ה' אלוקי ישראל

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' (ל, יג)

מחצית השקל.

– 'תרומה' – לה'.

ה', כביכול, צריך איזו 'תרומה'. ועם ישראל נותן לו אותה.

והתרומה הזו היא דבר עמוק מאוד. ויסודי מאוד.

השקלים הללו מביאים אל העולם אור גבוה מאוד. שורשי מאוד (עי' קה"י הקדמון ערך ח' המן).

ממחצית השקל, יצקו את אדני המשכן.

האדנים, הם היסוד של המשכן. הם הבסיס שלו. של ה'בית' שבו ה' שוכן כאן, בארץ.

וכדי לייצר בסיס לגילוי ה' בעולם, צריך שקלים. כסף.

– צריך את ה'כח' של האדם, מה שמאפשר לו לבצע את כל רצונותיו.

וכשהאדם נותן את זה לה', כ'תרומה', הוא בעצם נותן לה' את הרצון שלו. את הכסף שלו. את ה'כיסופים' שלו.

– וזה מה שמביא את האור העליון ההוא להתגלות כאן בעולם.

המן ניסה לבטל את זה, עם ה'כיסופים' שלו. הוא חשב שהוא יתן את זה ל'צד השני', לצד שמונע את גילוי ה' בעולם.

– מחצית השקל כפול שש מאות אלף, עולה עשרת אלפים כיכר כסף (עי' תוס' מגילה טז. אמנם עי' אסת"ר ז, יט).

וכשאנחנו מביאים את שקלינו, זה מבטל את ה'ביטול' של המן. זה מביא את האור העליון לכאן. ומעתה, כל מה שהמן מנסה לעשות – לא מצליח.

להודות למרדכי היהודי

מרדכי היהודי הציל את עם ישראל.

הוא הקדים רפואה למכה בכך שהציל את חייו של אחשורוש. הוא 'הפעיל' את אסתר המלכה, שממנה באה הישועה בסופו של דבר.

אז כולנו צריכים להודות לו. בזכותו אנחנו חיים.

אבל דבר אחד אנחנו שוכחים:

– הוא גם זה שגרם להכל.

מי רצה להשמיד את ישראל רח"ל?

– המן.

ומי דרך לו על ה'יבלות', ו'מילא' אותו בחימה שפוכה?

– מרדכי!

הוא יכול היה להשתחוות לו. זו לא היתה 'עבודה זרה' של ממש.

והוא בחר – להתגרות בו. להעלות לו את ה'פיוז'.

– מדוע הוא עשה את זה?

הראשונה ששאלה את זה, היתה אסתר:

'וַאֲמַרַת אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ לְמֵיזַל וּלְמַלָלָא לְמָרְדְכַי וּפַקֵידַת לֵיהּ עַל עֵיסַק מָרְדְכַי דְלָא יְגָרֵי עִם הָמָן' (תרגום אסתר ד, י).

המן לא היה סתם אדם. הוא היה אחד האנשים החזקים ביותר שהיו אי פעם.

– ההתגרות בו – מסוכנת מאוד!

אז אנחנו לא באמת יכולים להבין את מעשיו של מרדכי היהודי, קדוש ה'.

אבל אפשר לנסות. ואולי זה גם יהיה נוגע לנו.

לבחור בהנהגת ה'

ה', ברא את העולם. והוא גם מנהל אותו.

ויש מערכת של 'טבע'. זו הנהגת הבורא היותר קבועה.

ולכל אומה, יש 'מזל'. זהו כח עליון מסויים, הממונה על אנשי האומה ודואג להם.

לישראל, אין 'מזל' כזה. אין לנו כח עליון שדואג לנו.

– ה' בעצמו דואג לנו. באופן ישיר.

אבל זה – כשאנחנו באמת בוחרים בכך. כשאנחנו לא 'בורחים' להנהגה אחרת, כמו האומות.

– למשל, כשמשתחווים לצלם שעשה נבוכדנצר.

חנניה מישאל ועזריה, לא השתחוו אז.

ואם היו מכים אותם, הם היו משתחווים. כך אומרים חז"ל (כתובות לג:).

– אם זו היתה עבודה זרה, הם לא היו משתחווים לעולם. גם אם היו מכים אותם עד מוות (עי' תוס' שם ד"ה אלמלי).

אז מה זה כן היה?

מישהו אחר. 'מזל'. מנהיג כלשהו.

– לא הנהגת ה' יתברך.

עם ישראל, כמו כל העולם דאז, השתחוו לצלם ההוא.

