עצת בלעם

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (כב, ב)

בלק 'ראה'.

– מה הוא ראה?

הוא ראה מלחמה של עם חלש, שעד לא מזמן היו כולם עבדי מצרים.

– מלחמה של עם – שאין לו צבא מסודר, שאין לו 'תורות לחימה', וגם אין לו כל נסיון בלחימה.

אבל התוצאה היתה מפתיעה.

כנראה הספיקו להם כמה עשרות שנים כדי להתאמן היטב, וכדי להתחמש בנשקים מתקדמים, כאלו שיכולים להתמודד מול כל איום.

– למשל כנגד הכוחות הבלתי מנוצחים הללו, סיחון ועוג. מעין 'צבא ארצות הברית' של אותם ימים.

ועם ישראל מנצחים. ניצחון מוחץ.

ובלק חושש לעורו. ולעור עמו.

מה היו עושים היום כנגד חשש כזה?

– מתאמנים. ומקימים מפעלי נשק ענקיים. ומפתחים נשק טכנולוגי 'שובר שוויון'.

אם הם חזקים, אז צריך להיות עוד יותר חזקים. ואז 'נכה אותם בעוצמה אדירה שהם לא ציפו לה'.

– בתנאי שבני עשו 'ירשו' לנו.

וככה, 'ביחד' – ננצח.

בלק, אבימלך, ואם סיסרא

בלק לא עושה דבר מכל אלו.

– טוב, הוא היה מ'פעם'. עדיין לא היו טכנולוגיות כמו שיש היום.

יכול להיות.

אבל אולי יש גם עוד סיבה.

והיא –

– הוא – 'ראה'.

לא היתה זו רק ראיה גשמית. הבנה גשמית.

היה לו 'חלון', דרכו הוא השקיף אל המציאות. דרכו הוא 'ראה' דברים אחרים. לא רק את התחמשות הצבא (עי' זוה"ק קפד ע"ב).

במשך השנים היו עוד כאלו שעשו שימוש בחלון הזה.

למשל – אבימלך, מלך פלישתים. הוא 'השקיף בעד החלון'. כך הוא גילה שיצחק הוא בעלה של רבקה, ולא רק אחיה כפי שהוא טען.

– גם זו לא היתה ראיה גשמית בלבד.

כך גם אמו של סיסרא, זו ש'בעד החלון נשקפה'. שם היא 'החדירה' את מאת היבבות שלה. אלו שכנגדם אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה.

החלון הזה נמצא בקצה. למטה. מתחת לכל מערכות הקדושה.

ודרכו אפשר לגעת – במידה כלשהי – במה שמעליו.

החלון

יתכן לבאר.

יש 'רשות היחיד'.

והאדם נמצא ברשות הזו שלו. וכל כולו – שם. כל מהותו, שם.

וברשות היחיד הזו יש קירות. והם סוגרים מכל עבר. חוצצים בין הרשות, על כל מהותה, לבין הרשויות האחרות – על כל מהותן.

וכך כל רשות היא – לעצמה. מהות נפרדת לעצמה, דרך חיים נפרדת לעצמה, ומטרה נפרדת לעצמה.

ובכל זאת, יש משהו שמסוגל להביא מציאות אחת – אל המציאות השניה.

– אפשר לקבל מרשות אחרת, גם בעוד האדם נמצא כולו ברשותו שלו.

ומהו ה'משהו' הזה, שמחבר בין מציאויות?

– החלון.

המשקיף בעד החלון, רואה את המציאות האחרת. הוא אפילו מבין אותה ברמה מסויימת.

– והוא גם יכול לפעול בה משהו. אמנם – באופן מאוד חלקי.

וכל זה נעשה – כשהוא עדיין ברשותו שלו. במציאותו שלו, במהותו שלו.

– כדי להביט בחלון, אתה לא צריך לשנות משהו. אפילו לא לשנות מיקום.

אתה רק צריך לייצר, בתוך המציאות שלך, בתוך ה'מקום' שלך – יכולת לגעת במציאות שונה משלך.

זהו 'חלון'.

וכך, בתוך מציאות הטומאה, והמיאוס, והחטא, והרוע – יש 'חלון'.

– ודרך החלון הזה, אפשר להשקיף. ולראות. ולגלות.

אולי אני לא צודק?

המציאות שלנו, בתוך ה'מקום' שלנו, היא חזקה מאוד.

– קשה לנו מאוד לראות מציאות אחרת. מהות אחרת. גישה שונה.

זכינו להיות בתוך המציאות האמיתית. יש מאיתנו שנולדו שם, ויש שהגיעו בכוחות עצמם. ואשריהם.

