ניסים

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ–ל שַׁ–דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (ו, ג)

ה' 'נראה' אל אבותינו. בשם 'א–ל ש–די'.

אבל הוא לא נודע להם בשם 'הוי"ה'.

– מה ההבדל בין השמות הללו?

קשה להיכנס כאן לסוגיא הזו לעומקה; אבל יש נקודת הבדל אחת יסודית המובאת כאן בדברי הרמב"ן.

'א–ל ש–די', הוא 'מנצח מערכות שמים ולעשות עימהם ניסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם'.

כך נהג ה' עם האבות. הוא עשה עימהם ניסים, אבל היו אלו ניסים נסתרים. כאלו ש'לא נתבטל מהם מנהג העולם'.

הוא פדה אותם מרעב, ועזר להם במלחמה. הם גם היו עשירים גדולים (עיי"ש).

– אבל כל זה – היה באופן נסתר. אפשר היה לחשוב שזהו טבע ומנהגו של עולם.

וכך, אגב, ה' נוהג תמיד עימנו. 'כל דברינו ומקרנו ניסים', ואין באמת 'טבע ומנהגו של עולם'.

ומהות הניסים הללו היא – שכר ועונש. 'אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו' (עי' רמב"ן סוף פרשת בא).

וברמב"ן כאן: 'אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת'.

אנחנו רגילים בניסים נסתרים. רק בניסים נסתרים. אין באמת 'מנהגו של עולם'.

וזה 'יסוד התורה כלה'. ואם האדם אינו מאמין בזה – 'אין לו חלק בתורת משה רבינו' (רמב"ן שם).

– זה הגילוי של שם 'א–ל ש–די'.

בריאה חדשה

'ושמי הוי"ה לא נודעתי להם'.

שם הוי"ה זו הנהגה עמוקה יותר מהנהגת 'א–ל ש–די'.

ובלשון הרמב"ן:

'אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות'.

בשם הזה – 'נהיה כל הווה'. הוא המהווה את הכל.

ופעולתו היא – 'לברוא להם חדשות בשינוי התולדות'.

את גילויי שם הוי"ה אין אפשרות לפרש כ'טבע ומנהגו של עולם'. זה נס גלוי. זה משהו 'חדש' בעולם. בריאה חדשה. וזה גם שינוי המציאות.

יסוד התורה – אלו הניסים הנסתרים. ואין לאדם חלק בה עד שיאמין בהם.

אבל זה רק היסוד.

יש קומה שניה. גבוהה יותר. פנימית יותר. מהותית יותר.

והיא לא רק 'יסוד התורה', אלא – היא התורה בעצמה.

– ומהי הקומה הזו?

ידוע, שכל התורה כולה – היא שמותיו של ה' יתברך.

ובעצם, כל התורה היא 'שם' אחד בלבד. אבל מאחר וזה השם הכללי, הכולל את כל השמות, לכן 'כל התורה היא שמותיו'.

ומהו השם הכללי הזה?

– שם הוי"ה (עי' נפה"ח ד, יט. ועי' זוה"ק שמות רס ע"א בסוף העמוד).

ואם כן, זה מה שעלה בידינו עד עתה:

התורה היא – שם הוי"ה.

והגילוי של השם הזה בעולם הוא 'לברוא להם חדשות בשינוי התולדות'.

וכדי להגיע לגילוי הזה, צריך להתחיל מהידיעה ש'כל דברינו ומקרנו' – שכר ועונש. והכל ניסים נסתרים.

– מתוך האמונה בניסים הנסתרים, ביכולתנו להגיע לניסים הגלויים. ל'חדשות'. ביכולתנו – לגלות אותם בעולם.

וכעת יש לשאול – מה המטרה בניסים הללו?

– מדוע ה' רוצה שנאמין בניסים הנסתרים, ונגיע ל'תורה', ואז נגלה את ה'שם' של הניסים הגלויים?

צעדים קטנים

פרעה היה אדם חכם.

