חלום יוסף

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו (לז, ה)

יוסף הוא 'בעל החלומות'.

יוסף הוא גם פותר החלומות. שר המשקים. שר האופים. פרעה.

יש חלומות ש'לא מעלין ולא מורידין'. שאין בהם ממש.

ויש כאלו שהם בכלל מהרהורי ליבו של החולם. מה שעבר עליו במשך היום מתורגם בלילה לשפת החלומות.

וגם אלו – אין בהם ממש.

אבל יש חלומות אמיתיים. כמו של יוסף. כמו של שר המשקים.

ועליהם נאמר – 'חלום, אחד מששים לנבואה' (ברכות נז:).

קשה לומר כך על החלומות שלנו. חז"ל כותבים כמה תנאים לכך, ובדרך כלל הם לא מתקיימים אצלנו.

אבל אצלם – זה כן היה כך.

החלום תיאר להם את מה שעתיד להיות בצורה של משל. אלומות. שדה. שמש וירח. שלשה סלי חורי. פרות שמנות ורזות.

ה' רוצה, לפעמים, שידעו מה עתיד לקרות.

ולכאורה – האם הענין הוא עצם הידע? שהאנשים ידעו את הצפוי להיות?

– או שיש בזה עוד עומק.

תקוה

בשבת האחרונה קראנו את הפטרת 'חזון עובדיה'.

עובדיה היה נביא ה'. והמקור שלו היה – אדום. עשו.

והוא מתנבא על עשו ועל סופו המר.

'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר' (עובדיה א, יח).

ובסופו של דבר – 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה'.

ואנחנו שומעים את הדברים. ומבינים. ויודעים את העתיד להיות.

ולכאורה – מה זה עוזר לנו?

האם זו רק תקוה שבעתיד יהיה טוב?

דורות רבים שמעו את ההפטרה הזו מידי שנה, והלכו לעולמם – כשכל זה עדין לא החל.

במרבית הזמן האש והלהבה היו דוקא אצל בני עשו. והם גם שרפו רבים מאוד מ'שונאיהם של' ישראל.

והדורות הללו קראו את הנבואות. והתנחמו בהם.

– וזה עדין לא קרה.

אנחנו מאמינים – באמונה שלמה לגמרי – שזה יקרה.

אבל – האם אנחנו קוראים את זה רק כדי לחזק את האמונה שלנו?

האם עובדיה עצמו התנבא את כל זה – רק כדי שיהיה לנו תקוה, רק כדי שנוכל להתחזק באמונה?

– האמת היא שזה לא כזה 'רק'. האמונה היא יסוד היהדות שלנו.

אבל אולי יש בזה עוד משהו.

הגילוי של ה'רגלים'

ה' הוא הבורא. הכל יכול.

והוא אינסופי. וממלא את הכל. 'ממלא כל עלמין'.

והוא רצה – להתגלות.

'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים' (תנחומא נשא, כד).

ולכאורה – הלא הוא 'ממלא כל עלמין', והוא גם 'מקומו של עולם', אז כיצד יתכן שתהיה לו כאן 'דירה' בכלל?

והתשובה היא, שזה נכון. אין אפשרות לבנות לו 'דירה'. הוא מעל ומעבר לכל המושגים הללו.

– אבל כל זה – כשהוא בעצם מהותו. באינסופיותו.

וכשה' ברא את עולם, הוא התגלה – בצורה שאינה 'אינסופית'.

הוא התגלה – בשמו הגדול.

– בשם 'י–ה–ו–ה'.

ואם 'נפתח' את האותיות הללו (מה שנקרא 'גימטריא במילוי'), מהי' – נעשה 'יו"ד', ומהה' – נעשה 'ה"א', וכן הלאה, אז הגימטריא תצא – ארבעים וחמש. 'מ"ה'.

– זו גם גם הגימטריא של 'אדם'. מ"ה.

אז ה' התגלה – בצורת אדם.

ולאדם, יש ראש. ועינים. ופה. וגוף. וידים. ורגלים. רמ"ח ושס"ה.

כך גם בגילויו של הקב"ה.

חשוב שנדע:

– אין שם צורה גשמית חלילה!

כל זה רק בגדר משל. כדי לסבר את האוזן. כדי שנוכל להבין את ה'רעיון' של הדברים.

ואגב, אלו עשר ה'ספירות'. וכל אחת מהן מבטאת חלק אחר של ה'צורת אדם'.

