'אשתי לא מסכימה שאדליק נרות חנוכה כפי מנהג אבותי'!
השאלה:
אנחנו נשואים כחמש עשרה שנים.
ומאז שנישאנו, אשתי מתנגדת למנהגים שלי. חלק מבית אבא, חלק ממה שיצא לי בהלכה. אנחנו באופן עקרוני נוהגים כמנהג ליטא, אבל יש לי גם שורשים חסידיים, ואני נוהג – בדברים מסויימים – לפיהם.
למשל, זמן הדלקת נרות החנוכה.
אני מדליק אחרי מעריב. והיא רוצה שאדליק לפני כן. הרי 'כולם' מדליקים בשקיעה.
בזה, אגב, יש לה גם עוד סיבה. המשפחה שלה עושה – בחלק מערבי החנוכה – מפגשים משפחתיים מורחבים, שגם אנחנו חלק מהם. והיא טוענת שתמיד אנחנו מגיעים מאוחר, ו'כולם' מעירים על כך שאנחנו באים מאוחר. לדעתי זה הרבה פחות מ'כולם', אבל לא זה הנושא.
אני מרגיש שהיא מנסה למחוק אותי, את הדעות שלי, את מה שאני מביא מעצמי. ותמיד זה מגיע לתסכולים, ואמירות פוגעות, וזמנים שבהם אנחנו 'קרים' אחד לשני.
מה אפשר לעשות.
התשובה:
על עצם ענין המנהגים, יש תשובה אחת:
– הבעל קובע. כך זה לפי ההלכה.
אבל כאן זו רק 'כותרת'. לא יותר.
– כי לא זה הנושא שלנו בכלל!
אשה, מטבעה, אינה נלחמת כנגד דרכו של בעלה. מידת ה'נצח', שבה יש את ההתנצחות, והניצחון, וה'כיבוש' – לא נמצאת בצד של האשה. זה שייך יותר לצד הגברי.
ורבים מאוד יטענו כאן:
– אשתי אינה מה'זן' שאתה מכיר. היא לגמרי 'נצח'. היא תמיד נלחמת כנגדי, כנגד דעותי, כנגד רצונותי.
וזה נכון. חלקית.
היא אכן נלחמת. כמו אריה.
אבל זה לא שהיא 'נצח'.
– היא רק 'לבשה' את מדי ה'נצח'. וזה לא בגלל שהיא רוצה באמת לנצח.
היא רק מנסה לשמור על המקום שלה. זה הכל.
כשהאשה טוענת בעוצמה רבה – למה אתה לא כמו 'כולם'?
או למשל: למה אתה חייב להימנע מ'שרויה' בפסח, כשמפורש בהלכה שזה לא מחוייב בכלל?
אז מה שצריך לעשות, זה לתרגם את המילים שלה.
בשפה הנשמעת לאוזן הגברית – זה 'מחיקה' של הדעות. של הרצונות. של האישיות. ואולי זה בכלל חוסר ביראת שמים.
אבל בשפה הנשית, זה משהו אחר לגמרי.
אני נתקל פעמים רבות בויכוחים הללו. על צורת חיים. מנהגים. הלכות. או סתם דברים שהבעל עושה, ש'לא מוצאים חן' בעיני האשה.
וכשאני 'חופר' קצת, אני תמיד מוצא – שלא זה הענין בכלל!
מה שמפריע לה, זה דבר אחד בלבד.
וזה לשון מרן הסטייפלער במכתבו (מובא בספר אורחות רבנו ח"ה עמ' כט):
'כידוע עיקר תקות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפיקוח נפש מרב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות'.
– זה מה שמפריע לה!
היא מרגישה – שהמנהגים חשובים לו יותר ממנה.
התחושה שלה היא שבעלה מקפיד על הכל, ורק כשהיא זקוקה למשהו – זה פחות איכפת לו.
אפשר לומר את זה באחריות, מתוך נסיון של אינספור מקרים:
כשהאשה מרגישה שהיא הכי חשובה לבעלה, שהיא 'מקום ראשון' אצלו, אז היא לא תילחם כנגד המנהגים שלו, הרצונות שלו, דרך החיים שלו.
