ברית

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (יב, ג)

ברית מילה.

– זו 'ברית' בין ה' לעם ישראל, המתקיימת – על ידי ה'מילה'.

הברית, היא ביטוי מעשי – לאהבה.

והביטוי הזה הוא – יצירת קשר. יצירת אחדות.

אומר הגר"א (בביאורו לס"י פ"א מ"ח):

'אומר לך מהו ענין ברית. והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו, ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל א"א לו להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והם נקשרים על ידי הדבר ההוא.

…ולשון ברית הוא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו. וזהו ענין לשון כריתה, שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו'.

כך זה כשהברית היא בין בני אדם.

– ומבשרי – אחזה אלוק.

לה', יש אוהב כנפשו.

והוא רוצה שהאוהב הזה לא יפרד ממנו.

ולכן הוא נותן לו דבר, שכל מגמתו ותשוקתו אליו.

האוהב הזה, היה אברהם אבינו. וכל צאצאיו אחריו שייכים להגדרה הזו.

– כל אחד מאיתנו, הוא 'אוהב כנפשו' של ה' יתברך.

ולכן, ה' נותן לנו דבר, שכל מגמתו ותשוקתו – אליו.

אנחנו מקבלים את ה'דבר' הזה ביום השמיני לחיינו. בשעת ה'ברית מילה'.

– וזה הולך איתנו תמיד. בכל רגע ורגע. 'למנצח על השמינית' (עי' מנחות מג:).

ועל ידי ה'דבר' הזה, אנחנו 'נקשרים' עם ה' יתברך.

– על ידי הדבר הזה – ה' יתברך 'ודאי לא יתפרד ממנו'.

ארון וכרובים

רגעיו האחרונים של בית המקדש הראשון.

הנכרים נכנסים לקדש הקדשים. מטמאים אותו בנוכחותם. במבטיהם. במעשיהם.

הם מוצאים שם את הכרובים. ובאותה השעה, הכרובים פונים זה אל זה.

הנכרים 'קופצים על המציאה'. הם נוטלים את הארון, ומסתובבים איתו בחוצות ירושלים. שכולם יראו.

– מה שהיה מוצנע, חבוי, והכי מכובד שיש – יוצא ל'חוץ'.

ואז – 'כל מכבדיה, הזילוה' (עי' יומא נד:).

כל מי שכיבד את כנסת ישראל, שהעריך אותה, שהחשיב אותה – כעת הכל הפוך אצלו. הוא מוזיל אותה. מזלזל בה.

– מדוע?

כי הדבר המוצנע, החבוי, הסודי – יצא ל'חוץ'.

ואולי אפשר לשאול:

הלא הדבר המוצנע הזה היה שם כל העת. בתוככי קדש הקדשים. בדיוק כפי שהוא עתה.

– אז מה כבר ההבדל הגדול בין בפנים לבחוץ?

האמת היא, שאנחנו מרגישים את ההבדל. כשהדבר הוא בחוץ, מפורסם, מגולה – הוא זול. 'הזילוה'.

וכשהוא בפנים, מוצנע, חבוי – זה מכובד.

– אבל מה ההבנה בזה.

מילים ומשמעות

מילים הם 'כלים'.

– כלים – להעברת מסרים.

כשהרב אומר מילה, למשל – 'חייב', אז הכוונה של הרב נמצאת – אצלו. בדעת שלו. הוא יודע מה המשמעות של חיוב, והוא מתכוון לזה.

– אבל המשמעות הזו – אינה נמצאת בתוך המילה הזו עצמה, 'חייב'.

המילה – היא כלי. הרכבה של אותיות.

התלמיד יודע מה זה 'חייב'. והוא מפרש את המילה שהרב השמיע לו – לפי הדעת שלו עצמו.

– הוא מכניס את התוכן האישי שלו, מה'מאגר הפרטי' שלו, בתוך הכלי שהרב הגיש לו.

הרב אינו יכול להעביר משמעות. תוכן. הוא יכול רק להעביר מילים, כ'כלים'. והתלמיד מבין לפי דעתו, לפי התוכן שיש לו זה מכבר.

וכך זה בכל העברת מסר. ובכל מילה שנאמרת או נכתבת.

התוכן עצמו, הוא תמיד נסתר. הוא תמיד נשאר אצל המקור. רק ה'כלים' – עוברים ל'מקבל'.

ה'מקבל' שומע את המילים, מחבר אותן זו לזו, ובונה משפטים. וקטעים.