ואנחנו, בני האדם הנמצאים כאן, נבראנו – כנגד ה'צורה' זו. 'בצלמנו כדמותנו'.

ומעתה.

לאדם, יש רגלים. והן מוליכות אותו ממקום אחד למשנהו.

כך גם בגילויו יתברך. יש שם בחינת 'רגלים'. והן מוליכות את התוכן של ה' יתברך, למקום אחר. למקום בו התוכן הזה צריך להתגלות.

ומי שאצלם מתבטאים ה'רגלים' הללו, אלו הנביאים. משם ה'יניקה' שלהם. הם אלו שנתמנו על הגילוי הזה.

– הנבואה, היא זו ש'מוליכה' את הדברים הלאה.

כח הנבואה

הנבואה אינה רק סיפור דברים בעלמא.

אלא – היא חלק מיצירת הדבר. מהוצאתו אל הפועל.

– היא בחינת ה'רגלים', אלו שמוליכות את הדברים – קדימה.

ומכאן, שכשהנביא מתנבא, זו לא רק אמונה ותקוה; אלא – זה שלב בהבאת הדברים לעולם המעשה.

כך גם החלום. כשהוא בגדר 'אחד משישים בנבואה'.

הדברים 'יורדים' מלמעלה. מהגילוי האלוקי. ויש להם דרך ארוכה עד לכאן.

וחלק מהדרך הזו, זו הנבואה. זה החלום.

כך נראית תחילת התגלות הדברים בעולם המעשה.

וזה לא רק כשהנביא עצמו מתנבא. זה קורה גם כשקוראים את הדברים. כשמבטאים אותם שוב בפה, וכששומעים אותם שוב באוזן.

ואם כן, הקריאה שלנו – ב'חזון עובדיה' – פעלה משהו אמיתי.

ובכל דור ודור, כשקראו את הדברים הללו, זה פעל. הגאולה התקרבה עוד קצת. מפלת עשו קיבלה עוד 'ממשות'. עוד התגשמות.

– אלו היו ה'רגלים', שהביאו את הדברים – לכאן. לעולם המעשה.

כך גם כשפותרים חלום.

הלא – 'כל החלומות הולכים אחר הפה' (ברכות נה:).

הפה הוא חלק הגוף שמוציא את המחשבות אל אוזן השומע.

– אל עולם המעשה.

וכשפותרים חלום, אז הפה 'משחק תפקיד' חשוב. הוא זה שמוריד את הדברים עוד שלב. לאחר ה'נבואה' שבחלום, לאחר ה'רגלים'.

וכך החלום 'הולך אחר הפה'.

– והוא גם מתקיים בעולם המעשה, לפי הצורה שהפה עיצב לו.

יסוד ומלכות

הבאנו, שהרגלים – מובילות את המציאות.

– אבל זה לא רק הן.

יש גם 'יסוד'. הוא זה שמרכז את ה'חיים', ומעביר אותם – אל ה'מלכות'.

ה'מלכות' (האשה, בצורת אדם הגשמית), מקבלת את הנקודה המרוכזת הזו, ומפתחת אותה למציאות של ממש. לחיים חדשים. היא 'הרה' אותה, ו'מולידה' אותה לאויר העולם.

נמצא, שהמערכת שמובילה את המציאות ומפתחת ממנה את העתיד – מורכבת מכל הדברים הללו ביחד: הנצח וההוד (– הרגלים), היסוד, והמלכות. לכל אחד מהם חלק ביצירת המציאות החדשה.

המלכות, היא בעלת גבול. היא זו שיוצרת את הגבולות.

אם לא היה לה את הכח הזה, היא לא היתה יכולה ליצור מה'נקודה' – חיים חדשים.

ומדוע?

כי בנקודה הזו, יש ראש, וידים, ורגלים; יש שם מח, ולב, וכבד; רמ"ח ושס"ה.

– והכל – בהויה אחת.

אין שם גבולות. הבדלים. מציאויות שונות. הכל זה דבר אחד ממש.

ורק ה'מלכות' מסוגלת להבדיל. להפריד. להגדיר מה יהיה יד, ומה יהיה רגל. מה יהיה ריאות, ומה יהיה כליות.

בנקודה הזו, יש את החיבור בין ה'גבול' – ל'בלתי גבול'.

