השאלה:
אנחנו נשואים כ10 שנים.
אחת הבעיות הגדולות שלנו זה הזמנים.
כשאני אומרת שעה, אני מתכוננת היטב, ועומדת על הזמן בדיוק. על הדקה.
וכשאני מבקשת מבעלי לבוא בשעה מסויימת, והוא מסכים בלב חפץ, הוא תמיד מגיע הרבה יותר מאוחר.
השבוע היתה לנו שמחה במשפחה. סיכמתי עם בעלי שאני אארגן את הילדים, והוא יבוא בשעה מסויימת, ונצא לשמחה.
אז אירגנתי את הילדים, מקלחות, בגדי שבת, וכו'. והוא לא מגיע. והם עם בגדי שבת, ומשועממים, ואני צריכה לשמור שלא יתלכלכו – זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
וכך חיכיתי איתם – שעתיים!
ואז הוא הגיע. והתחיל להתארגן בעצמו. וגם זה לוקח זמן. ובסוף הגענו מאוחר, עם ילדים עייפים ורעבים (האכלתי אותם מינימום, ודברים יבשים, כדי שהבגדים יישמרו).
וזה תמיד ככה.
גם כשאני מבקשת ממנו לקנות דברים לבית, מה שקורה זה שהוא מסכים בשמחה, ואומר שיקנה, אבל בסוף תמיד אין לו זמן לזה וזה נדחה מיום ליום – עד שבסוף אני נסחבת עם הילדים, וקונה.
אמרו לי שאני צריכה לתת בו אמון. והוא יעמוד באמון הזה. הבעיה היא שאין לי בסיס לאמון. בכל פעם אני מאמינה לו – ו'חוטפת' שוב.
מה אפשר לעשות?
אגב, בעלי יודע שאני שואלת. והוא גם אמר שיקרא את התשובה.
התשובה:
ה'בעיה' שלכם היא לא הזמנים.
יש לכם אופי שונה, וזה לגיטימי לגמרי. אף אחד לא יכול – ולא אמור לנסות – לשנות את השני.
שוב – אף אחד לא אמור לנסות לשנות את השני!
וכאן ישאל השואל –
– אם כך, איך אפשר להסתדר?
הרי אנחנו כל כך שונים זה מזו.
אנחנו חיים אחרת לגמרי. משפחות שונות. מנטליות שונה. התייחסות לכל פרט בחיים בצורה שונה.
– אם לא נשתנה – איך נוכל להיות נשואים בכלל?
אז יש באמת אפשרות לצפות שהאדם ישתנה.
– תוך שבעים–שמונים שנה זה יתחיל לקרות. חכו בסבלנות.
אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו להשתנות. וזה אפשרי. וגם מחוייב.
– אבל לדרוש מהשני – זה לא ריאלי. לא לשם כך מתחתנים.
כשאתה 'סוגר' שידוך, אתה מקבל את כל ה'חבילה'. זהו. אין שינויים.
– ומה כן אפשר לעשות?
אז באמת, הדבר הראשון הוא להבין – שאף אחד לא הולך להשתנות.
ולאחר שמבינים את זה, אפשר להמשיך הלאה.
ברור לי, שבעלך – גם בדברים שלו עצמו – הוא מתכנן לא נכון, ומפסיד דברים שהוא רוצה לעשות.
– הוא לא מספיק מודע לזמנים. יש תכונה כזו.
יש הספקים, ויש זמנים. ובדרך כלל האדם מנסה להתאים את ההספקים – לזמנים.
ויש כאלו (והם רבים מאוד), שזה לא 'מסונכרן' אצלם. הם אומרים עוד רבע שעה, ומתכוונים – באמת – לרבע שעה, ובסוף זה לוקח להם שלשת רבעי שעה. במקרה הטוב.
וכיון שגם בעלך קורא את התשובה, אפנה אליו:
– כדאי שתהיה מודע לזה.
שים לב לזמנים שלך, רק בשבוע האחרון. מה תיכננת – ומה יצא אל הפועל. לא רק במה שנוגע לאשתך, אלא גם במה שנוגע לך עצמך.
כנראה שזה האופי שלך.
וכדי לחיות חיי נישואין תקינים, אתה לא צריך להשתנות.
– אתה רק צריך להיות מודע לזה.
עם הזמנים שלך – תעשה מה שאתה רוצה. זה לא הנושא שלנו.
אבל עם אשתך, אתה צריך להכיר את המציאות.
אשתך – דייקנית בזמנים. אתה, לא.
ומה צריך לעשות בפועל?
– לתאם בצורה נכונה.
נסה לשחזר את הזמנים שלך. את מה שאתה מתכנן, ומה שיוצא אל הפועל בסופו של דבר.
ואת הפער הזה, בין התכנון לבפועל, תחשב כשאתה מדבר עם אשתך.
שים את זה 'על השולחן' ממש. אני מתכנן לבוא בחמש. ואנחנו מכירים את זה, חמש – זה במקרה הטוב שש. ואולי שש וחצי.
– זה נוח לך?
אם לא, תתכנן לבוא בארבע. כדי שזה יהיה מה שצריך.
ואתה, כלפי עצמך, צריך באמת להיות משוכנע לגמרי – שעליך להגיע בארבע. לא דקה אחרי.
כך גם לגבי הקניות. נסה להיות מודע לעצמך.
שוב – אל תשתנה!
– רק תהיה מודע. ותתכנן לפי המודעות הזו.
ועוד נקודה.
אצלך, השעון – הוא בגדר 'המלצה'. ותו לא.
– כדאי ש'תוציא' את זה אל הפועל איכשהו. אל 'תחנוק' את זה.
למשל.
תכנן עם אשתך ערב כזה, שאתם 'מורחים את הזמן' – ביחד. מוציאים את הבטריה מהשעון, ועושים משהו – ביחד. יציאה, ארוחת ערב יפה, או כל דבר שיעלה בדעתכם.
לדעתי, אשתך יכולה ליהנות מזה מאוד.
וזה גם יתן לך כח לעשות את האמור לעיל, לתכנן נכון את מה שנוגע גם לאשתך.
העיקרון שלנו כאן הוא כזה:
גם הדיוק בזמנים של האשה, וגם האי עמידה בזמנים של הבעל – זה חלק מהשותפות.
זה לא 'אני מדייקת ואתה לא'. או 'אני זורם ואת לא'.
– זה שנינו. ביחד.
לשנינו יש דיוק, ולשנינו יש 'זרימה'.
שנינו 'נושאים' זה את זה. עם כל המעלות וכל החסרונות. והכל שייך – לשנינו.
וכשזה המבט שלנו, אז כל אחד מחפש דרך 'לשאת' את התכונות של השני. להיות איתו ביחד – במקום שלו.
הכל מונח 'על השולחן'. בלי הסתרות, ובלי הבטחות חסרות כיסוי. שנינו מכירים האחד את השני, ומוצאים – ביחד – דרך להתמודד עם הכל.
וכך אפשר למצוא את כל הרעיונות דלעיל, וגם לבצע אותם.
ועוד הערה קטנה ממש:
כדי לך, הבעל, לבדוק את האפשרות של קשב וריכוז והטיפול המתאים. פעמים רבות זה מה שפותר את הכל.
בהצלחה רבה!
