השאלה:
יש לנו שני ילדים בגילאי העשרה.
בחנוכה האחרון רציתי מאוד שבעלי ילך איתם לטיול. זה חשוב להם מאוד, הקשר איתו, הביחד, הטיול עצמו.
עדיף לי גם שהם יעשו את זה איתו ולא עם מישהו אחר. הם מאוד נהנים איתו, וזה מספק אותם.
הם ביקשו את זה ממנו, והוא נטה להסכמה, אבל לא לגמרי.
ואז אני גם ביקשתי את זה ממנו, קצת 'חפרתי', ובסוף הוא הסכים.
– אבל זה כל הזמן 'נתקע'.
בעלי רצה לקחת אותם למסלול לא אתגרי במיוחד, כזה שהוא כבר מכיר. אבל הם רצו משהו אחר.
ואז בעלי אמר שאין לו זמן לחפש משהו שיהיה בדיוק לפי הרצונות שלהם, ושהוא ידע בדיוק איך לנסוע ואיך לחזור, ושזה לא מסוכן מידי. ורק אם אני 'אתן לו זמן' זה יוכל להיות.
אני החלטתי לחפש לבד, ומצאתי משהו. עם כל ההוראות בדיוק כפי שהוא רוצה. והוא הסכים.
וביום הטיול עצמו, ראיתי שהוא 'נמרח'. אני ביקשתי ממנו שוב ושוב לצאת. ובסוף הם יצאו מאוחר. הם הספיקו, ונהנו, אבל באיחור ניכר.
הסיפור הזה הוא דוגמא. אני מרגישה פעמים רבות שאני צריכה 'לדחוף' דברים כדי שהם יקרו. ויש פעמים שבסוף זה בכלל לא קורה.
אשמח להדרכה בענין.
תשובה:
נצטט מתוך השאלה שלך:
'רציתי מאוד שבעלי ילך איתם לטיול'.
'ביקשתי את זה ממנו'. 'חפרתי לו'.
'החלטתי לחפש לבד'.
– זה היה מאוד חשוב לך!
ולכן – כפי שאת מגדירה – היית צריכה 'לדחוף' אותו לעשות.
וזה קורה הרבה שאת צריכה 'לדחוף'.
שאלה:
מה לדעתך בעלך מרגיש ברגעים הללו שאת 'דוחפת' אותו?
מה הוא מרגיש כשאת 'חופרת' לו, כשאת מבקשת ממנו?
ולגבי ההגדרה שלך – 'מבקשת', כנראה שהיא לא לגמרי מדוייקת.
– כי אם את כל כך רוצה שזה יקרה, וכפי שתיארת, אז זה בטוח לא נשמע כמו 'בקשה'. וגם אם המילים שלך הן 'אני מבקשת'.
וגם על זה אפשר לשאול – מה הוא מרגיש כשאת 'מבקשת' ממנו שוב ושוב?
– כיצד את היית מרגישה, אם הוא היה מבקש ממך משהו, ו'דוחף', ו'חופר', ו'רוצה מאוד' שזה יקרה?
זה כנראה לא היה 'הכי נעים' לך.
והאמת היא – שבעלך מרגיש הרבה יותר קשה ממך במקרים כאלו.
ומדוע?
– כי הוא 'גבר'. ואצלו התחושה הזו, הרבה יותר חזקה.
כשאת 'דוחפת', ו'רוצה מאוד', ו'חופרת', ומבקשת שוב ושוב, מה זה משדר לו?
– שאת מנסה להוביל אותו.
את בטוחה שצריך להיות טיול. על זה אין עוררין.
ויתכן מאוד – שאת צודקת לגמרי.
– אבל בעלך בשום אופן לא חייב לקבל את ה'צדק' הזה!
כי – אף אחד לא חייב לשני כלום!
– אנחנו חוזרים כאן על הכלל הזה שוב ושוב.
[ולמי שהצטרף עכשיו, נוסיף: יש חיובים בבית. ההלכה מחייבת כל אחד לעשות את תפקידיו. אבל החוויה וה'אווירה' בבית צריכים להיות – שאין חיובים כאלו. שכל מה שאחד עושה לשני – זו התנדבות. לא 'חיוב'.]
וכאן, את מנסה – לחייב אותו לעשות משהו. 'לדחוף' אותו.
– זה לא ילך.
במקרה הטוב, זה 'יתקע'; ובמקרה הפחות טוב – זה לא יקרה בכלל.