הוא ידע את 'פסיכולוגיות ההמונים' עוד קודם שזו נולדה ונקראה בשם.

– ומה הוא עשה עם הידע הזה שלו?

עם ישראל היה עם מיוחד. חזק, חכם, ונעלה מכולם.

יש הרבה ראיות לכך. למשל:

יוסף משל כמעט לבדו באימפריה אדירה. כשכל ה'נסיון המקצועי' שלו היה בניהול בית פוטיפר ובית האסורים. אגב, הוא גם לא למד 'ליב"ה', ולא היה לו שום תואר אקדמי. למרבה הבושה.

הוא גם הצליח בחכמתו לכלכל מליוני אנשים בתקופת רעב.

שני אחיו, ניצחו עיר שלמה; ואח אחר היה מוכן להילחם לבדו כנגד כל צבא מצרים.

הסבא שלהם, נקרא בפי העמים – 'נשיא אלוקים'. מרגלית היתה בצווארו, ב'כח הדיבור' שלו, והוא הצליח לשכנע המונים להצטרף לאמונתו.

– להפוך עם נעלה כזה לעבדים נרצעים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

כיצד הכל החל?

זה התחיל – כשפרעה 'אירח' אותם בארצו. כ'תמורה' לתרומתו האדירה של יוסף לכלכלת מצרים. סוג של 'הכרת הטוב'.

בסופו של דבר, 'הכרת הטוב' הזו הופכת לחוב מעיק. לקנאה בוערת. ולחשש חסר הגיון. ואז הוא מתחיל לחרוש מזימות לעצירת ה'התרבות הטבעית'. ל'צמצום הילודה'. אגב, המושגים הללו מוכרים לנו מזמנים מאוחרים יותר, ועד ימינו אנו ממש.

הבעיה שלו היתה, שלא היה אפשר להפיל אותם בבת אחת. זה היה חסר סיכוי. הם היו כה נעלים, כה מרוממים – שזה לא היה 'הולך' לו.

וכאן רואים את חכמתו של פרעה, חכמה להרע.

הוא עשה את זה – בצעדים קטנים.

צעד אחד קטן אינו מקומם כל כך. מה כבר יכול להיות. חבל לעשות על זה 'סקנדל'. גם לא כדאי 'להתגרות באומות'.

וכשאתה משלים עם זה, אז מגיע הצעד השני. וגם הוא קטן. וחסר חשיבות כביכול.

ואז הצעד השלישי. והרביעי. וכן הלאה.

ובסופו של דבר, עם ישראל מוצאים את עצמם בשפל המדרגה. מהעם הנעלה ביותר – הם הופכים לעבדי העם הנקלה ביותר.

זה דומה למה שעבר על השבטים כשהם התדיינו עם עשו על מקומו של יעקב במערת המכפלה. כשזה הפך להיות משהו שנתון לוויכוח, למשא ומתן.

חושים בן דן, לא היה שותף למשא ומתן ההוא. וכך הוא הצליח להבין את מה שכולם לא הבינו. הוא הבין – שהאיש הזה, שמערער על מקומו קברו של הסבא, לא יכול להמשיך לחיות. זה בלתי אפשרי.

זה היה ההבדל ביניהם. הם היו כבר 'בתוך' זה. הוא היה 'מבחוץ'.

גם פרעה הבין את זה. והוא הצליח, בצעד אחד קטן, 'להכניס' את עם ישראל אל הרשת שהוא פרש להם. כעת הם כבר היו 'בפנים'.

ובסופו של דבר הם כמעט 'טבעו' שם. הם היו במצב של 'גוי בקרב גוי', בתוך ה'קרביים' שלהם ממש; והם היו פסיעה אחת לפני ההיטמעות המוחלטת.

ורגע אחד לפני הטביעה הסופית רח"ל, ה' הציל אותם משם. בחיפזון ממש (עי' אוה"ח ג, ח. אמנם עי' לש"ו הדע"ה ה, ב, ה).

