אחדות

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כה, יא)

היתה חימה עזה. כזו שכבר נשאה 'פירות'.

– היא גרמה למגיפה שקטלה עשרות אלפים מישראל.

ופנחס, קינא.

– מה זו 'קינאה'?

יש קשר. יחס. חיבור. שייכות.

והיחס הזה, מטבעו, הוא טוטאלי. לא שייך להכניס לשם 'עוד מישהו'.

– ה'עוד מישהו' – יוצר מחסום בין השנים, והורס את הקשר המיוחד הזה.

וכשצד אחד מראה איכפתיות, זה מלמד שהקשר לא נהרס. שהוא קיים. שמישהו כאן עדיין רוצה בו.

– אם לא מדובר על 'נקמה' גרידא הנובעת מכעס ושינאה; וכאן לא עוסקים במשהו מעין זה חלילה.

וכמו שהקשר הוא טוטאלי, כך גם האיכפתיות – חייבת להיות כזו.

כי ככל שהקשר חזק, כך הכאב על הריסתו – גדול יותר. והנסיון לבטא את הכאב הזה, כדי שיובן שהקשר הזה הוא באמת כה חשוב – חייב להיות עוצמתי מאוד. ולפעמים זה עד מוות. ועד בכלל.

– אפילו החיים עצמם אינם חשובים כמו הקשר הזה.

את זה פנחס הצליח לבטא.

וכך הוא השיב את החימה. ועצר את המגיפה.

הפירצה

על דור המבול נאמר – 'ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו'.

ולאחר המבול, נוצר גדר. ה'פירצה' – נסתמה.

– כבר לא היה 'כל אשר בחרו', אלא לפי הראוי והנכון. לפי גדרו של עולם.

ואז הגיע בלעם בן בעור. ושבר את כל ה'מוסכמות'.

הוא עצמו פרץ את הגדר, ולקח מ'כל אשר בחרו'; והוא גם יעץ לבלק לפרוץ את הגדר העולמי. לחזור לדור המבול. ולהביא גם את עם ישראל אל המקום הזה.

והעצה שלו – נעשתה. ובצורה חסרת תקדים.

בלעם – 'פרץ גדר העולם' (עי' רש"י, כב, ה; ובקהלת י, יב).

וכל האומות – הלכו אחר הפירצה הזו.

– ועד היום הם ממשיכים לפרוץ.

וגם בתוך עם ישראל, עדיין השפעת בלעם בן בעור, ועצתו הנוראה – קיימת. ופועלת. ופורצת עוד ועוד.

נביא – או מרצה בכיר?

כותב רש"י (כב, ה):

'ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם'.

לעם ישראל יש נביאים.

והם אלו שמנסים להחזיר אותם למוטב. כך מבואר בחז"ל (מגילה יד., ועוד).

ולכאורה, כדי להשיב אדם למוטב, לא צריך דוקא נביא. אפשר להסתפק באדם שעבר 'קורס מרצים' בהצלחה. כזה שגם למד היטב את חומר הראיות כנגד 'תורת' האבולוציה ודומותיה. אדם שמסוגל להתמודד בויכוח – וגם לנצח בו.

נביא, הוא לא תמיד אדם רהוט לשון. לפעמים הוא אפילו כבד פה, כזה ש'לא עובר מסך'. למה לא להעביר את המשימה הזו לאנשי המקצוע המומחים בה.

והשאלה הזו קשה עוד יותר.

כי אומות העולם, עלולים לבוא בטענה. למה לא 'סידרו' גם לנו איזה נביא. כזה שישיב אותנו למוטב.

וכשבלעם מופיע, נסתמים טענותיהם. יש נביא.

ומיהו הנביא הזה?

– בלעם. בן בעור. בן לבן הארמי.

והוא – 'אבי' שיטת פריצת הגדרים (עי' מהר"ל נצ"י פ"ה ד"ה והנה ידוע). מהבודדים ש'זכו' בדברי חז"ל לשם המשפחה המכובד – 'הרשע'.

וכשהוא קיים – אין לאומות פתחון פה. יש מי שישיב אותם בתשובה.

והרי זה ברור לכל בר דעת –

– בלעם 'משיב' את אומות העולם לכל מיני מקומות; אבל ודאי שלא בתשובה.

אז – מדוע שלא יקבלו האומות איזה סמינר של ערכים ובו מרתון של מרצים בכירים, מהשורה הראשונה של עולם התשובה.

– כיצד דוקא בלעם הרשע – הוא זה שסותם את הטענה הזו שלהם.

סתירה פנימית

דוקא הנביא ההוא, בלעם, עשה את מה שאף אחד לא העז.

הוא 'פרץ גדר העולם'.