אבל גם בתוך המציאות הזו, יש דרכים שונות. וגישות שונות. ועלינו לדעת 'לפתוח את הראש'.

לפעמים ה' רוצה מאיתנו דברים אחרים לגמרי ממה שהתרגלנו לחשוב ולעשות. ועלינו לשמור על אוזן כרויה, ועל לב פתוח.

– עלינו לדעת 'לצאת' לגמרי מהעולם שלנו, אל העולם השני. להבין אותו 'מתוכו', לפי הגדרים שלו, לפי המהות שלו.

וזה עד הפרטים ה'קטנים' ממש. למשל – להיות 'פתוח' לקבל פשט אחר בסוגיא. אולי החברותא צודק, ולא אני.

וכך בכל דבר שהוא. ברוחניות, וגם בגשמיות.

ולפעמים יש לנו את האפשרות לפתוח 'חלון'.

והחלון הזה, מצד אחד יכול להועיל לנו; ומצד שני – הוא מסוכן.

הוא יכול להועיל, כי הוא פותח לנו אפשרויות חדשות. גישות שונות. מהויות אחרות.

וזה מסוכן, כי אפשר לראות – ולהישאר במקום שלנו. הלא זה רק 'חלון'. לא נכנסנו ל'שם'.

– זה מסוכן – כי אפשר ללמוד את המציאות השניה, אבל רק לפי גדרי המציאות הנוכחית. לא באמת ב'נעלים' שלה.

וכך הכל יוצא מעוות לחלוטין. מציאות אחת, בנעליה של האחרת. כלאים.

בלק, ואבימלך, ואם סיסרא – היו במקום הזה.

הם היו בחלון. וראו. והבינו. ואולי גם הפנימו.

– אבל כל ה'ראיה' הגדולה הזו, שימשה – את ה'מקום' שלהם עצמם. את האגו האישי. את הרוע שהם היו נתונים בו.

הם לקחו את הנתונים מהמקום השונה, רק כדי להבין כיצד להילחם כנגדם. לא כדי להבין את האמת.

זה לא היה במחשבה של – אולי אני לא צודק? אולי יש שם משהו נכון יותר מהיכן שאני נמצא?

– וכשזה בלי יכולת ערעור, כשאני 'ודאי' צודק – זה מסוכן.

וכפי שבאמת קרה, או יקרה, בסוף דרכם של האנשים הנ"ל.

הקללה והחטא

אז בלק – 'רואה'.

ומה שהוא רואה, זה שיש כאן כח אחר לגמרי.

– זה לא 'צבא'. וגם לא פצצות חכמות.

זה משהו הרבה יותר חזק.

ומאחר והוא רואה את זה בעד ה'חלון' שלו, מתוך המקום שלו, אז הוא מחפש רק – כיצד להילחם כנגד הכח הזה.

והוא גם מוצא.

– בלעם בן בעור.

ובלעם יודע היטב את מלאכתו.

הוא מנסה לקלל. ולא מצליח.

– הוא לא לגמרי לא מצליח, כי בסופו של דבר הקללות חוזרות; אבל זה לא פועל מיידית (עי' סנהדרין קה:).

ואז הוא גורם לעם ישראל לחטוא. בגילוי עריות. בעבודה זרה.

וזה כבר כן מצליח לו. באופן חלקי.

– יש מגיפה. ומתים עשרות אלפים מישראל.

בלעם חוכך את ידיו בהנאה. התוכנית שלו פועלת. הוא כבר סופר את הכסף שהוא עוד לא קיבל. והוא גם לא יקבל לעולם.

גם בלק מסתכל ב'חלון', ורואה שמשהו מתחיל לעבוד כאן.

וכנראה, שה'עבודה' הזו שלהם – באמת חדרה אלינו. דרך החלון.

– והיא גם פועלת בנו. עד לעצם היום הזה ממש.

'כבוד' או 'כבד'

חז"ל מלמדים אותנו, ש'כל ליצנותא אסירא – בר מליצנותא דעבודה זרה, דשריא' (מגילה מה:).

ואחת מהדוגמאות לליצנות המותרת הזו, היא פסוק:

'לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ' (הושע י, ה).

וחז"ל מוסיפים – 'אל תקרי כבודו, אלא כבידו'.

וברש"י: …'כובד משא של רעי'.

בפסוק כתוב – 'כבודו'.

– כבוד, זה מלשון – 'כבד'.

משהו 'כבד' כאן. שוקל הרבה.

להעניק כבוד למשהו, או למישהו, פירושו – לתת לו 'משקל'. לתת לו חשיבות.

