק מבקשים. כמו שהיועץ מבקש מהמלך.
ולכל מי שתוהה – הרי כך הוא לא יעשה את מה שהוא צריך לעשות!?!
התשובה היא –
– רק כך הוא יעשה!
שוב, אף אחד לא רוצה להרגיש 'חייב'. ובבית, מי שמרגיש חייב – לא עושה.
– או שהוא עושה מתוך פחד מהתגובה של השני. מכך שהוא ייעלב. או יכעס.
אף אחד לא רוצה שהשני יעשה עבורו מתוך פחד! אנחנו רוצים – שזה יהיה ברצון. בשמחה. בחשק.
ואת החשק הזה, אפשר לבנות רק – באופן דלעיל. בלי ציפיות, ועם בקשות בצורה עדינה מאוד – כמו יועץ למלך.
ולעצם השאלה, כל עוד לא הנמכת ציפיות, כל עוד אשתך מרגישה שאתה רוצה ממנה דברים שהיא לא מצליחה לעשות – תן לה הרבה, אבל שזה לא יהיה מושקע בצורה ניכרת. שהיא לא תרגיש חיוב.
– וזה רק לבינתיים!
נסה לעבוד על הנמכת ציפיות. ואז תוכל לחזור לאופן האמיתי שצריך להיות בבית – השקעה מירבית האחד בשני.
בהצלחה רבה!