ומשמע לכאורה ברש"י, שדוקא העובדה שהוא היה נביא, ששרתה עליו שכינה – היא זו שהביאה אותו לפרוץ את הגדר הנ"ל.

– 'העמיד להם נביאים – והם פרצו גדר העולם'.

אם לא היו להם נביאים, הם לא היו פורצים את הגדר. כך משמע מדברי רש"י.

– גם אם היו בהם אנשים מרדנים. ובעלי עזות מצח. ומושחתים.

ודוקא זה ששרתה עליו שכינה, שזכה לגילוי עליון – יצר את הפירצה הנוראה הזו.

– מה יש בנבואה – בהשראת השכינה – שיצר אצל בלעם דוקא את הדחף הזה, שהביא אותו לפרוץ גדרו של עולם?

השראת השכינה זו טהרה. וקדושה. וקירבת אלוקים.

אבל אולי משהו בסתירה הפנימית הזו, בין מידות מושחתות ורוע פנימי עמוק – להשראת השכינה, יצר את ה'עצה' הזו.

– ואולי זה משהו אחר.

אבל ברור – שזה קשור איכשהו לנבואתו של בלעם.

מדוע צריך נביא?

כותב הרמח"ל (דעת תבונות, אות ה):

'אמרה הנשמה: הנה מציאות ה', יחודו, נצחיותו, והיותו חוץ מן הגוף וכל מקרי גוף, חידוש העולם, נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה – כל הדברים האלה אני מאמנת ואני מבינתם, ואיני צריכה בהם ביאור'.

יש דברים מובנים, ויש דברים הטעונים ביאור.

ואחד מהדברים המובנים, הוא – 'נבואה'.

– ברור לכל אדם, שצריך שתהיה נבואה. שחייב להיות שיהיה אדם שיקח את התפקיד הזה – ויהיה 'נביא'.

ולכאורה – הלא אנחנו חיים אלפי שנים בלי נביא.

ובכל זאת אנחנו מאמינים בה', ועובדים אותו, עוסקים בתורתו ומקיימים את מצוותיו.

– מדוע כה ברור שצריך נביא?

אז אם המטרה היא תורה ומצוות ושכר, אז אולי באמת זה לא כה ברור.

הלא יש לנו את המידע. אנחנו יודעים מה צריך לעשות, וכיצד עלינו להתנהג.

ואנחנו עובדים עם המידע הזה – וחותרים אל המטרה.

– האם צריך מישהו שיקשר תמיד בינינו לבין ה' יתברך?

אז לאחר שהכל כבר כתוב, ויש את חכמי התורה שמבארים לנו – מתוך התורה – את הכל, לכאורה לא צריך עוד משהו.

– כנראה, שזה לא רק 'מידע'. ולא רק אמצעי לזכות בעולם הבא.

יש כאן משהו נוסף.

– והוא העיקרי.

ה' יתברך

יש בורא לעולם.

וכ'בורא', יש לו יחס שווה – לכולם. לבהמות ולחיות. לעצים ולפרחים. לבני האדם ולמלאכים.

הלא את כולם – הוא 'ברא'.

והוא גם מנהל את הכל. ו'עשה עושה ויעשה לכל המעשים'.

– וגם זה – שייך לכולם. אין מעשה במציאות שלא נעשה על ידו.

והוא גם נמצא בכל מקום. הוא 'מקומו של עולם'. ואין בו תזוזה ושינוי חלילה.

ומצד שני –

אומרים חז"ל (יל"ש תהלים תרעח):

'כל מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך לידע מה עסקו מצאו שהפליג אף הוא הפליג. כך אדם מקרבו להקב"ה אליו ומרצהו בשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לתבוע צרכיו'.

האדם דופק על פתחו של מלך.

– הוא מתעסק – ב'גאולה'.

ואז המלך – 'יוצא' אליו. לידע מה עסקו. מה הוא רוצה.

והאדם – 'מפליג'. הוא הולך משם. אינו סומך את הגאולה לתפילה.

ואז מה קורה?

– המלך, גם הוא 'מפליג'.

ומדובר על ה' יתברך. והוא 'מפליג'. הולך. הוא לא שם.

– כיצד זה יכול להיות שהוא לא 'שם'? הלא הוא נמצא בכל מקום?

ועוד שאלה דומה –

– כיצד אנחנו קוראים לו 'ה' יתברך'?

הלא 'יתברך', זה ברכה. שהוא – יהיה מבורך.

– ומי שאין בו אפשרות של תוספת וריבוי – לא שייכת בו 'ברכה'!

בורא – או מלך?

אז כל הנ"ל – אמת ונכון.

– השאלה היא רק למה אנחנו מתייחסים.