הוא מרגיש – מובל. נדחף. נשלט.
וכמו גבר אמיתי, הוא ינסה לברוח מהתחושה הזו. בכל דרך אפשרית. ובדרך כלל זה יהיה בתת מודע.
זו הסיבה שהוא 'נמרח'; זו הסיבה שהוא צריך ש'תתני לו זמן', שזה במילים אחרות – תני לי 'מרחב', ואל תכריחי אותי; זו הסיבה שיש לו התנגדות פנימית לעשות את זה.
הדרך לגרום למישהו בבית לעשות משהו, היא אחת:
– לשחרר.
והשחרור הזה הוא לא רק במעשים, הוא גם – ובעיקר – אצלנו בפנים.
אם נשחרר, אז יכול להיות שזה יקרה, ויכול להיות שלא.
– אבל השלום בית שלנו – יהיה הרבה יותר טוב!
וזו מטרה חשובה הרבה יותר, גם בשביל הילדים עצמם. כדי שהם יגדלו בבית יציב, שיש בו אהבה והרמוניה בין ההורים.
זה הרבה יותר חשוב – עבורם – מכל הטיולים שהוא ילך איתם!
אמרנו, שאם נשחרר – 'יכול להיות שזה יקרה, ויכול להיות שלא'.
– זה לא מדויק.
כי אם נלחץ עליו, אז גם זה יכול להיות שיצליח ויכול להיות שלא.
– ואם לא נלחץ – יש הרבה יותר סיכויים שזה כן יקרה.
הגבר, באופן טבעי, רוצה שאשתו תהיה שמחה. הוא רוצה לספק את צרכיה ואת רצונותיה. וגם 'לפנק' אותה.
[– כך גם אשה כלפי בעלה; אבל השאלה דנן עוסקת בגבר כלפי אשתו.]
אבל הרצון הזה, הוא רק – כשזה באמת 'רצון'. כשיש לו בחירה אמיתית האם לעשות את זה או לא.
וכשזה מגיע בכורח – הוא לא באמת ירצה את זה. אולי הוא יבין שהוא חייב, או שהוא יחשוש מהתגובה של אשתו, או שהוא 'יתקע' את הכל בדרך, או – שהוא בכלל לא יעשה את זה.
יש סיפורים רבים על יהודים שחזרו בתשובה, ובן/בת זוגם לא היו 'בענין'. וכל עוד הם ניסו להטות את דעתו – זה לא קרה. וכשהם 'שיחררו' לגמרי, או מתוך הבנה שזה הדבר הנכון לעשות, או מתוך ייאוש – רק אז בן הזוג חזר בתשובה.
– ככה זה עובד. רק ככה.
אפשר לבקש, וגם להסביר היטב ש'אני מאוד רוצה'; אבל זה רק מתוך ידיעה ברורה שהתוצאה אינה בידים שלנו כלל.
– וגם בידיעה ברורה, שהוא לא חייב לעשות. ויכול מאוד להיות שזה לא יקרה.
הוא צריך לקבל 'שדר' של – זה מאוד ישמח אותי, וזה יעשה לי הרגשה טובה. אבל אתה לא חייב, וגם אם לא תעשה – הכל בסדר!
ואם בחינוך הילדים אנו עוסקים, אז כדי 'לשחרר' – אפשר לסמוך על ה'שותף השלישי'. זה שמוכן ששמו ימחק כדי שיהיה שלום בית בישראל. הוא ישלים את מה שאנחנו רוצים שיהיה, גם אם אנחנו לא נכריח ו'נדחוף'.
ועוד נקודה, בקצרה ממש.
לפעמים אנחנו יוצרים אצל בן הזוג חשש מהתגובה שלנו. חשש שמא ניפגע.
וחשוב שנדגיש: גם ניראות של פגיעה, הכרזה – לא במילים, אלא בשפת גוף – ש'נפגעתי', כדי שהשני יעשה או לא יעשה משהו, כמוה ככפיה. ככורח. זה ניסיון להפעיל את השני לא דרך השכל והבחירה, אלא בדרך 'עוקפת' בחירה. דרך הפחד מהתגובה.
– זה סוג של שליטה.
אפשר לומר – זה פוגע בי, ואני מבקש/ת שלא תעשה/י את זה. אבל הפעלה רגשית – פוגעת מאוד בשלום הבית.
– עלינו לדבר באופן ברור, ובכנות. זה עדיף עשרת מונים על כל צורה אחרת.
בהצלחה רבה!