אסון בקנה מידה

גם אנחנו מכירים את התהליך הזה.

יותר מכך: אנחנו כבר עמוק עמוק בתוכו.

נתחיל מהאמת האבסולוטית:

– רצון ה' יתברך.

והרי לנו הדברים כפי שהם צריכים להיראות:

עם ישראל כולו, על כל עדותיו וגווניו, דר בארץ ישראל, ומקיים את התורה ככתבה וכלשונה. התורה היא 'משפט אלוקי הארץ'. בשפה עדכנית – זו ה'חוקה', או 'חוקי היסוד', של המדינה.

והקשר בין ה' לעמו, הוא קשר של 'בית'. של משפחה. וזה ניכר לכל. 'אמצאך בחוץ, אשקך. גם לא יבוזו לי'.

המצב הזה – היה בעבר. פחות או יותר.

– ומה קרה?

בתחילה היו בודדים שמרדו. הם נידונו בסנהדרין, והפרצות נגדרו.

ואז הם התרבו. והתפשטו. וזה הלך ונעשה יותר ויותר לגיטימי.

הסנהדרין ראו שאין ביכולתם לגדור יותר את הפרצות, והפסיקו לדון דיני נפשות (עי' סנהדרין מא.).

היה זה מדרון חלק, שבסופו – עם ישראל גלו מהארץ. מביתו של ה'.

וגם שם, מחוץ לבית החם ההוא, הם המשיכו לרדת. מנהיגי העדה ניסו בכוחם הדל לגדור פרצות, ולפעמים הם גם הצליחו.

במשך הזמן, זה הפך מ'פרצות' – לתנועה. לקהילות שלמות שזו ה'אג'נדה' שלהם. כנגד ה' ותורתו.

כעת הפיתרון היחיד היה לייסד קהילות נפרדות. הם ירוצו לבאר שחת, ואנחנו נרוץ לחיי העולם הבא.

אם היה שם איזה 'חושים בן דן', הוא היה מזדעזע עד עמקי נשמתו. איך זה יתכן שיש בעם ישראל 'דרך' אחרת, שאינה מובילה 'לחיי העולם הבא'.

– איך יתכן, שזה לא נעשה בגניבה, בהיחבא, בידיעת האמת ובריחה ממנה; שזה הפך לתפיסת עולם מסודרת ו'מוצדקת'.

היה זה אסון אמיתי. בקנה מידה אדיר.

ואם ננסה להיות לרגע קצת 'חרשים', ולא לשמוע את המולת העולם, נוכל גם אנו להרגיש 'משהו' של זעזוע.

לפני כן היה 'עם ישראל', וכמה עשבים שוטים בתוכו.

ולאחר מכן – היו שני 'חלקים' בעם ישראל. סוג של 'שווה בשווה'.

זו כבר לא מרידה.

– זו דרך. שיטה. עם אידיאלים משלה, ועם 'תורה' משלה.

אבל בגלל שזה היה ב'צעדים קטנים', ובשלבים, היה קשה לחוש את ההתנגדות. את הזעקה. את הכאב הגדול.

ומה קורה כיום?

– אנחנו במצב הרבה יותר גרוע. בפער עצום ממה שהיה אז, מה'שתי קהילות'.

קהילת באר שחת

ארץ ישראל.

– נחלת ה'. מיוחדת לשמו (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה).

הוא המלך כאן, 'בעל הבית' ממש, וכשלא עשינו את רצונו – הוא גירש אותנו מכאן.

וברבות הימים, הוא החזיר אותנו לכאן.

ומה קורה כאן בפועל?

– אותם מורדים, תפסו את השלטון.

לא עוד 'שתי קהילות'. לא עוד שתי הנהגות, שני 'דרכים'.

אלא – שלטון אחד, של קהילת ה'באר שחת'.

– וזה עוד בתוך הבית שלו ממש! 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'!

