והיו לאחד

השאלה:

שלום וברכה

אנחנו דרים בעיר מסויימת במרכז הארץ.

בעיר הזו יש קהילה קטנה שאני מאוד מחובר אליה. אני מרגיש שם בבית ממש. אני מתפלל שם, לומד שם לפעמים, וכל הציבור שם חברים שלי.

אני לא מרגיש כך בשום מקום אחר. להיפך, קשה לי מאוד להתחבר. יש רק מקום אחד, בעיר אחרת, שבו יש את המקום העיקרי של הקהילה שלי. אבל בכל מקום אחר אני לא מרגיש שייך בכלל.

כעת, אשתי רוצה לעבור דירה. לעיר אחרת לגמרי.

ואני מבין אותה מאוד, כי בעיר שלנו אין לה חברות, ולא משפחה, והיא באמת בודדה. ובמקום שהיא רוצה לעבור – יש לה שם משפחה די קרובה.

הבעיה היא שוב, שאני לא אמצא לי מקום שם. ואני מכיר את עצמי, היו לי בעבר תקופות שלא יצאתי כמעט מהמיטה, ועד שהצלחתי למצוא עבודה טובה, ולהתחבר לקהילה, לא יהיה לי את הכח להתחיל את הכל מחדש.

הויכוח הזה מתלקח בינינו כל הזמן, ואנחנו לא יודעים כיצד להכריע בו.

והתשובה:

'הויכוח הזה מתלקח'.

– ויכוח לא צריך להתלקח. אף פעם.

לפעמים, כשאנשים מספרים לי על ההתנהלות בבית שלהם, זה נשמע בערך ככה:

אנחנו חיים די בסדר. אתה יודע, כמו כולם. מידי פעם מתווכחים, ולפעמים גם רבים, אבל בסוף משלימים. בכל בית זה ככה.

אז לגבי ה'כמו כולם', ו'בכל בית זה ככה', אני לא מכיר את ה'כולם' האלו. וגם לא את ה'בכל בית' הזה.

אבל לגבי עצם האמירה – אני לגמרי מתנגד לה.

– בית יהודי לא אמור להיראות 'ככה'. לפעמים רבים. וכו'.

אפשר להגיע למצב שלא רבים בכלל. או כמעט לא רבים.

– זה לגמרי אפשרי!

יעידו על כך חלק גדול מהזוגות שעברו את התהליך שלנו. וגם הרבה מאוד כאלו שלא היו זקוקים לתהליך הזה.

איש ואשה – הם שני אנשים. שתי דעות. שני רצונות. שתי השקפות עולם. שני סוגי אופי שונים.

ולכאורה, הויכוחים – הם כמעט בלתי נמנעים. כשהאחד אוחז בדעה אחת, והשני בדעה שונה, וזה מתנגש ב'למעשה' – אז מיד נוצר ויכוח. ועד מהרה זה הופך למריבה.

– זה מחוייב המציאות, הלא כן?

אז הכל תלוי – בהגדרה שלנו.

האם מדובר ב'אני' ו'את', ב'משפחה שלי' וב'משפחה שלך', ברצון 'שלי' וברצון 'שלך'.

או שההגדרה היא – יש כאן שני צדדים. שתי אפשרויות. שתי משפחות.

ושני הצדדים הללו, הם של שנינו.

– שניהם – של שנינו!

אין כאן 'צד שלי' ו'צד שלך'.

יש כאן שתי אפשרויות. ושתיהן רלוונטיות לגמרי, או כי זה הרצון שלי, או כי זה הרצון שלי – כי השני רוצה אותו.

– בסופו של דבר, שניהם – רצונות שלי.

ועתה הינך שואל –

איזה מילים יפות. אני רוצה. והרגל של אשתי כואבת לנו. והרצון שלה – הוא הרצון של שנינו. שפתים ישק.

– אבל זה רק מילים. תכל'ס אני רוצה את הרצון שלי, והיא את הרצון שלה. ואף אחד לא מעוניין לעשות ההיפך ממה שהוא רוצה.

השאלה הזו – נכונה.

אבל יש לה תשובה.

– יש דרך להגיע למצב הזה, בו זה רק שתי אפשרויות. וכל אחד מרגיש את השני.

