והיו לאחד

השאלה:

יש לנו בת בגיל העשרה.

קשה מאוד לומר לה מה לעשות. וכשאשתי מנסה להגיד לה לעזור בבית – היא מתנגדת.

כשזה קורה, אני מנסה ליישר את ההדורים. לפעמים אני דורש מהבת לעשות את מה שאמא אמרה, וגם לי היא לא תמיד שומעת.

ולפעמים אני מנסה להרגיע את אשתי, לנסות לפשר איכשהו.

ובדרך כלל – אשתי לא מרוצה ממה שאני עושה. אם אני מנסה לפשר, אז אני לא 'איתה'. אני עם הילדה. כך היא מרגישה את זה.

ואם אני מנסה להכריח את הבת לעשות, אז גם היא לא מרוצה, כי אני לא מצליח.

אשמח אם יהיה לך פיתרון עבורי.

והתשובה:

אתה מנסה – 'ליישר את ההדורים'.

אשתך והבת שלך מתעמתות ביניהן, ואתה איכשהו 'נתקע' שם, באמצע. בין שתיהן.

– מדוע?

אולי חשבת, שכך הבת שלך לא תקבל גערות וצעקות. אולי חשבת שאתה אחראי על החינוך שלה, ואם האמא לא עושה את זה נכון – אתה צריך 'לתקן' את המצב.

כעת אתה 'נקרע' ביניהן. אתה רוצה שכל אחת מהן תהיה רגועה, ואתה מנסה 'לרצות' איכשהו את שתיהן. אין לך קו אחד ברור, לפעמים אתה עם אשתך, ולפעמים עם הבת.

– ואתה כבר יודע שזה לא עוזר לאף אחד.

נתחיל – מהילדה.

מה היא רוצה?

– להתמרד!

כמו הרבה מבני ובנות הנעורים.

– ומדוע היא רוצה להתמרד?

נתבונן.

כל אדם, אולי צריך להוסיף 'כמעט', ואולי לא, רוצה – להיות טוב.

זהו רצון עמוק, והוא נמצא בבסיס האישיות שלנו. האדם רוצה לחוש סיפוק, לחוש שהוא טוב. ושהוא מצליח להיות טוב.

וזה 'מנוע' חזק.

וכולנו יכולים לפתח אותו. ולהשתמש בו.

יש עוד מנועים. הנאות גשמיות, רצון למצוא חן, להיות אהוב ורצוי, תשומת לב מהסביבה, וכו'. והמנועים הללו חזקים מאוד.

אנחנו, כהורים, משתמשים במנועים הללו. הילד יודע שהוא מוצא חן בעיני, שהוא מקבל תשומת לב – כשהוא עושה משהו טוב בעיני.

לפעמים הוא מרגיש אהוב 'על תנאי'. רק אם הוא באמת התנהג כראוי – אוהבים אותו.

ולפעמים אנחנו מנסים הנאות גשמיות, או בריחה מסבל גשמי – עונש, כדי להפעיל את הילד.

והבעיה היא שאנחנו 'חוצבים בורות נשברים', במקום להפעיל את המנוע העיקרי והאמיתי – זה שיוכל להביל אותו בכל ימי חייו, גם כשאנחנו לא נהיה בתמונה. וזה קורה מהר מאוד!

ויותר מכך, אנחנו הרבה פעמים הורסים את המנוע העיקרי.

הילדה שלך, כעת, מרגישה שהיא 'רעה'. היא לא טובה. אין לה סיפוק מההתנהגות שלה בבית.

– הרי היא לא עוזרת, ואמא מעירה לה, וגוערת בה, וגם אבא לא מרוצה מההתנהגות שלה.

יתכן גם שהיא מרגישה – שלא אוהבים אותה באמת. שרק אם היא עוזרת אז היא אהובה.

– וזו אינה אהבה כלל!

אהבה – היא בלי תנאים. אתה אהוב, כי זה אתה. זה הכל. ולא משנה מה תעשה או לא תעשה.

אפשר להיות עצוב ממה שהילד עשה; אבל זה לא מוריד מהאהבה כלל. וההבדל בין 'עצוב' ל'שונא', הוא קצת דק, בחוויה של הילד. ולפעמים אנחנו עוברים את הגבול הזה בלי שימת לב.

ואם כן – מדוע שהילדה תעזור?

– מה יש לה להפסיד – אם היא לא תעזור?

למה שהיא לא תתמרד?