אין לנו מספיק בגדים כדי לקרוע. אין לנו כח נפשי להיות בזעזוע תמידי. אנחנו בתוך 'מסך עשן', שבלעדיו – כנראה שלא היינו מסוגלים להחזיק מעמד.

וה'פיחות' הזה, הולך ו'זוחל' קדימה. לאט אבל בטוח.

וכשהם מדברים היום על 'שילוב בחברה הישראלית', כולנו מתקוממים. אנחנו לא רוצים 'להשתלב' איתכם. הניחו לנו לנפשנו.

אבל את מה שמקומם באמת, כבר שכחנו לגמרי.

כי הסיסמא הזו, 'להשתלב בחברה הישראלית', היא עצמה – מזימה עמוקה, וחכמה מאוד להרע, של ה'צד השני'.

– מה 'מונח' במילים הללו?

בכל משפט שאתה אומר, יש הנחות יסוד, ויש ידיעה חדשה.

למשל, משפט כמו – 'אני רוצה לשבת על יד השולחן'.

הנחות היסוד הם: יש שולחן. ויש אפשרות לשבת על יד השולחן. ויש לי 'רצונות'.

– את כל זה אתה לא 'אומר'. אתה רק – 'משדר'. וזה נכנס ב'דלת האחורית'. זה המובן מאיליו.

הדבר ה'חדש' הוא רק – הרצון הספציפי שלי כעת לשבת על יד השולחן. וזה באמת נתון לשפיטה, ולביקורת, ולחשיבה.

ומעתה. המשפט הזה – 'להשתלב בחברה הישראלית', מלא בהנחות יסוד.

– יש 'חברה'.

– והיא גם נקראת בשם הנכבד – 'ישראלית'.

– ומי שאינו בחברה הזו – אינו באמת 'ישראלי'.

וכל זה – 'נכנס' לכל השומעים, ב'דלת האחורית'. בלי יכולת מידית לשים אצבע, לשאול, להעביר ביקורת.

וזו רק דוגמא אחת. זו הגישה הכללית היום.

– יש מדינה, יש עם ישראל; ומאידך יש גם כמה 'עשבים שוטים', שצריך לחנך אותם מחדש. עשבים שחורים כאלו, שמסרבים בתוקף להחליף צבע למשהו חדשני יותר, ולהיות חלק מ'עם ישראל' החדש.

ואם מדברים היום על 'קונספציה', אז זו הקונספציה האמיתית. והיא הרבה יותר מסוכנת מזו המדוברת.

איך הפכנו מעם ישראל, המחובר לאלוקי ישראל, הדר עימו ביחד בארצו – ל'עשבים שוטים'.

ואם מישהו יטען – זו האג'נדה שלהם, לא שלנו!

אז תשובתו בצידו: האם אתה באמת מרגיש – שהם העשבים השוטים? שהם לא לגיטימיים בכלל? שאנחנו חיים במציאות הפוכה לגמרי?

– לו היו לנו היום כמה 'חושים בן דן', הכל היה נראה אחרת לגמרי.

כח על טבעי

אבותינו, במצרים, היו שבויים עמוק בתוך הקונספציה של פרעה.

וגם אנחנו שבויים עמוק. ואצלנו זה בקונספציית הערב רב. הם הגלות האחרונה, והם ה'שאור שבעיסה' שבעם ישראל (עי' ביאוה"ג לתיקו"ז בהקדמה ב ע"ב בדפי וילנא, ד"ה דמאן דל"ל תפילין).

אבל יש הבדל אחד. והוא נותן לנו יתרון גדול עליהם.

– יש לנו תורה!

והתורה הזו, היא הדבר האמיתי. המקורי. לפני כל ה'קונספציות'.

והיא חופשיה לחלוטין מהשפעות זרות. וגם מכל ה'צעדים הקטנים'. שום דבר לא הזיז אותה ממקומה. אפילו לא כחוט השערה.

והיא איתנו. ואנחנו איתה.