והדרך היא – להיות במקום של השני. להקדיש זמן להקשבה. להבנה. להכלה. לנתינת מקום.

וכך עושים את זה בפועל:

קבעו זמן לשיחה. וזה צריך להיות לא 'תוך כדי' משהו, אלא כשאתם ממוקדים רק בשיחה. וזה בזו. בלי מפריעים.

ובשיחה הזו, אחד מכם מדבר. ומספר מה הוא מרגיש. ומדוע הוא רוצה לעבור דירה. ולהיכן. ומה הסיבה. ולמה זה כל כך חשוב לו.

והוא צריך לדבר, עד שהוא מרגיש – שהוא 'פרק' את הכל. ששום דבר לא נשאר 'בפנים'.

ובתנאי, שהוא לא מאשים את השני. רק – מדבר על הרגשות שלו. ועל הרצונות שלו.

ובכל הזמן הזה, השני רק מקשיב. בריכוז מלא. הוא עסוק כל כולו – בלהבין את המדבר. בלהרגיש אותו. בלתת לו מקום.

ולאחר שהמדבר סיים, המקשיב מסכם את הדברים.

– רק את דבריו של המדבר. בלי צד שני. בלי תשובה. וגם אם יש לו משהו הכי הגיוני בעולם לומר – הוא לא אומר אותו בשום אופן.

כעת הוא אך ורק – בתוך הרגשות של המדבר. שום דבר אחר לא נמצא בתמונה.

ואז הוא שואל – האם הבנתי נכון?

אז אם למדבר יהיה מה להוסיף (וכך זה בדרך כלל), אז שיוסיף. וימשיך. והמקשיב יקשיב. ויסכם. עד שהמדבר יחוש שמבינים אותו. ומרגישים אותו.

ולאחר שהוא מרגיש כך, עליו לומר לשני – תודה רבה שהקשבת לי. והמקשיב עונה – תודה רבה ששיתפת.

כעת, מתחלפים התפקידים.

המקשיב – 'פורק'. מדבר על כל מה שהוא מרגיש. והוא לא 'עונה' למה שהראשון אמר, אלא הוא מתייחס רק – לעצמו. מה אני מרגיש כאן. ומה אני רוצה. ולמה קשה לי לעבור דירה.

וגם כאן, צריך להקשיב עד הסוף. ולסכם. ולהרגיש שהכל היה מובן ומורגש היטב.

– ולא להתווכח. ולא להעמיד צד שני. רק להקשיב.

מה התוצאה של כל זה?

השיחה הזו – תקרב ביניכם.

כל אחד מכם ירגיש שהשני הבין אותו. ורוצה בטובתו.

והתחושה הזו היא קריטית בבית. בלעדיה – לא יתכן שיהיה שלום בית.

ולאחר התהליך הזה, פעמים רבות לא יהיה מקום לויכוח בכלל, כי האחד יסכים ללכת לקראת השני מרצון.

וגם אם לא, המצב ביניכם יהיה הרבה יותר רגוע. תרגישו טוב זה עם זו.

זו הדרך היחידה לדבר על דברים כאלו בבית. הקשבה, הבנה, הכלה, נתינת מקום, סיכום. אסור שיהיה בבית 'ויכוח' כזה בו כל אחד עסוק בלהציג את דעתו שלו בלבד.

– ומה עושים בפועל? עוברים דירה או לא?

אז יש דרך כיצד להחליט על דברים, וקשה לפרט אותה כאן.

אפשר רק להציג את השלב האחרון, לאחר שניסיתם את הנ"ל – ואין לכם תשובה.

פעם שמעתי מגדול אחד שליט"א את המשפט הבא:

'יסוד היסודות של שלום בית וחינוך ילדים הוא – שיהיה רב'.

– ומדובר על מקרים כאלו, שיש חילוקי דעות, ולא מצליחים להגיע לעמק השווה, אז הולכים לרב. והוא זה שמכריע.

וכך, גם אם תעברו דירה למקום שאשתך רוצה בו, לא תהיה לך טינה כלפיה. הרי הרב אמר. לא היא.

בהצלחה רבה!

וגמר חתימה טובה!