השאלה:
פעמים רבות אני נפגעת מהתנהגותו של בעלי כלפי.
לפעמים זה שהוא מבטיח לי שיבוא בשעה מסויימת, והוא מאחר. ולפעמים זה שאני מבקשת ממנו דברים – והוא שוכח. אני יודעת ששום דבר לא 'בכוונה'. אבל זה בכל זאת פוגע בי.
ומה שמקל עלי, ומרפא את הפגיעה, זה כשאני 'פורקת' את הפגיעה מולו.
אם לא אפרוק, יהיה לי קשה מאוד להמשיך כרגיל, לחייך כרגיל, להתנהג כרגיל. הפגיעה שבפנים מפעפעת בי.
הבעיה היא, שהוא טוען שזה לא נעים לו. הוא לא רוצה שאפרוק מולו. הוא טוען שזה רק פוגע בו בחזרה, שזה לא גורם לו להיות טוב יותר, ואין בזה טעם.
מה עושים?
והתשובה:
התשובה מיועדת לשניכם. כדאי שתקראו אותה ביחד.
'פריקה', היא דבר נכון.
כשמשהו מפריע, פוגע, 'תוסס' בפנים – אז אנחנו משתדלים 'להוציא' את זה. וזה באמת 'פורק' את המטען שיש בפנים, וכך מרגישים טוב יותר.
ומי שמקשיב לפריקה, הוא ממש 'נושא בעול עם חברו'. זה חסד גדול מאוד!
אנחנו זקוקים גם לאישור. להבנה – שמותר לנו להיפגע. שזה בסדר. שיש 'מקום' לפגיעה הזו.
וכשמישהו מקשיב לנו, ומבין אותנו – הוא בעצם 'מכיל' אותנו. כמו 'כלי' שמכיל את התוכן שבו. הוא בונה לנו 'מקום' בליבו.
– אז הכל נכון!
ובכל זאת, מה כאן לא נכון?
בבית, יש כלל:
– אין להתלונן!
תלונה, האשמה, הטחה – הן הרס של הבית. ושל שלום הבית.
אנחנו לא מספיק מודעים לכח ההרס שבתלונה. שבהאשמה. אנחנו לא באמת יודעים – כמה זה מפרק בתים. פשוטו כמשמעו.
וגם אם הבית יציב, התלונה – 'מפרקת' שם משהו.
– זו לא רק פריקת המטען; זהו פירוק של הקשר.
נכון שהאדם הפורק מרגיש טוב יותר אחר כך. אבל הצד השני – זה שאמור 'להכיל' – מרגיש רע. וזה הרבה יותר משמעותי מהתחושה הטובה של הפורק.
– יצא שכרו – בהפסדו. ההפסד הוא גדול הרבה יותר מהרווח.
וגם אם השומע היה מסכים לגמרי לקבל את התלונה, עדיין זה לא נכון להתלונן.
כי – מדוע הוא מסכים?
אחת מהשתים:
או שהוא חושש שלא להסכים.
או שהוא לא מודע למה שמתחולל בקרבו. ל'התקררות' שזה יוצר.
כך או כך, זה הרס. ואין לעשות זאת.
וכאן ה'בן' שואל – אז מה אעשה? זה כואב לי, וקשה לי מאוד להתייחס אליו כמקודם?
אז קודם כל, נבין – שזה בלתי אפשרי. אנחנו לא מתלוננים בשום אופן!
תלונה, זה דיבור על מה שהיה. אתה לא היית בסדר. זה כאב לי. פגעת בי.
– אין בזה תועלת אמיתית.
וגם אם אנחנו מרגישים שאין לנו ברירה, את זה – לא עושים.
אז 'פריקה' – לא באה בחשבון.
– ומה כן?
אנחנו – 'מביעים רצון'.
כל דבר, אבל ממש כל דבר, שמפריע לנו – אנחנו אומרים אותו. וגם אם אנחנו לא צודקים. מה שאנחנו רוצים – אנחנו מבקשים מהשני.
– והשאלה היחידה היא – כיצד אנחנו מבקשים את זה.
ויש לזה כמה כללים:
א. אנחנו לא מאשימים בשום אופן. אנחנו אפילו מצהירים בבירור – 'ברור לי שלא התכוונת לפגוע בי'. גם אם ברור לי שכן. אין בזה שום תועלת. זה רק הרס.
ב. אנחנו לא מדברים על מה שהיה, אלא על מה שיהיה. 'אני מבקשת שבפעם הבאה לא תאחר, זה יעשה לי הרגשה טובה, שאתה מתחשב בי, ושאיכפת לך ממני'. ולעולם לא 'למה איחרת'. או 'פגעת בי'.
– אפשר לספר את מה שהיה, בקצרה ממש, ורק כדוגמא לבקשה על מה שיהיה. לא כ'פריקה'.
ג. זו בקשה. לא 'פקודה'. 'אני מבקשת'.
ומה יעשה הצד השני?
ארבעה דברים:
א. יקשיב היטב.
ב. ישתדל מאוד לעשות את רצונו של המבקש. לא כ'חובה', וכפי שכתבנו פעמים רבות במסגרת זו, אלא כהשתדלות מצידו לשמח את השני.
ג. ימצא, בין השורות, את הפגיעה שהיתה – ויתנצל עליה.
ד. יחפש דרך לפצות את השני על הפגיעה.
כי בקשת סליחה, מועילה – לחמישים אחוז מהפגיעה. צריך לעשות עוד משהו, מכתב מיוחד, מתנה קטנה, וכדו'.
עד כאן – מה שצריך לעשות בפועל.
ומה עושים עם הפגיעה שבפנים?
אז בדרך כלל, כשהצד שני מקשיב, ומתנצל, ומפצה – זה עוזר; ובכל זאת, לא צריך לוותר על הפריקה.
אבל – הוא לא הכתובת לפריקה הזו.
ומי כן?
שתי אפשרויות:
האחת – ה' יתברך. אפשר לספר לו הכל, ולנסות להרגיש כיצד הוא מקשיב לי, ומנחם אותי. זה עוזר מאוד!
והשניה, הדף.
– לכתוב את מה שאני מרגיש/ה. לפרט את הכל. וכשהכל כתוב, לקרוא את זה. לבדוק אם באמת כתבתי הכל.
כבר בשלב זה, מרגישים טוב יותר.
ואפשר להמשיך הלאה, לנסות לענות לעצמי, מדוע הוא כן היה בסדר. כיצד הוא כן מתחשב בי, בדברים אחרים.
– מנסיון, זה עוזר. הפגיעה נחלשת מאוד.
בהצלחה רבה!