וזה תופס אותנו בכל מהלך החיים שלנו. בכל נושא שהוא.

השאלה תמיד היא – עד כמה אני נותן משקל לדברים. למטלות. לערכים. לאידיאלים.

וככל שאנחנו נותנים משקל לדבר, כך הוא דוחה דברים אחרים – השוקלים פחות ממנו.

– ובבחינה מסויימת, כל החטאים שלנו – נובעים מהמקום של פרופוציות לא נכונות. של דירוג החשיבות באופן מוטעה.

ואם נתבונן, ניווכח – שזה אכן כך.

ורק דוגמא אחת, כללית מאוד:

– אם נחוש בליבנו את החשיבות האמיתית של תורה ומצוות, אז ברור שאנחנו נעסוק בהם תמיד. ללא הרף.

'כמריו עליו יגילו'.

– הכמרים העניקו משקל רב – לעבודה הזרה הזו. הם 'כיבדו' אותה ביותר.

אבל בסופו של דבר, כש'כבודו' – 'גלה ממנו', כשהתוכן הזה יצא החוצה, הם התאבלו.

– הם ראו – שלא היה כאן 'משקל' אמיתי. זה רק דמיון של משקל.

זה היה הכי 'קל' שיש.

ומעתה.

אין אדם שהכל 'שוקל' אצלו אותו הדבר.

לכולנו יש פרופורציות, וכל אחד 'מכבד' – את מה שהוא בוחר לכבד. את מה שחשוב אצלו.

אנחנו אומרים מידי יום:

– 'ברוך אלוקנו, שבראנו – לכבודו'.

אנחנו, עם ישראל, זכינו להיות אלו – ש'בראנו לכבודו'.

שוב – כל אדם שהוא, מכבד משהו; אבל הכבוד שאנחנו מעניקים, הוא לדבר אמיתי. הכי אמיתי שיש, והיחיד האמיתי שיש.

– 'והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת'.

וזו אכן זכות גדולה מאוד!

נפרדות

בלעם, ניסה לקלל את ישראל.

מה זה 'קללה'?

– קללה, זה מלשון 'קלות'.

המקלל נוטל את הדבר ה'כבד', השוקל, המכובד – ועושה אותו 'קל'.

כך גם המושג 'ליצנות', פירושו – לעשות מכל 'כבד', 'קל'.

וזה מה שבלעם ניסה לעשות.

– הוא ניסה – לאבד את החשיבות. את המשקל. את הכבוד. את הפרופורציות האמיתיות.

כך בקללתו. וכך גם בעצתו הנוראה.

הם ראו שיש כאן דבר 'חשוב' מאוד. ונכבד מאוד. כזה שעם ישראל מחוברים אליו בקשר בל ינתק. 'בראנו לכבודו'.

ובמקום לחשוב איך גם הם יכולים להתחבר למקום הזה, לחשיבות הזו, לכבוד הזה – הם הסתכלו בעד החלון.

– הם לא יצרו 'פתח'. הם לא ניסו לעבור למקום הזה באמת.

הם היו במקום שלהם. במציאות שלהם. ב'קונספציה' שלהם. בתוך ה'בועה' שהם יצרו לעצמם.

ומשם – הם הביטו על עם ישראל.

– והם גם 'ראו' – את האמת; אבל זה היה מתוך החלון שלהם. מתוך העולם שלהם.

הם עצמם, מגיעים ממקום של 'נפרדות'.

זו ה'אג'נדה' של עמלק (בלעם ובלק הם עמלק. עי' זוה"ק בראשית כה ע"א). זה העולם שלו, וזו מהותו. הפרדה. ניכור. יצירת חיץ בין העולם העליון לעולם שלנו.

ומהעולם הזה, כשהוא רואה את החיבור המופלא הזה בין עם לאלוקיו – המסקנה שלו היא שצריך להפריד את החיבור הזה.

ואיך מפרידים אותו?

– מאבדים את החשיבות של עצם החיבור; וגם את החשיבות של זה שמתחבר אלינו – ה' יתברך.

ויוצרים 'מקום' – ל'ערכים' אחרים.

וכשהמשקל של דבר כלשהו יורד, אז פחות רוצים בו. ופחות משקיעים בו.

– וה'דבר' עצמו – פחות מתחבר אל האדם. הרי אין לו 'מקום' נכון אצלו.

וכשה'בראנו לכבודו' – מאבד את ה'כובד' שלו, וה'כבוד' – נחסר, אז אנחנו בצרה גדולה מאוד.

הלא באמת – 'בראנו לכבודו'.

– אין לנו סיבה אחרת לבריאתנו.