תחשוב, אם היית במקומה, מרגיש לא טוב עם עצמך בכל מקרה, ויודע שאין לך מה להפסיד – האם היית עושה משהו?

היא צריכה להרגיש אהובה. ללא תנאים. וגם רצויה. וטובה.

– חפש ב'נרות' היכן היא טובה, והדגש את זה. כמה שיותר.

יש לך כעת משימה – להפוך את התודעה שלה, מ'אני רעה' – ל'אני טובה'.

וחוץ מזה, היא זקוקה לידידות אמיתית. לקשר חברי קרוב.

ומי שיכול להעניק לה את הידידות הזו, זה אתה.

צא איתה ל'סיבוב' מידי פעם. ואם זה מתאים לכם – גם לגלידה. שתף אותה בהתלבטויות שלך, כאלו שאפשר לשתף אותה. החמא לה על עצותיה. נסה לעשות שיהיה לה כיף איתך.

– והפחת את ההערות שלך אליה – וגם את ה'עצות' – למינימום.

וגם כשאתה 'חבר', הישאר 'אבא'. יש גבול בין סתם חבר, לאבא חבר. נסה להרגיש אותו, ואל תעבור אותו.

[ואם קשה לך להרגיש אותו, נסה לשאול מישהו מנוסה היכן הגבול הזה עובר.]

ולגבי אשתך.

היא טוענת – שאתה לא 'איתה'.

ואתה מפרש את דבריה. אם אתה לא מצדד בדעה שלה, ולא פוקד על הבת לעשות 'מה שאמא אמרה' – אתה לא 'איתה'.

וזה לא מדוייק.

אנחנו, כגברים, מתבלבלים תמיד בין המטרה – לעצם החוויה.

אשתך לא רוצה שתוביל למטרה שהיא רוצה בה.

– אולי היא קצת כן רוצה; אבל זה לא העיקר בכלל!

היא רוצה – שתהיה 'איתה', בחוויה שלה.

– בחווית הקושי. בחווית התסכול. בחווית הכעס.

היא מתוסכלת מכך שהבת לא שומעת בקולה. וזה קשה לה. והיא כועסת.

– הֱיֵה איתה שם. ספר לה אתה כמה זה מתסכל אותה ואותך.

ספר לה – כמה 'מעצבן' שהיא מגיעה מהעבודה, 'גמורה' לחלוטין, והבת 'שרועה' על הספה – ולא מוכנה לעזור. הרי זה הבית שלה. לא רק שלכם. ואשתך עובדת כדי לפרנס גם אותה.

– זה באמת מתסכל!

אז 'תתעצבן' – איתה ביחד.

אתה גם יכול לשאול אותה מה לדעתה צריך לעשות. וכשהיא תגיד לך מה צריך לעשות, אז גם אם היא לא צודקת לדעתך – נסה 'להתעסק' עם דעה הזו שלה. תן לה 'מקום'.

– כך היא תרגיש שאתה באמת 'איתה'.

בעצם העימות – אתה לא חייב להתערב. לא זה מה שאשתך רוצה.

להיפך. נשים רבות אינן מרוצות מכך שהבעל מכריח את הילדים לשמוע בקולן. הן לא התכוונו שזה יגיע עם 'מכבש' של כעס וכפיה.

נסה לא להיות שם כשהיא כועסת. כשיש עימות.

ואם אתה מוכרח להגיב, גבה את אשתך. לא בכפיה והכרחה, אלא רק בהשתתפות. את צודקת. זה לא בסדר. וכדו'.

– גם אם הורה אחד טועה בחינוך הילדים, אז לעיני הילדים – ההורה השני תמיד צריך להיות איתו.

אם נעמיד את הנזק של הטעות הנ"ל מצד אחד (גם היא זו טעות חמורה), ואת הנזק של מחלוקת בין ההורים לעיני הילדים מן הצד השני – אז הצד השני מכריע 'בגדול'!

אז לסיכום:

א. נסה לתת לילדה תחושה שהיא 'טובה', בחיפוש הטוב שבה – והדגשתו.

ב. הֱיֵה ידיד שלה.

ג. השתתף יותר בחוויה של אשתך, ופחות במטרה שלה.

ד. נסה שלא להתערב בעימות.

ה. ואם אתה חייב להתערב – גבה את אשתך, בלי להכריח, רק להשתתף.

ו. הקפד על חזית אחידה לעיני הילדה. זה חשוב לבריאות הנפשית שלה יותר מהכל.

בהצלחה רבה!