השאלה:
אנחנו נשואים מספר שנים, ויש לנו הרבה 'תקלות'.
ובדרך כלל, לאחר מריבה, אני זו שלוקחת את האחריות להחזיר את המצב לקדמותו, ולא תמיד אני מצליחה.
למשל. בשבוע שעבר פרצה בינינו מריבה בשעות הערב, וכך הלכנו לישון.
ובבוקר, אמרתי לבעלי – בוא נתחיל את היום יפה. שיהיה לנו נחמד.
ואז הוא 'החזיר' לי במריבה. במילים קשות, שלא אחזור עליהן כאן. אני פרצתי בבכי, והוא יצא מהבית עם הילד, להביא אותו אל הגן.
לאחר שעה, הוא שלח לי הודעה שהגננת מאוד נהנתה ממשהו שעשיתי לילד (שקיות יום הולדת שהכנתי).
לדעתי זה מהמצפון שלו, שהוא ראה אותי בוכה, ולכן הוא שלח מחמאה.
אני לא יודעת איך להמשיך מכאן הלאה, הנישואין הללו קשים לי מאוד, אבל אני לא רוצה חלילה לפרק את הבית.
יש סיכוי לבנות אצלנו משהו?
והתשובה:
כן. יש סיכוי גדול.
אבל עוד לפני התשובה:
כדאי לך מאוד לפנות לייעוץ. המצב שלך מחייב את זה.
כאן אענה בס"ד על השאלה הספציפית הזו; אבל המצב הכללי שלכם מחייב עזרה חיצונית.
ואגב, אם בעלך לא יהיה מעוניין, כדאי שתפני לייעוץ לבדך. יתכן שהיועץ ילמד אותך כיצד להביא אליו גם את בעלך.
אציין גם, שיש לנו הרבה מה לומר לבעלך. אבל מאחר ואת השואלת, נוכל להתייחס רק למה שעליך לעשות כאן.
את מציגה את הדברים כך:
'אני זו שלוקחת את האחריות להחזיר את המצב לקדמותו'.
– וכיצד את לוקחת את האחריות?
יש לנו כאן רק את הדוגמא שהבאת. והיא:
'בוא נתחיל את היום יפה. שיהיה לנו נחמד'.
מה המשמעות של המילים הללו?
אנחנו יודעים, שהשפות של גבר ושל אשה – שונות מאוד זו מזו. אתה אומר משפט, וכל אחד 'שומע' משהו אחר.
ובמילים הללו שאמרת, מה שהאוזן שלך שומעת זה – 'אני רוצה להשלים, לחיות טוב איתך, אני יוזמת את זה, בא ותהיה איתי. אני באה לקראתך'.
וזה בסדר גמור מצידך!
אבל מה שהאוזן שלו שומעת, זה האשמה. וגם תביעה. 'אתה לא היית בסדר, בגללך היום שלנו אמור להיות לא יפה, אז תשנה התנהגות ואז יהיה לנו יום יפה'.
– זה קצת קיצוני; אבל יש בזה הרבה מן האמת.
כי אם את באמת 'לוקחת את האחריות' – אז עליך רק לומר משפט של מחמאה או אהבה. תוכלי גם להוסיף התנצלות, כ'בונוס'.
וכשאת משתמשת בביטוי 'בוא נתחיל', אז המשמעות שלו היא – זה תלוי גם בך, אם תעשה משהו מצידך זה ילך, ואם לא אז לא.
ובמילים הללו 'מונח' – גם אתה אשם, אז תעשה גם אתה צעד מצידך.
– כנראה שאת לא באמת מתכוונת לכך. אבל מה שהוא שומע.
כשמישהו שומע מאיתנו האשמה, אין לנו אפשרות לצפות ממנו להתייחסות נכונה.
האשמה – פוגעת. תמיד.
ואז יש שלש אפשרויות (לפחות):
א. הוא יתנגד. ו'יחזיר'. יתכן גם שהוא ישתוק, 'שתיקה רועמת'. בקיצור – זה יחזור אל המאשים כבומרנג.
ב. הוא יצטדק.
– הצטדקות, בדרך כלל, לא מועילה במאומה. היא רק מגבירה את הלהבות.
יש מקום להסביר את עצמנו; אבל זה רק לאחר שהקשבנו היטב, ונתנו 'מקום' לטענות של השני. רק אז יכול להיות אצלו מקום – לצד שלנו.
ג. הוא ירכין את ראשו ויסכים. אבל אז הפגיעה תחלחל בפנים, ורמה הכללית של היחסים – תרד. מה שנקרא – ניצחת בקרב, אבל הפסדת במלחמה.
כל האשמה שהיא – מורידה את מפלס האחדות, הקשר, האהבה.
וכאן השאלה נשאלת –
– ואם הוא באמת כן אשם??
אז התשובה שלנו היא כך:
א. תמיד אפשר ללמד זכות, ואז האשמה מוטלת בספק.
ובדרך כלל זה לא אשמה ממשית. זו שכחה, אי שימת לב, כעסים ותסכולים כלליים, וכדומה. כך זה מנסיון.
ב. נגיד שיש אשמה. והיא אפילו בולטת.
ואנחנו מיד מוצאים את הפתרון:
– להאשים.
דהיינו – לפגוע בחזרה. שהוא ירגיש מה שהוא עשה.
נחשוב לרגע:
חוץ מ'שהוא ירגיש', האם יש בזה עוד תועלת?
חשבי טוב. מה את מרוויחה בזה. אל תמשיכי לקרוא.
ולאחר המחשבה, שהמסקנה שלה היא – באמת אין רווח, חוץ מ'להוציא', אז כעת נחשוב – מה ההפסד.
והתשובה על זה היא – הפסד גדול!
הקשר – דועך. וכבה. והאהבה פוחתת מאוד!
– ככה זה. מנסיון.
אוסיף עוד משהו:
לאחר שעה, בעלך שלח לך מחמאה. משהו שיעשה לך הרגשה טובה.
– מדוע הוא עשה את זה?
אם זה כפי שאת מתארת, 'מצפון', אז יש לנו תובנה חשובה מזה. וזו תובנה קצת קשה, ואני מתנצל מראש.
הבכי שלך – הפעיל אותו.
– ואת ידעת את זה מראש.
וגם התכוונת לזה. איפשהו בפנים.
אנחנו לא מזלזלים ברגשות שלך חלילה. כאב לך, והבעת את זה. אם זה לא היה כואב – לא היית בוכה.
אבל יש כאן גם 'אחוזים' של הכוונה הזו. להפעיל אותו דרך הרגש.
וכשבעלך 'מופעל', אם זה באמת 'עבד' עליו – עליך לדאוג יותר.
כי – באיזשהו מקום, הוא מרגיש 'מופעל'. וכשגבר מרגיש מופעל – זה פוגע בו. וזה יצא אחר כך איכשהו, כלפיך.
– הוא לא קשור אליך יותר בגלל זה. להיפך.
לדעתי, עליך ללמוד שפה נכונה. תקשורת נכונה.
שוב, אני מתנצל.
ושוב – זה לא רק את. זה גם הוא.
– ואולי זה בעיקר הוא.
אבל את השואלת. ולכן אנחנו מתייחסים כאן רק לשאלה הספציפית שלך, ורק לצד שלך בסיפור.
ובאמת – יש לכם סיכוי. אפשר להציל את הבית. וזה לא כל כך קשה כפי שזה נראה.
בהצלחה רבה!