וכדי לקבל דעת נכונה, משהו של 'חושים בן דן', עלינו לסגל לעצמנו את המבט שלה על המציאות. לבחון את הכל – דרכה. ורק דרכה.

איננו יודעים אם היה אפשר לחשוב את האמור כאן אז, במצרים. לא היתה להם תורה, ולכאורה לא היתה להם אפשרות להגיע למבט האמיתי.

מה שאנחנו כן יודעים, שאצלנו – זה אפשרי. אנחנו יכולים לחשוב אחרת מכל מה שמציגים לנו. להאמין אחרת. וגם לפעול אחרת.

אנחנו 'אוחזים' בתורה הקדושה, וביכולתה 'לשחרר' אותנו לגמרי מכל קונספציה שהיא. כמו שהיא עצמה משוחררת לגמרי.

– יש לה כח אדיר. על טבעי.

וביכולתה לנהל אותנו אפילו בתוך הטומאה העמוקה השוררת כיום, בתוך 'שער החמישים' (עי' אוה"ח שם), וגם להוציא אותנו משם בריאים ושלמים.

יחס נכון

נשוב לעקרונות האמיתיים.

– אלו שלפני כל ה'צעדים'. אלו שהתורה הקדושה מלמדת אותנו.

ה' בורא עולם. והוא רוצה להתגלות בו. והמקום בו הוא מתגלה – זה עם ישראל, כשהם בארץ ישראל.

הגילוי הזה הוא כמו קשר של איש ואשה. אנחנו מקבלים את 'מלכותו', שזו ה'אשה', מקשטים אותה במצוות שלנו, ואז הוא מתחבר אליה–אלינו.

כיצד החיבור הזה מתבטא?

– בגילוי שם הוי"ה.

השם הזה – מתגלה בנו. מאיר בנו. ומאיר מתוך המציאות שלנו – אל העולם כולו.

וכיצד הוא מאיר בנו?

– 'לברוא להם חדשות בשינוי התולדות'.

וזו התורה הקדושה. שכל כולה – שם הוי"ה.

אז אם אנחנו מתייחסים אל התורה כהדרכה לחיים כאן, וכמשהו שעל ידו אפשר לקבל עולם הבא, אז זה מה שנקבל ממנה. חיים יפים, ועולם הבא.

– וגם זו סוג של יציאה מה'קונספציה' ההיא.

אבל האמת, שהתורה היא – 'אנא נפשי כתבית יהבית'.

– התורה זה ה' יתברך!

ועל ידה – הוא מתחבר אל השכינה, מידת מלכותו, השוכנת בנו. על ידה הוא מאיר בנו.

ואם נתייחס אליה כך, אז היא באמת תאיר בנו. ותוציא אותנו מכל הקונספציות. וכל 'צעד קטן' – יהיה בעינינו כהר גבוה.

היא יכולה גם להעניק לנו את המבט של חושים בן דן. את הזעזוע. את ההבנה האמיתית של המציאות.

הניסים הגלויים, 'חדשות בשינוי התולדות', זה אחד מהגילויים של 'תורה'. של שם הוי"ה.

וזה מגלה את מלכות ה' בעולם באופן ברור, חזק, ונראה לכל.

והמלכות הזו – עוברת דרכנו.

וכשהוא יעשה לנו ניסים גלויים, ניסים של 'תורה', אז יהיה 'יחוד' של שם הוי"ה, ומידת מלכותו – בנו.

– וזו המטרה של ה' בעולמו. להיות 'מלך על כל הארץ' – דרכנו, עם ישראל.

והדרך לעשות את זה, זה היחס שלנו לשמו. לגילויו. לתורתו, שהיא שם הוי"ה.

– היחס. ה'דעת'. התפיסה.

וכשזו תהיה ה'דעת' שלנו בלימוד התורה הקדושה, אז זה מה שהיא תפעל. גילוי שמו יתברך.

ה' יזכנו.