ב'יסוד', יש עדין משהו שהוא בלתי גבולי. הלא יש שם רק מציאות אחת.

וב'מלכות' – הכל גבולי. מוגדר. מופרד.

המלכות, מצד עצמה, אין לה 'חיים'; היא רק בבחינת 'כלי', שיכול להכיל – 'חיים'. שיכול לקבל אותם, ולבטא אותם הלאה.

הפה, הוא בבחינת 'מלכות'.

יש את התוכן של הדברים, והפה – הוא רק נותן להם גבול. הוא עושה את 'חיתוך האותיות'. זה 'חיתוך'. גבול. גדר.

ארון הברית

ה'ארון', בבית המקדש, היה בבחינת 'מלכות'.

הוא 'הכיל' את ה'חיים': תורת ה'. לוחות הברית.

אגב, הוא נקרא 'ארון הברית'.

– הוא זה שמקבל אליו את ה'ברית'. את היסוד.

חז"ל מגלים לנו: 'מקום הארון – אינו מן המידה'.

– זה רק כשהתורה בתוכו.

התורה היא ה'בלתי גבול'. והארון, ה'גבול', כשהתורה בקרבו – גם הוא מקבל את הבחינה של 'בלתי גבול'.

– כשהתורה באמת 'נכנסת' אל העולם, היא הופכת אותו לשייך ל'בלתי גבול'.

למשל – בימי יהושע בן נון.

עם ישראל על גבול ארץ כנען. קודם שהם חוצים את הירדן.

ויהושע אומר להם, 'גֹּשׁוּ הֵנָּה' (ג, ט).

וברש"י:

'צמצם את כולם בין שני בדי ארון'.

עם ישראל מנו כמה מליוני אנשים נשים וטף.

– וכולם נכנסו בשטח של שתי אמות וחצי!

ואז יהושע מודיע להם:

– 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵ–ל חַי בְּקִרְבְּכֶם' (שם, י).

מה זה 'א–ל חי'?

– זו התגלות ה' במידת ה'יסוד'.

וכמו שאנחנו אומרים בברית מילה, 'א–ל חי חלקנו צורנו'.

אנחנו לא חיים רק במציאות של 'גבול'.

– א–ל חי בקרבנו. הוא 'מרים' אותנו גם אל ה'בלתי גבול'.

וכך, ה'ארון' – זה שיוצר את הגבולות – מקבל בחינה של 'בלתי גבול'. ועם ישראל כולו נכנס בין שני בדיו.

– עם ישראל – מקבל את ה'בלתי גבול'. כולנו נעשים כמו אותה הנקודה, שבה הכל נמצא בהויה אחת.

וכך אפשר להיכנס לארץ ישראל.

– הלא ארץ ישראל היא 'גופא דשכינתא'. היא בחינת מידת ה'מלכות'.

שוב, החיבור של ה'בלתי גבול' – עם ה'גבול'.

ועל מי מוטל התפקיד ליצור את החיבור הזה?

– על עם ישראל.

אנחנו יכולים 'לאחד' את המציאות העליונה – עם המציאות ה'תחתונה'. זו שנמצאת כאן. את ה'ברית' – עם ה'ארון'.

– וזה התפקיד שלנו!

היצירה שלנו

אז מה שהתבאר לנו עד עתה:

א. נבואה אינה רק תיעוד מציאות העתיד, אלא תחילת היצירה שלה. היא ה'רגלים' שמוליכות אליה.

ב. כך גם החלום, כשהוא אחד משישים בנבואה.

ג. מה שמוביל את מציאות העתיד, זו המערכת של – נצח, הוד, יסוד, מלכות.

ד. המלכות – היא הגבול. והיסוד, מביא את ה'בלתי גבול – אל ה'גבול'.

ה. כמה מקבילים של מידת ה'מלכות': הפה. הארון. ארץ ישראל.

ו. התפקיד שלנו, כעם ישראל, זה לחבר ולאחד את ה'בלתי גבול' – עם ה'גבול'.

אמרנו גם, שכשיש נבואה, זה לא רק הנביא שמתנבא ויוצר; זה גם אנחנו, כשאנחנו קוראים את הדברים.

הנבואה – היא חלק מאיתנו. וגם אנחנו יוצרים אותה.

[אולי 'הרגש' בזה:

כתוב בפסוק (יהושע ד, ט): 'וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה'.