– וזה היה הגורם למזימתו של המן הרשע (עי' מגילה יב.).

'בורא' – או 'אלוקי ישראל'?

לישראל, אין 'מזל'.

וכשאנחנו לא מחוברים לשמו יתברך, אז אנחנו בתחתית 'שרשרת המזון' של כל האומות.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.

והקדוש ברוך הוא, מצילנו מידם.

– ומה הגורם של ההצלה הזו?

– 'היא שעמדה'.

היא. השכינה הקדושה. היא ה'הבטחה' שלנו.

לא מדובר כאן על ה'בורא'. מנהל העולם. מנהיג העולם.

היחס אליו כ'בורא', וכ'מנהל', שייך לכל הבריאה. לגוי כיהודי, לאדם כבהמה. לצומח כדומם.

אנחנו, עם ישראל, לא מתייחסים אליו רק כבורא. כמנהל. כמנהיג.

– אלא גם – ובעיקר – כאלוקי ישראל.

וכפי שמלמד אותנו רבנו הגר"א (יהל אור פקודי יט ע"א):

– 'כל אמונתנו הוא – בשם הוי"ה. ובזה אנחנו נבדלים מן האומות'.

וזה הבדל גדול מאוד!

כבורא, הוא רק 'נותן'.

– וכאלוקי ישראל, הוא גם 'מקבל'. 'תנו עוז לאלוקים'.

כבורא, הוא מנהיג את העולם על ידי שרים. ומלאכים. ומזלות.

– וכאלוקי ישראל, הוא מנהיג אותנו בעצמו.

כבורא, הוא אינסופי. ו'אין עוד מלבדו'.

– וכאלוקי ישראל, הוא שוכן – בנו. ה'בית' שלו זה אנחנו. הנשמה שלנו, הגוף שלנו.

כבורא, הוא לא צריך כלום.

– וכאלוקי ישראל – הוא צריך ש'נקבל' אותו, ושנגלה אותו בעולם. שנמליך אותו. אחרת – הוא לא יהיה מלך כאן.

כבורא, יש לו חשבונות ארוכי טווח.

– וכאלוקי ישראל, הוא מתגלה כאן ועכשיו.

כבורא, כל מה שקורה בעולם – הוא 'טוב' פנימי. לעתיד לבוא נגלה את הטוב הזה.

– וכאלוקי ישראל, יש מציאות של 'רע' – שהיא כנגדו. כנגד גילויו. וזו מלחמה אמיתית לגמרי.

והתפקיד שלנו – זה להילחם עבורו.

כבורא, אין לו יחס אישי עם נבראים.

– וכאלוקי ישראל, יש לו יחס. כמו איש ואשה. כמו אב ובנים.

כבורא, הוא הולך לפנינו וסולל לנו את הדרך.

– וכאלוקי ישראל, אנחנו מאירים לו את הדרך (עי' בר"ר נח, י).

וכל זה כתוב בפסוק אחד בפרשת השבוע:

'הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (לג, טז).

אתה – הולך 'עימנו'. לא בשמים ממעל, לא 'למעלה' מהכל. אתה כאן. איתנו. בקרבנו. ב'גובה' שלנו. כביכול.

– וזה ההבדל בינינו לבין 'כל העם אשר על פני האדמה'.

אז – 'היא' שעמדה. השכינה הקדושה.

– זו ששוכנת בנו. זו ש'מקבלת' את קודשא בריך הוא, את שם הוי"ה, כאשה שמקבלת את בעלה.

זו – שהיא מידת מלכותו יתברך. בה הוא מתגלה כמלך.

והיא 'עמדה' לנו תמיד. בכל דור ודור.

ובימי המן, היתה בעיה. היא לא 'עמדה' לנו.

– ומדוע?

כי אנחנו לא 'העמדנו' אותה עלינו.

– אנחנו העמדנו את הצלם. את הנהגתו של נבוכדנצר. את הנהגת הטבע. זו שמונהגת 'מלמעלה', על ידי הבורא.

ובהנהגה הזו – אנחנו מלכתחילה בעמדה נחותה מאוד. וכל 'המן' יכול לעשות בנו כחפצו.

הבעיה הכי גדולה

יש גם אפשרות אחרת.

גם כשאנחנו לא 'מקבלים' את ה' עלינו ואלינו, כשאנחנו לא מתייחסים אליו כאלוקי ישראל, וכל ה'המנים' מרימים את ראשם – יש לנו ברירה מסויימת.