וכשאין לנו סיבה לעצם היותנו – אנחנו באמת בצרה גדולה מאוד.

החלון של ה'

ומצד שני.

הקשר בינינו לבין לה' יתברך, הוא כמו הקשר של איש ואשה.

– כל ספר 'שיר השירים' מושתת על היסוד הזה.

והתפקיד שלנו, זה להתחבר אליו יתברך – כאשה, המתחברת בבעלה.

– כאשה – הקוראת לבעלה, רוצה בו, וגורמת לו – להתחבר אליה.

רבותינו מלמדים אותנו, שהיחס של האשה לבעלה צריך להיות – 'יהיה בעיניה כמלך' (רמב"ם אישות טו, כ).

– הכבוד הוא דבר בסיסי מאוד במערכת היחסים.

ורק כך אפשר לחיות בבית אחד, באהבה ואחוה ושלום ורעות.

ואם אין כבוד – אין יחס. ואין חיבור. ואין 'יחד'.

– אין סיכוי לחיים מאושרים. וגם לא לחיים בכלל.

והכבוד הזה, של האשה לבעלה, צריך להיות רק – מהאשה לבעלה.

– רק כך היא יכולה 'לקבל' את כל מה שיש לו להעניק לה.

כמו הלבנה, שכשהיא עומדת כולה ממש מול החמה – היא מקבלת את כל האור שהיא יכולה להכיל.

– אם האשה תעניק כבוד כזה למישהו נוסף, זה בהכרח יפחית מהכבוד שלה לבעלה. מה'כובד' שלו. מהמשקל שלו אצלה, בליבה.

וכשעם ישראל נותנים 'מקום' לדבר נוסף חוץ מה' יתברך – הם עלולים חלילה לאבד את הכל!

וזה לא רק 'עלולים'.

זה קרה במציאות. 'והמסכה צרה מהתכנס' (עי' יומא ט:).

– היתה שם 'צרה'!

היחס שלנו לה' יתברך – איבד את היחודית שלו. את הטוטאליות שלו.

ואנחנו גורשנו מה'בית' בו חיינו איתו ביחד.

וה' מחכה לנו.

וכעת, הוא 'משגיח מן החלונות'.

– כעת – הוא בחלון, במקומו שלו.

וזה לא שהוא אינו רוצה לפתוח פתח, ולהגיע אלינו; זה שאנחנו לא מוכנים לקבל אותו.

– אנחנו ב'מקום' שלנו. בעוונותנו הרבים.

אבל ה' יתברך משגיח. ומציץ. מה'מקום' שלו – אלינו.

ומשם הוא מנסה להשפיע. ולתת. ולהנהיג. מה'חלון' שלו.

היציאה מן הארמון

היו פעם מלך ומלכה.

והם חיו ביחד בארמון, באהבה ואחוה ושלום ורעות.

– היה להם ממש טוב.

המלך היה כה טוב, וכה חזק – שהחיים שם היו גן עדן של ממש.

למלכה, היו תכשיטים. והם היו יפים ומפוארים, כבדי משקל ויקרי ערך. כיאה וכיאות למלכה כה גדולה.

והיא היתה מתקשטת בהם, לפני המלך. הלא 'לא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן לתוך ביתה' (תנחומא וישלח, ה).

– וזה מה שהיה מחבר ביניהם.

וביום אחד, המלכה הזו חטאה לפני המלך. היא הכעיסה אותו מאוד.

וברוב כעסו, הוא גרש אותה מן הארמון.

אבל ברגע האחרון, לפני שהיא עוזבת את הארמון, הוא פונה אליה, ותיבת התכשיטים שלה בידו.

– שכחת משהו.

והוא מגיש לה את התיבה.

והיא תמהה:

– מדוע שאקח את זה?

הלא אתה לא תהיה שם איתי, ולשם מה אתקשט?

והמלך בשלו: טלי את התיבה הזו. התקשטי גם שם.

– כשתחזרי אלי, זה לא יהיה 'חדש' לך.

היא נוטלת את התיבה, בדמעות שליש. ועוזבת את הארמון.

ושם, בניכר, היא עומדת מול המראה, ומתקשטת. לפי רצון המלך.

– המלך לא כאן. והתכשיטים אינם פועלים דבר. אבל היא שומרת על עצמה באדיקות. הלא היא מלכה, והיא עוד תשוב.

החזרה אל הארמון

חלפו עברו שנים רבות.

המלכה החלה לשכוח את מלכותה. את היחס המיוחד שלה אל המלך.

היא היתה במקום אחר, בו מתייחסים אל המלך ביחס שונה לחלוטין.