וב'מצודת דוד' שם מבאר, ש'עד היום הזה' – זה כלפי הקורא. כל מי שקורא את הדברים, זה 'עד היום הזה' שלו. וכשאני קורא את זה – זה עד היום ממש. כסלו תשפ"ו.

דהיינו – אנחנו מכניסים משמעות חדשה למילים הללו.

– אנחנו יוצרים את חלק התורה הזה. את המשמעות שלו.

וכך גם בכל התורה כולה. אנחנו לא רק מקיימים מצוה ומקבלים שכר; אנחנו 'ממשיכים' עוד את התורה, מקרבים אותה עוד אל המציאות.]

ה'פה' שלנו, מקבל את ה'חיים' הללו שבנבואה, ובונה מהם מציאות חדשה בעולם.

והוא גם מחבר את ה'בלתי גבול' שבתורה – אל ה'גבול', שבמידת המלכות. שבשכינה הקדושה.

נמצא, שאנחנו אלו ש'ממלאים' את השכינה – בתורה הקדושה.

דעת

'והאדם ידע את חוה אשתו'.

'ידע', זה חיבור. האדם התחבר לחוה אשתו.

'דעת' – יוצרת חיבור.

– וכשאין 'דעת', אין חיבור.

אז האמת היא, שהתורה שלנו – יוצרת מציאות. שהיא 'דבר השם', ש'יורד' אל השכינה – וממלא אותה. 'מפרה' אותה.

אבל כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים שתהיה לנו 'דעת' בזה.

כשאנחנו מעיינים בסוגיא. כשאנחנו קוראים 'שנים מקרא'.

– מה אנחנו 'רואים' כאן?

יש 'תורה'. וזו מצוה גדולה. כנגד כולם. ויש על זה הרבה מאוד שכר.

וזה גם מחזיק ומקיים את העולם.

– אבל – מה זה באמת?

מה זה בכלל 'תורה'?

אנחנו יודעים מה נרוויח מזה. אבל מה המהות של תורה – זה הרבה פחות ידוע.

– וחשוב מאוד לדעת את זה!

ולא רק 'לדעת' – אלא 'לחיות'. לחוות. להרגיש. עד כמה שאפשר.

הקב"ה 'איסתכל באורייתא וברא עלמא'.

וגם אנחנו, בלימוד התורה שלנו – ממשיכים את ה'ברא עלמא' הזה. מביאים את המציאות העליונה – אל מידת מלכותו יתברך. אל העולם שלנו.

– אנחנו 'מיישבים' את ה'דירה בתחתונים' שה' רצה בה.

ודוקא בימים אלו, בהם יש מלחמה כנגד לימוד התורה שלנו, עלינו להתחזק בזה ביתר שאת וביתר עוז.

עלינו 'להיכנס בין ב' בדי הארון'. 'לחיות' את הנקודה הזו, של 'א–ל חי'. להיות חלק מהתורה הזו, חלק מהמציאות העליונה של ה'בלתי גבול'.

ואת ה'בלתי גבול' הזה – להביא אל ה'מלכות', שזו ארץ ישראל.

– כך נוכל באמת 'למלאות' את ארץ ישראל, בתוכן אמיתי ונכון.

וכל זה – ב'דעת' שלנו.

אנחנו כבר זוכים ללמוד את התורה הקדושה. מי בשיעור יומי, ומי בשעות רבות בכל יום; והדבר שחסר לנו – זה הידיעה מה זה תורה. ה'דעת' מה זה תורה.

וכשתהיה לנו הדעת הזו, אז התורה שלנו תקבל תוכן אחר לגמרי. והיא תוכל לפעול בשכינה, במלכות ה', בארץ ישראל.

וזו המלחמה האמיתית שלנו בפורעי חוקת המלך, במפירי חוקת ארץ ישראל. 'משפט אלוקי הארץ' (עי' מלכים ב, יז, כו; וע"ע רמב"ן בראשית כד, ג; כו, ה; ובויקרא יח, כה).

אנחנו רק מביאים את התוכן האמיתי לארץ ישראל, וזה פועל עליה ממש. זה באמת מביא את הנבואה, את ה'תורה', את דבר ה'. וזה 'ממלא' את המקום כאן.

וזה מה ש'יבריח' מכאן את כל אלו ש'מרוקנים' את הארץ מתוכנה.

ה' יזכנו.

לתגובות:  0533127133m@gmail.com