ומהי?

– טבע. מנהגו של עולם.

ובטבע, אם אתה חזק – אתה מצליח.

אם יש לך צבא חזק, וטכנולוגיות מתקדמות, ולאויב שלך אין כאלו – אתה תנצח אותו.

הטבע, הוא רצונו של הבורא. כך הוא מנהל את עולמו.

ואפשר לנצח. באמת אפשר.

אבל יש לזה שתי השלכות. לפחות.

האחת היא – שתהיה לנו התמודדות כל הזמן. תמיד יעמדו עלינו, ואנחנו ניאלץ להתגונן ב'טבע' תמיד.

– כמו שקורה כאן, בימינו, ב'עגל הזהב' דהיום – ה'מדינה' הזו.

ולא תמיד נצליח. כמו שנוכחנו לדעת היטב.

והשניה היא, שהתכלית – לא מתקיימת!

– שרצון ה' בעולמו – נמצא ב'המתנה'.

וזו הבעיה הגדולה באמת.

– זו הבעיה הכי גדולה שיכולה להיות!

ההתגרות בהמן

זה מה שהיה אז.

הם השתחוו לצלם.

– הם בחרו ב'טבע ומנהגו של עולם'.

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. הוא ידע – שרצון ה' לא מתקיים. שעם ישראל לא 'מכילים' את השכינה הקדושה.

והוא גם ידע, שזו הבעיה הגדולה ביותר שיכולה להיות.

אז הוא עשה דבר מאוד מסוכן. לא היתה לו ברירה (את הדברים דלהלן שמעתי מגדול אחד שליט"א).

– הוא התגרה בהמן.

פרס דאז, לא היתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם.

– היא היתה המעצמה היחידה בעולם!

והמן, ששלט במעצמה הזו, היה האדם החזק ביותר בעולם. לא היה בנמצא מישהו שיוכל להתמודד מולו.

– לא היה 'רשע שהשעה משחקת לו' יותר ממנו.

וכל מי שהיה 'מעלה לו את הפיוז', הסתכן בנפשו ממש. ולא רק בנפשו הפרטית שלו, אלא בכל עמו.

– זה מה שמרדכי רצה. לשם הוא כיוון.

המן 'התמלא חימה'.

– וזה היה באמת מסוכן.

כי עם ישראל – לא היה במצב של 'היא שעמדה'.

– הוא היה ב'טבע'.

ובטבע – אין לנו מזל.

וגם נשק לא היה. האפשרות האחרת דלעיל – לא היתה קיימת.

בעצם, היא כן היתה קיימת.

– אסתר. 'אחות לנו בבית המלך'.

היה אפשרות לנצח את המן בדרך הטבע. דרך המלכה.

אבל אסתר, כאשה יהודיה כשרה, שיתפה פעולה עם בעלה.

היא הזמינה את המן למשתה.

ומה חשבו על זה עם ישראל?

– שהיא, והמן, 'חברים טובים'.

זהו. אי אפשר לסמוך עליה יותר (עי' מגילה טו:).

כאן היה ה'קש'. עם ישראל הבינו – שאין להם סיכוי. ש'דרך הטבע' בגדה בהם.

הם היו חסרי אונים לגמרי.

החיים האמיתיים שלנו

עם ישראל קלטו את המצב.

'אין לנו על מי להישען'. אין מוצא.

– אין חיים!

ואז הגיעה ההצלה האמיתית.

– כיצד?

מרדכי, ואסתר, מסרו את נפשם על גילוי כבוד ה'.

עם ישראל, שהיה כעת פתוח לקבל – אכן קיבל. ה' התגלה.

ואז כולם הבינו. אנחנו חייבים להיות עם ה'. הוא החיים שלנו.

– אין לנו חיים אחרים!

הלא כך כתוב במפורש:

– 'כי הוא חייך' (דברים ל, כ).

וכש'תופסים' את החיים בידים ממש, אז יש שמחה גדולה. ומתעוררת אהבה גדולה.

ואז הם קיבלו את התורה מחדש. באהבה גדולה.

– 'מאהבת הנס'.

זו השמחה הגדולה של חג הפורים.

וזו גם השמחה הגדולה שלנו, כעם ה'. כאלו שמחוברים ל'אלוקי ישראל'.

– וזה גם נוגע אלינו ממש. בדור שלנו.

ה'צלם' המודרני

כיום, עם ישראל נמצא במצב דומה.

