השאלה
אשתי רוצה תכשיט חדש לחג.
ויש לי כמה בעיות בענין הזה:
א. אין לנו כסף לזה. אם נקנה – זה יהיה מהלוואות.
ב. לאשתי אין אומדן של מחיר. אם זה יפה בעיניה – היא קונה, גם אם זו השמלה הכי יקרה בחנות, ובחנות הכי יקרה.
ג. פעמים רבות קרה שהיא קנתה, ואח"כ לא היתה מרוצה ממה שהיא קנתה, וזה שוכב עד היום בארון כאבן שאין לה הופכין.
אני לא יודע האם לקנות לה בכל זאת, או לנסות להניא אותה – בעדינות – מהרצון שלה לקנות.
או שאולי אנסה להביא אותה לקנות משהו זול יותר.
אשמח להדרכה בענין.
והתשובה
לפני התשובה.
ההלכה קובעת שצריך לשמוח ברגל. ושמחת האשה היא ב'בגדי צבעונין ותכשיטין'. ולכן השאלה שלך צריכה להיות מופנה גם אל הרב, ולא רק אל היועץ.
אנחנו נעסוק כאן בפרקטיקה הנכונה של חיי הנישואין, ולא בפן ההלכתי.
אחד מהמדריכים הידועים, בהיותו אברך צעיר, היה פעם בביתו של אחד מגדולי ישראל זצוק"ל.
הרב החליט להעביר לו סוג של 'הדרכת חתנים'. הוא הראה לו את ארון הבגדים של הרבנית שלו, ושאל:
– אשתך עומדת מול ארון כזה, מלא עד גדותיו, ואומרת לך – 'אין לי מה ללבוש'. כיצד תגיב לה?
האברך לא באמת ידע את התשובה. אבל הוא ניסה:
– הרי יש לך את זו. וגם את זו.
הרב הגיב בתנועת ביטול.
– מה אתה מבין בשמלות של נשים. אם היא אומרת לך שאין לה, אז אין לה. תקנה לה וזהו.
אין לה. תקנה. ומה עם חשבון הבנק?
הוא לא באמת שאל את זה. אבל כנראה זה היה ניכר על פניו, כי הרב אמר:
– אל תקנה לה רק שמלה אחת. תקנה שתים.
ולאחר שניה של הפסקה, הרב המשיך.
– אתה חושב שאני מבזבז לך כסף. אבל ההיפך הוא הנכון. אני חוסך לך כסף.
ננסה להבין את כוונתו של הרב.
כעת, המצב הוא – שיש כאן שני צדדים.
האשה, רוצה לקנות.
והאיש – רוצה לחסוך כסף.
וכל אחד 'מושך' – לכיוון שלו.
– וכי היא לא מבינה שצריך לחסוך כסף?
אולי היא כן מבינה.
– אבל האחריות על זה – היא של בעלה. לא שלה.
כעת היא 'אחראית' רק על כך שיהיה לה את מה שהיא רוצה.
– ומדוע?
כי אם היא לא תהיה אחראית על כך – אף אחד לא באמת ידאג לה.
זו התחושה שלה.
אספר משהו שקרה בקליניקה שלנו.
מדובר בזוג שהיו באמצע תהליך, והבעל היה לאחר הדרכה שלי בענין הזה בדיוק.
ואז אשתו פונה אליו, ומבקשת – שמלה חדשה.
הוא מקשיב לה היטב. עד הסוף. וגם מגיב נכון:
– בטח, אנחנו נלך לקנות. נחפש את החנות שיש בה את השמלות שאת אוהבת. מתי יש לך זמן לזה. ואיזו שמלה בדיוק את צריכה. וכו'.
היתה זו שיחה ארוכה, שכולה נסובה על – הרצון שלה בשמלה חדשה.
– ולא מדובר באדם משופע בכסף. גם זה היה צריך להיות מהלוואות וכו'. אבל זה לא הוזכר בשיחה הזו אפילו ברמז.
למחרת בבוקר, היא פונה אליו שוב. ומעלה את הנושא שוב. שמלה חדשה.
והוא מגיב שוב באותו האופן. הרבה מאוד מקום – לרצון שלה.
אחר הצהרים, היא פונה אליו שוב. בפעם השלישית. אבל כאן המנגינה היא אחרת לגמרי:
– חשבתי על זה, אני אסתדר עם מה שיש לי. אפשר לדחות את הקניה כרגע.
זה מעשה שארע במציאות!
מה היה כאן?
הוא, לקח אחריות על הרצון שלה. נתן לו מקום גדול.
– זה לא היה מהשפה ולחוץ. הוא באמת היה מוכן לקנות לה את השמלה. ואפילו שתי שמלות.
הרצון שלה היה באמת בראש מעייניו.
היא היתה רגועה. בעלה דואג לה. איכפת לו ממנה. הוא מוכן לעשות הכל כדי לשמח אותה.
ואז קרה אחד מהשנים:
או שהיא לקחה אחריות על מה שבדרך כלל זה 'שלו', שזה חשבון הבנק.
או, שהיא קיבלה באמת את מה שהיא רצתה.
ומה היא באמת רצתה?
– הקשבה. הכלה. הבנה. נתינת מקום.
ומסתבר, ששתי התשובות נכונות.
יתכן שזה סיפור קצת קיצוני. בדרך כלל אי אפשר לצפות לזה כאן ועכשיו.
יתכן – שתצטרך לקנות לה שמלה. ואפילו שתים. ויתכן שזה יקרה מספר פעמים.
אבל בסופו של דבר, היא תהיה זקוקה לזה הרבה פחות ממה שנראה לך. והיא גם תהיה פנויה – נפשית – לקחת אחריות על המחיר. ועל החשבון. ועל כל מה שמטריד אותך.
– הלא אתה עצמך, לקחת אחריות – על מה שמטריד אותה; אז היא לא צריכה 'להחזיק' את זה כל כך חזק. דואגים לה. אוהבים אותה. איכפת ממנה.
אז המסקנה היא – שתקנה לה.
וגם – שתתן לה תחושת שפע, בשבילך – יש הכל. בשמחה. באהבה. העיקר שתהיי שמחה ומאושרת.
בעתיד, לאחר שהיא באמת מרגישה 'משוחררת', ושאתה מוכן לקנות לה גם את הירח, תוכל להוסיף משהו על נושא חשבון הבנק. למשל:
כל מה שאת רוצה, תמיד יהיה כאן. בלי הגבלה. מקסימום ניקח איזו הלוואה. אבל עבורי זה חשוב מאוד.
– כך אתה מעביר לה את המסר שאין באמת כסף לזה. אבל – אתה רוצה לקנות לה. ואתה באמת רוצה. וגם מוכן לעשות הכל כדי שזה יקרה.
היא תרגיש את הרצון. ותהיה רגועה – בעלי דואג לי.
ואז היא תהיה פנויה לחשוב על ההלוואה הזו שהזכרת.
ויתכן, שהיא תוותר על הקניה.
בהצלחה רבה!