וההקשר, הצירוף בין האותיות והמילים, מבהיר לו שיש כאן משהו בפנים. בכלים הללו. ואז הוא מנסה להבין, וגם מצליח.

– אבל זה שלו. מהשכל שלו, מהדעת שלו.

זה לגבי מה שיכול 'להיכנס' בתוך כלי, בתוך מילים.

אבל תמיד יש משהו שהוא יותר נסתר. יותר 'בפנים'.

וה'משהו' הזה, אינו נכנס בתוך כלי. בתוך מילה. הוא עמוק ממנה, נשגב ממנה.

– וגם הוא יכול לעבור הלאה, אל ה'מקבל'.

תורת הסוד

יש תורת ה'נגלה', ויש תורת ה'סוד'.

מהו 'סוד'?

סוד הוא דבר שאינו מגולה. שאין לו פרסום.

– סוד – הוא סוד 'בעצם'. הוא לא יכול להתגלות. אין לו אפשרות כזו.

הוא אינו נכנס בתוך מילים. בתוך 'כלים'.

ולא מגלים את תורת הסוד, אלא ל'חכם ומבין מדעתו' (חגיגה יא:). כזה שיודע להבין לבד. להמשיך לבד.

המילים – גלויות.

– אבל את התוכן שמאחורי המילים, צריך להבין לבד. וזה 'חכם ומבין מדעתו'.

את התוכן הזה אי אפשר להעביר במילים. הוא לא שייך למערכת הזו, של 'כלים'.

– ומה כן אפשר להעביר?

את עצם המציאות הזו, שיש כאן 'סוד'.

וגם את הכיוון אל הסוד הזה.

רשב"י, וכל הבאים אחריו, גילו הרבה מאוד סודות.

– אבל הם לא גילו את הסודות עצמם. את התוכן עצמו.

הם הביאו לנו מילים. כלים. אנחנו יכולים להבין את המילים, לפי דרגתנו.

– ומי שזכה להיות 'מבין מדעתו', יכול גם להמשיך הלאה. להבין את ה'סוד' עצמו. את הסוד שבעצם.

הסוד הפרטי

יש סוד שאינו יכול להתגלות.

ויש סוד – שלא כדאי לגלות אותו.

לכל אדם יש כמה וכמה סודות. משני הסוגים.

והנטיה כיום, היא לגלות. להחצין. לפרסם. לצלם ולהעביר הלאה.

– וכך הסוד מאבד את הערך שלו. הוא הופך מדבר אישי, עמוק, הנוגע במיתרי הנפש החבויים, למשהו מוחצן, רדוד, ושטחי.

זה כמו הכרובים, המעורים זה בזה.

בתוך בית המקדש, בקדש הקדשים, זה היה משהו טהור. נשגב. עמוק.

והיה ברור מאוד, שיש כאן גם תוכן עליון, שאי אפשר להכניס אותו במילים. עצם המציאות הזו, ובמקום הקדוש ביותר, גילתה את הדבר הזה.

אבל כשזה יצא החוצה, זה הפך באחת למשהו אחר לגמרי. 'כל מכבדיה – היזילוה'.

– הכרובים – נשארו בקדושתם. זה ברור.

אבל מה שהעינים ראו, היה משהו זול. רדוד. שטחי.

וכך גם – 'קדש הקדשים' הפרטי, האישי, של כל אחד מאיתנו.

בדרך כלל, אדם 'גדול' – הוא די בודד.

– מדוע?

כי יש לו מודעות עצמית גבוהה מאוד, והוא יודע לחוות את החיים באמת.

וככל שהוא גדול יותר, יש לו יותר חוויות אישיות. חוויות של ה'אני'.

– ואי אפשר 'להכניס' אותן במילים.

וגם אם היה אפשר – הוא לא רוצה.

ומשכך, הוא לא יכול 'לשתף' אחרים בחוויות שלו. ברגשות. בתחושות. זה לא 'עובר' הלאה.

הבדידות הזו אינה נעימה.

– אבל הוא לעולם לא ירצה לוותר עליה.

חוויות ה'אני', האישי, האמיתי, הפנימי – אינן ניתנות להעברה.

– וכשהן נכנסות בתוך מילים, הן מאבדות את ערכן לחלוטין.

יש אפשרות פשוטה לחוות את זה:

בפעם הבאה שאתה רואה/שומע/מרגיש משהו חדש, שקצת מסעיר אותך, אל תדבר על זה מיד. נסה להחזיק את זה בפנים.