אנחנו חיים ב'מדינת ישראל'. זו שהוקמה על חורבותיה של 'ארץ ישראל'.

ומי שולט במדינה הזו?

– מערכת המשפט.

הם מינו את עצמם לכאלו. והם גם 'כיבסו' את המינוי הזה במילים יפות: 'אקטיביזם שיפוטי'.

– הם יכולים לומר 'לא' – לכולם. אין מי שיכול לעמוד בפניהם.

הבאנו לעיל, שיש מציאות של 'רע'. משהו שמתנגד לגילוי של ה' בעם ישראל. משהו שנלחם בזה ממש.

ואם ננסה לבדוק היכן נמצאת ה'דעת' הזו של ה'רע' ההוא, לא נצטרך לחפש הרבה.

– זה שם. במערכת ההיא.

והיא השלטת כאן.

ושם הסיסמא היא – 'הס, שלא להזכיר בשם השם' (סנהדרין סד.).

– והם משליטים את ה'דעת' הזו בחלקים נרחבים בעם.

אלו ה'ערב רב', שמאז ומתמיד נלחמים כנגד גילוי שמו בעם ישראל. כנגד 'ה' אלוקי ישראל'.

וכעת, במלחמה מול איראן, זה זועק ממש.

– טבע. מנהגו של עולם. צבא חזק. טכנולוגיות מתקדמות. עוצמה אווירית. קשרים הדוקים עם בני עשו.

ורק באלו בוטחים!

הלא 'שם', במערכת השלטת, אין מילה אחת על ה' יתברך. להיפך.

– וזה חודר. לכל שכבות העם.

ויש להם גם הוכחות. הרי זה מצליח.

– וזה נכון. 'דרך הטבע' – שרירה וקיימת.

אבל אנחנו לא רוצים לחיות בה!!

– ה' לא רוצה שנחיה בה!!

במצב הזה אנחנו חיים כאן.

יש 'צלם', כמו אצל נבוכדנצר, ויש הרבה ש'משתחווים' אליו. וסוגדים לו. ומאמינים בכוחו.

– ואיפה ה' אלוקי ישראל??

לקרוא לה' יתברך

האמת היא, שהמצב אינו כה גרוע.

הלא היה 'שביעי לעשירי'. שם התגלה ה'צבא החזק' במלוא עליבותו.

האמון בטבע ומנהגו של עולם – התערער.

ומאז יש הרבה שמזכירים את שם ה'. גם בצבא. גם בהנהגה. לא ב'מערכת' ההיא, אלא באלו שתחתיה – ה'ממשלה'.

הם לא יודעים מהו שם ה' באמת. הם לא מכירים את ההבדל בין היחס אליו כ'בורא', ליחס אליו כ'אלוקי ישראל'.

אבל יש 'משהו'. וזה 'משהו' חשוב מאוד!

הלא אנחנו רואים ניסים כל העת. בדרך הטבע הפשוטה – לא היו מצליחים כל כך באיראן. בלבנון. בעזה. לא היה סיכוי.

הניסים הללו – מגיעים משם ה' יתברך, שהחל להיות נקרא בפי עמו.

– מישהו 'קורא' לו. אז הוא בא.

הם לא קוראים לו באופן הנכון. הם גם לא מתנהגים נכון בכלל.

– אם הם היו יודעים את האמת, הם היו בורחים מכל מוסדות ה'מדינה', ובעיקר מהצבא, כל עוד נפשם בם.

אבל האמונה היהודית, התמימה והפשוטה, צפה ועולה.

ומכאן, זה כבר תלוי בנו. ה'חרדים אל דברו'.

– אנחנו צריכים להביא אל העולם את ה'דעת' הנכונה.

את הדעת – של 'ה' אלוקי ישראל'. של מלך ישראל.

– של אדון ארץ ישראל האמיתי!

עלינו להביא לה' את ה'תרומה' שלו.

– את השכינה הקדושה, שבקרבנו.

ואיך נעשה את זה?

על ידי מחצית השקל.

– על ידי – הכיסופים שלנו. הרצון הכנה שלנו.

על ידי האיכפתיות שלנו משמו. מכבודו. מרצונו שלו.

– על ידי שנדאג לו יתברך. ולא רק ל'ישועות' שלנו.

על ידי – ה'דעת' הנכונה.

– זה הכל!

כי דעת – זה חיבור.

וזה מה שמחבר את ה' יתברך, לכאן.

– זה מה שנותן 'מקום' לה' אלוקי ישראל – בקרבנו.

ה' יזכנו.