יש את התגלות ה', כ'בורא'.

ומצד שני יש את ההתגלות שלו כ'מלך'.

כבורא – הוא מתייחס באופן שווה לכולם: לבהמות. לעצים. לבני האדם. למלאכים.

– והוא גם נמצא בכל מקום. 'לית אתר פנוי מיניה'.

וכמלך, הוא מתייחס – לעם ישראל. הוא מלך שלנו. מלך 'פרטי'.

לאחר שהוא יהיה מלך שלנו, הוא גם ימשול 'בכל הארץ'; אבל עיקר ההתייחסות שלו כמלך – היא אלינו. בניו אהוביו. כל השאר רחוקים ממנו מאוד.

וכמלך, הוא יכול להיות כאן. והוא גם יכול 'להפליג'. ללכת מכאן.

כמלך – יש מקומות שהוא נמצא בהם. ויש מקומות שהוא נמצא פחות. ויש מקומות – שהוא בכלל לא נמצא בהם.

וזו התייחסות אישית. פרטית. כמו בעל לאשתו.

ובכולנו – בכל עם ישראל – יש את ה'אשה' הזו. והוא יתברך מתייחס אלינו באופן אישי.

והוא באמת – 'יתברך'.

כמלך, הוא יכול להתברך. ולהתגדל. ולהתווסף. 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'.

השראת השכינה, מידת מלכותו, יכולה להיות פחות – ויכולה להיות יותר. ואנחנו מברכים אותו – 'יתברך'. שזה יהיה יותר ויותר. עד שזה יהיה 'על כל הארץ'.

וכל העבודה שלנו היא במקום הזה. לעשות אותו מלך. ולהרבות בגילוי מלכותו.

העבודה, אומרים רז"ל – היא 'צורך גבוה'.

– זה 'צורך' שלו יתברך, כביכול.

אם מדברים על בורא – אז זה לא פחות מכפירה. הבורא לא 'צריך' מאומה.

אבל אם מדברים עליו כ'מלך', אז יש לו 'צורך' ממשי. ואנחנו מספקים לו את הצורך הזה, בעבודה שלנו.

– זו סוגיא גדולה ועמוקה, ורבותינו מאריכים לבאר אותה (עי' של"ה תו"א השעה"ג. וע"ע נפה"ח א, ט).

הצורך בנביא

אז היחס הוא של מלך ועם. ושל איש ואשה.

ומטרת הבריאה, מתבטאת ביחס הזה. באחדות הזו.

– מטרת הבריאה היא – האחדות הזו עצמה.

וכשצריך 'להשיב' את האדם בתשובה, אז אפשר באמת להביא מרצה בכיר. כזה שידע לשכנע אותו. ולפעמים זה באמת פועל.

אבל אם יש 'נביא', זה כבר משהו אחר לגמרי.

הנביא, אינו רק שליח. הוא לא איזה 'דוור' שמעביר את המידע.

– הנביא – הוא משהו 'בעצם'.

ידוע בשם הגר"א, שהוא אמר שביכולתו להבין את דרגתם של האמוראים. ואפילו את זו של התנאים.

אבל את הדרגה של אדם פשוט שהיה בזמן הנביאים, הוא לא יכול להשיג.

וכל כך למה?

– כי הוא ראה נביא!

יתכן לבאר.

הנביא – הוא המחבר. הוא המאחד.

וזה לא ב'תוכחה' שלו בדוקא; זה בעצם מהותו. בעצם קיומו בעם ישראל.

הנביא 'נושא' את החיבור הזה. את היחס הזה.

הלא השכינה – שורה בו; והוא זה ש'מדבר' את דבר ה' יתברך. שמביא אותו לעם. הוא זה ש'מוליך' את הגילוי של ה' – לעם ישראל (עי' שערי אורה שער ג–ד).

וזה לא רק מילים. זו מהות. זה עצם הדבר.

וכשהוא כאן, קודשא בריך הוא כאן.

– המלך – כאן.

וגם אם הנביא אינו נואם בחסד עליון, ואינו יודע לרתק את קהלו במדרשים ובסיפורים שימשכו את הלב – עדיין הוא עצמו כאן.

ואפילו אם הנביא הוא כבד לשון. ומגמגם.

– לא זה הענין בו. לא זה מה שהוא מביא לעם ישראל.

העם – 'רואים' את הנביא. ואת השראת השכינה שבו. ומקבלים את החיבור הזה – מעצם מציאותו כאן.

ומי שמבין שצריך 'חיבור', ושזו מטרת הבריאה, מבין – שחייב שיהיה מישהו, או משהו, ש'נושא' בעצם מהותו את החיבור הזה.