אל תפרש את התחושה. רק תרגיש אותה. תן לה מקום בליבך.

וכדאי להמתין כמה ימים עד שתספר את זה למישהו אחר.

– זה לא קל, כי אנחנו רגילים לחלוק חוויות. לשתף. להעביר הלאה.

אבל בכך אנחנו מאבדים חלק גדול מהחוויה. וחלק גדול עוד יותר מה'אני'.

– כדאי לנסות את זה.

ה'גובה' הנמוך

הגילוי, והכבוד – סותרים זה לזה.

– כמו בחורבן הבית. 'כל מכבדיה היזילוה'.

וכשבני האדם מתרגלים להחצין כל דבר, אז גם מידת ה'כבוד' האמיתית – הולכת ונעלמת.

הסוד, מגלה שיש כאן משהו גבוה יותר. נעלה יותר. חשוב יותר.

– סוד, פירושו – חשיבות.

המקום החשוב ביותר בעולם, היה מאוד מוסתר. אף אחד כמעט לא ראה אותו.

– קדש הקדשים.

וכשהכהן הגדול, האדם החשוב ביותר בעולם, נכנס לשם – אז 'כל אדם לא יהיה באוהל מועד'.

– אין פרסום. אין גילוי. הכל מוסתר עד הסוף.

זו החשיבות האמיתית.

וכשיש חשיבות, יש הירארכיה. יש חשוב יותר, ויש חשוב עוד יותר.

וכשאין חשיבות, אז הכל נמצא באותו הגובה.

– וה'גובה' הזה, הוא מאוד מאוד נמוך.

וזה המצב כיום.

לדידם של אלו ש'בחוץ', כל בני האדם – שווים. אין הבדל בין יהודי לגוי, בין איש לאשה, בין אדם לבהמה.

– אפשר להבין אותם.

אם אין סוד, אז אין כבוד.

וכשאין כבוד – אין חשיבות.

וכשאין חשיבות, אז כולם שווים. אין חשוב יותר וחשוב פחות.

– כולם כולם – לא חשובים כלל.

כדאי שנבין את זה היטב.

כדאי שנשתדל לשמור על ה'סוד' שלנו.

– או לפחות על מה שנותר ממנו.

י' סוד

יש ברית. בינינו לבין ה' יתברך.

והברית הזו היא במידת ה'יסוד'. שם 'ימול בשר ערלתו'.

המילה 'יסוד', מורכבת משני חלקים. י', ו'סוד' (עי' זוה"ק רע"מ ויקרא מג ע"ב. ועי' בפי' הגר"א שם).

– יש בזה סוד עמוק.

והי', היא רק מעצימה את הסוד. היא המקור לסוד הזה. 'י' חכמה קדומה'.

רשב"י גילה הרבה סודות.

– הוא גילה – את המציאות של הסודות.

והוא גם גילה את האפשרות להביא את הסודות הללו לכאן. אל העולם שלנו. אל המציאות של ה'תחתונים'.

הסוד עצמו, אינו מתגלה.

– אבל הוא יורד לכאן. ואז הוא נמצא. והוא 'חי'. ופועם. ופועל. ומפרה. ומגדל.

היסוד, הוא זה שמביא את המציאות העליונה, את ה'סוד' – אל העולם הנגלה.

כל אדם, הוא עולם מלא (עי' תנחומא פקודי אות ג. וע"ע זוה"ק בראשית צ ע"ב).

ו'עולם', זה מלשון 'העלם'.

– העולם – מעלים משהו. מאחורי כל מה שאנחנו רואים, יש 'סוד'.

ומידת ה'יסוד' העליונה, נוטלת את הי' – ויוצרת ממנה משהו שאפשר להעביר אותו הלאה, אל מידת ה'מלכות', שהיא זו שמוציאה אותו אל הפועל.

כך גם האדם הפרטי.

– האדם הוא – 'עולם'. העלם.

ובכל אדם יש 'סוד'.

ומידת ה'יסוד', היא זו שמתחילה להוציא את הסוד הזה – אל הפועל.

ערלה

על ה'יסוד', רובצת – הערלה.

והערלה הזו, חוסמת את גילוי הסוד. את גילוי ה'חיים'. זהו 'תפקידה'.

אפשר להיות כמו בעלי החיים. אבל זה לא י' סוד. אין כאן תוכן עליון. הערלה חוסמת אותו.