וגם כשהחוויה הראשונית היתה שהיא כן נלחמת כנגד כל הנ"ל, בחירוף נפש ממש, ושאין סיכוי שמשהו ישתנה כאן; כשבעלה הצליח להעניק לה תחושה שהיא שווה אצלו יותר מכל דבר אחר – המלחמה נגמרה.
ויותר מכך:
– היא דאגה שהוא ישוב למנהגים שלו, אלו שהיא כל כך התנגדה להם קודם!
וכעת – מה אפשר לעשות?
קודם כל, לחפש – בנרות ממש – כיצד להעניק לה את התחושה הנ"ל.
למשל:
להתקשר אליה באמצע העבודה/כולל, לשאול בשלומה. [השדר: אני חושב עליך תמיד. גם כשאני עסוק ב'דברים שלי'.]
להתעניין בכל מה שעובר עליה. ולהראות התעניינות אמת, לא רק לשאול וזהו. להתרגש כשטוב לה, ולכאוב את הכאב שלה. [השדר: את הכי מעניינת אותי, ואני הכי 'מרגיש' אותך.]
כשהיא מספרת משהו, להתעניין למחרת מה קורה עם זה. למשל – כשהתלוננה על כאב כלשהו, לשאול למחרת – האם עדין כואב לך שם? כך גם במצבי רוח, וכדו'. [השדר: המצב שלך 'תופס' אותי. ומה שאת מספרת – חשוב לי מאוד. אני לא שוכח ממך אף פעם.]
מתנות קטנות. מכתבים – אפילו של שורה וחצי. מחוות של עזרה. וכדו'. [השדר: אני חושב עליך תמיד, ואיכפת לי שתרגישי טוב.]
וכן על זה הדרך.
וכעת לדבר היותר קשה: הדלקת נר החנוכה שלך.
אני לא 'פוסק'. וצריך לשאול רב.
אבל לדעתי, אתה צריך לומר לה – אני מבין שאת רוצה שאדליק מוקדם יותר, אז זה מה שאני הולך לעשות. מה שהכי חשוב לי – זה שתהיי מרוצה. שיהיה לך טוב.
אם אתה רוצה שהיא תלך אחרי המנהגים שלך, אז זו הדרך היחידה לעשות את זה!
ותתכונן לכך, שזה לא יקרה באופן מיידי. היא צריכה זמן כדי להוכיח לעצמה שאתה באמת דואג לה יותר מהכל.
אבל בהמשך – זה יקרה.
וכשהיא תתחיל להרגיש שאיכפת לך ממנה יותר מכל דבר אחר, אז יהיה איכפת לה ממך – הרבה יותר מכל דבר אחר. 'כמים הפנים לפנים'.
[אציין, שקודם פרסום הדברים התייעצתי עם פוסק הלכה (מגדולי תלמידי הרב וואזנר זצוק"ל), והוא הסכים לדברים. הוא רק הוסיף, שצריך גילוי דעת שאתה לא מקבל את המנהג החדש בנדר, וכשתוכל – תשוב למנהג הקודם.]
וכאן 'הבן שואל' –
– מה יותר חשוב, הלכה ומנהג – או רצון האשה?
אנחנו לא ניכנס לזה. זו שאלה הלכתית. ורק צריך לזכור גם את דברי חז"ל – 'שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים', בשביל שלום בית.
– אבל זה ממש לא הנושא שלנו.
כי גם אם יש משהו שהוא 'יותר חשוב' ממנה, אז לא צריך להדגיש את זה. לא צריך לערוך 'דו קרב' גלוי בין האשה – להלכה, ולהעמיד את ה'מנצח' על הפודיום.
האשה צריכה 'להרגיש' שהיא הכי חשובה. גם אם בשכל היא יודעת שיש דברים חשובים יותר (אם אכן יש דברים כאלו).
היא צריכה לקבל 'חוויה', שבעלה מוכן לעשות הכל – ממש הכל – כדי שיהיה לה טוב.
ואז – היא תעמוד 'כנגדו', ותילחם – כדי שיהיה לו טוב. כדי שהוא יוכל לקיים את המנהגים שלו.
בהצלחה רבה!