– שומרים שם על משפטי המלך; אבל המטרה היא רק כדי להיות 'בתקן', ולקבל את מנעמי המדינה.

אין שם יחס אישי, משפחתי, כזה של מלך ומלכה; יש שם רק 'תן – וקח'. אינטרסים. אתה נותן – וזה בבחינת 'תשלום', כדי לקבל את מה שאתה צריך. ותו לא.

היא התרגלה אל היחס הזה.

וגם כל הקישוטים שלה, קיבלו אט אט את המשמעות הזו. תן וקח. לקבל את השכר המובטח.

– והיא אכן קיבלה. מגיע לה.

אבל היחס האמיתי שלה עם המלך – נשכח.

וביום אחד, המלך 'סיבב' את העניינים כך – שהמלכה שבה אל הארמון. אל ה'בית' שבו היא חיה בעבר עם המלך ביחד.

הארמון כבר לא היה נראה כמו ארמון. לא היה שינוי חיצוני בין המקום שהיא היתה בו לפני כן, למקום החדש.

והיא חשבה – שהיא עדיין בניכר.

– היא היתה ב'מקום' שלה. במציאות שהתרגלה אליה. ב'בועה' שהיא בנתה לעצמה במשך שנות הגלות הארוכות.

קשה היה לה לשים לב לכך, שהיא לא באותו המקום בכלל.

– היא הסתכלה על ה'בית' – מתוך ה'חלון' של הניכר. של ההרגלים הקודמים שלה.

וכך היא המשיכה להתקשט מול המראה. ובאותה אדיקות.

והמלך שם, מסתכל עליה, ומחכה שהיא תבין – שהיא כבר בתוך הבית. ושהוא נמצא שם. ושאפשר להחזיר את החיים הקודמים, אבל זה תלוי בה.

– שהיא תתחיל – להתקשט לפניו. לא לפני המראה.

הלא כך הוא יבוא ויתחבר אליה. כך הם ישובו לחיים הקודמים, ולהרבה יותר מהם.

והיא – ב'קונספציה' שלה.

האמת, שהפעולות שלה היו מדוייקות. לפי מה שצריך. המסורת שלה לא נפגמה.

אבל הכוונה שלה, הידיעה שהמלך כאן, ושהוא רוצה שהיא תתייחס אליו – היתה חסרה.

תודעה חדשה

הבעיה האמיתית היתה, שהיו שם 'מפרידים'.

במקום החדש, בארמון המלוכה החרב, היו כאלו שהחיבור בין המלך למלכה – היה לצנינים בעיניהם.

– והם עשו את הכל – כדי שהמלכה תישאר ב'מקום' התודעתי הקודם שלה.

והאמת, שהם נלחמו גם כנגד המקום הקודם. כנגד ההתקשטות האדוקה מול המראה.

והיא – השיבה מלחמה.

אבל רק כדי לשוב ולהתקשט – מול המראה.

– היא לא הבינה שיש כאן מציאות חדשה.

הם עשו את הכל, כדי 'לקלל' את המציאות החדשה. כדי 'להקליל' אותה, כדי לעשות אותה 'קלה' ובלתי חשובה.

הם גם הפיצו ברחבי הארמון את הידיעה – שהם השולטים בו. שהמלך לא כאן בכלל.

– והם גם באמת שלטו.

וכחלק מהשליטה הזו, הם הכניסו שם את כל מה שהמלך שונא בתכלית. את כל מה ש'מבריח' אותו משם.

ועיקר כוונתם, היתה להפריד. לנתק. לקרוע.

והמלכה היתה שם, באמצע. היה קשה לה לצאת דרך הפתח, לעזוב את החלון שלה.

– לעזוב את התודעה של הניכר, ולהיכנס למצב של 'ארמון'.

היא ראתה את הארמון; אבל היא חשבה שזה עוד שלב שם, בגלות הארוכה. ושאין כאן משמעות מיוחדת.

– כך זה כשמסתכלים מתוך ה'עולם' הקודם, מה'חלון', ולא פותחים את הפתח.

והמלך חיכה.

והוא עדיין מחכה.

לא נאריך כעת בתיאור הנמשל; רק נציין – שחלק ממנו מובא בדברי חז"ל (עי' ספרי עקב מג, וברמב"ן ויקרא יח, כה).

ורק נבאר את המושגים עצמם:

המלך – ה' יתברך.

המלכה – כנסת ישראל. אנחנו.

הארמון – ארץ ישראל.

הקישוטים – המצוות.

ה'מפרידים' – זרע עמלק, הערב רב.

מה שהמלך שונא – כל ה'ושב מאחריך'.

– ואידך זיל גמור.