– וכשיש 'ברית מילה', אז יש סוד. ויש חיים. ויש מציאות עליונה שמתגלית.

יש שם הלא 'ברית'.

– ה' נתן משהו, ש'כל מגמתו ותשוקתו אליו'. משהו שהיה 'דבוק לו' יתברך.

ואת המשהו הזה – אנחנו קיבלנו. כל אחד מאיתנו.

וכשמסירים את החסמים, אז הברית מתגלית. ה'סוד' – מתגלה.

– אבל הוא עדין סוד. הוא רק 'יורד' לכאן. לעולם. למהותו של היהודי.

אגב, זו הסיבה להנהגה של 'חשאי' (עי' ברכות טו:). של 'חשאיות'. של סוד.

ומי ש'מקבל' את הסוד הזה, זו השכינה הקדושה.

'צורת אדם' של האדם, והמערכת של הגילויים העליונים – זה משל ונמשל. הכל אותו הדבר בדיוק, רק בצורה אחרת לגמרי.

וזה לא רק משל ונמשל.

– מה שקורה כאן, קורה גם שם. אנחנו 'מפעילים' את מה שקורה שם.

ומעתה מובן, שה'מקבל' של הסוד – הוא תמיד השכינה. גם כשמדובר בסוד של 'אדם'.

ורק הסתייגות אחת:

אם אנחנו מודעים לכך שהשכינה נמצאת כאן, ומתגלית כאן, אז היא אכן נמצאת. ומתגלית. ומקבלת את ה'סוד' שאנחנו זוכים להעביר אליה.

ואם לא, אז כל זה חסר מאיתנו.

– כדאי לנו לקבל את ה'דעת' של ה'סוד' הזה.

ברית הלשון

אז יש 'סוד' במערכת ה'אדם'.

ויש גם 'תורת הסוד'.

– וזה דומה מאוד.

כשהאדם 'מגלה' משהו בפיו, אז גם כאן פועלת מידת ה'יסוד'. היא מתגלית – בלשון.

וכשאנחנו לומדים את התורה הזו, ואומרים אותה בפינו, אז גם כאן אנחנו מביאים 'סוד' אל העולם.

וזה תמיד צריך להיות – כלפי השכינה הקדושה. המציאות העליונה של ה'מקבל'.

– הלא היא המטרה. עבורה נבראנו. עבורה קיבלנו תורה.

עלינו לדעת את זה. ולכוון לזה.

ועלינו גם לדעת, כמה זה חשוב. כמה זה נצרך. כמה זה מחוייב.

– כמה אנחנו נדרשים לכך.

אנחנו אומרים מילים. 'כלים'. ואת התוכן שלהם – רק אנחנו יודעים.

ויש גם משהו שהוא מעבר לתוכן הזה. משהו שמסתתר מאחוריו. משהו שאינו יכול להיכנס במילים.

ומי שמגלה את התוכן הזה, אלו המילים עצמן.

– בלי המילים, לא היינו יודעים שיש כאן 'סוד' בכלל.

וכשיש מילים, ואפשר להבין אותן, ואפשר גם להמשיך ולהבין 'מדעתו' – זה מה שמביא את הסוד אל העולם.

– אל השכינה הקדושה.

ומה שאנחנו למדים מכאן, זה את הצורך להשתייך ל'סוד' של החיים. לסוד של המציאות.

את הצורך להשתייך – לסוד האישי שלנו. זה המתגלה ב'אני' הפרטי שלנו.

עלינו לדעת שזה 'סוד'.

עלינו גם לגלות – שיש כאן סוד.

– לומר את המילים שמכוונות ומובילות – אל הסוד הזה.

ולדעת, שכל העבודה הזו היא למען השכינה הקדושה. שהיא 'תקבל' את הסוד הזה, ותוציא אותו לאויר העולם.

– וזו הברית שלנו. הברית שבינינו לבין ה' יתברך.

זה יכול להיות בכל רגע נתון. כשאנחנו עושים את זה, ומודעים למשמעות.

וזה יכול להיות גם ב'גדול'. ובגלוי.

ועל הזמן ההוא, כשזה יקרה, נאמר:

'מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי' (שיה"ש ח, א).

– לעתיד לבוא, זה יוכל להיות 'בחוץ'.

וזה עדין ישאר הדבר החשוב ביותר, הגבוה ביותר. זה ישאר – 'סוד'.

אבל זה יהיה אצל כולנו. אנחנו 'נתמלא' בזה.

– כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יט, ט).