– לכן 'חייב' שיהיה נביא. וזה דבר מובן לגמרי.

נביאי אומות העולם

נביאי ישראל, ניסו להשיב את העם למוטב.

– גם בדבריהם, וגם במהותם.

הנבואה שהם מסרו לעם ישראל – הכילה את התוכן האמיתי הזה. אלו לא היה רק מילים; זו היתה מהות.

וגם 'לראות' אותם, לראות את השראת השכינה – זה היה משיב את העם למוטב.

– ומה זה ה'מוטב' הזה?

הקשר. היחס. האהבה.

– הם היו 'משיבים' את העם – אל ה'. מחברים אותם אליו. כחיבור איש ואשה.

אומות העולם ראו את היחס המיוחד הזה. היה קשה לפספס אותו בדורות ההם.

והם היו עלולים לטעון – מדוע אין את זה גם לנו.

נביאי ישראל הגיעו לדרגתם על ידי עבודת ה' נכונה. על ידי עליה תמידית בהר ה'. כך הם קיבלו את השראת השכינה הזו.

באומות העולם, לא היה בנמצא אדם שהתעלה כך.

– זה תלוי בבחירה. אי אפשר 'להצניח' אדם לדרגה גבוהה.

אבל היה ראוי – שיהיה גם להם נביא. שהם 'יראו' השראת שכינה. כדי שיהיה ביניהם מישהו שיכול 'לחבר' גם אותם איכשהו, עד כמה שאפשר שיהיה להם חיבור.

אז הם קיבלו נביא.

– וזה לא עזר להם. הם 'ראו' אותו – והמשיכו בשלהם.

ה'הצלחה' של בלעם

נתאר לעצמנו ארמון מפואר. ובו עבדים לרוב.

יש שם גננים. תפקידם לגדל ולטפח את גינת הארמון. ברצותם הכל שם יגדל ויפרח; וברצותם הגינה תיבש ותיבול.

יש שם גם טבחים, המכינים את ארוחת המלך. ברצותם יהיו התבשילים ערבים לחיך ומדיפי ניחוח, וברצותם יהיו חסרי טעם וריח.

ויש את העומדים לפני המלך ממש. ברצותם יהדרו את פניו, וימליכו אותו כדבעי. וברצותם – יזלזלו בכבודו.

ויש גם את הרחוקים. אלו שבמדינה. המעשים שלהם – הרבה פחות משפיעים. לטוב ולמוטב.

– השאלה היא – היכן האדם נמצא.

אם הוא במקום גבוה, קרוב למלך, אז גם המושגים שלו גבוהים. והמעשים שלו בעלי משמעות רבה.

ואם הוא רחוק, אז הכל נמוך. וקטן. ובלתי נחשב.

בלעם, היה בדרגה גבוהה.

– הוא לא 'הגיע' לשם באמת; אבל במציאות – הוא היה 'יודע דעת עליון'. ו'שומע אמרי א–ל'.

הוא היא נביא!

וכשמישהו מגיע לדרגה כזו של השראת שכינה, הוא 'נוגע' במקומות גבוהים. הוא 'יודע דעת עליון'. ויש לו גם השפעה גדולה.

הנביא – יכול לממש את היחס. ולחבר. ולאחד.

– זה ה'מקום' שלו. החיבור.

הוא 'נמצא' – שם. בנקודת החיבור. ברצותו יחבר, וברצותו יפריד. חלילה.

ובלעם, נביאם של אומות העולם, בחר – להפריד.

הוא בחר ב'ושב מאחריך'.

הוא בחר – בהרס היחס האישי, בין המלך ועמו. בין האיש והאשה.

– וזה גם הצליח לו. במידה מסויימת.

ועד היום כולנו סובלים מזה.

המלחמה שלנו

פנחס, קינא לאלוקיו.

– הוא נשא את ה'קינאה'. את הזעקה של – הקשר חשוב לנו, יותר מכל דבר אחר.

ואז הוא קיבל 'ברית שלום'.

– הוא מתייחס באמת לקשר הזה. ה'ברית' – היא שלו. הוא 'נושא' אותה.

והוא זה שהביא אותה לעם ישראל.

היום, אין לנו פנחס. ואין לנו נביאים. ומצד שני, עצת בלעם – ממלאת את העולם כולו.

ואנחנו חיים ב'מקום' האישי של המלך. ב'בית' בו מתרחש החיבור בינו לבינינו. בארץ ישראל.

ודוקא כאן, יש את צאצאי בלעם. ממשיכי דרכו. נושאי רוחו. פורצי הגדרים כולם.

– ומוטל עלינו – לצאת ולהילחם!

וכיצד אפשר לעשות את זה?

– עלינו לחבר מחדש את הקשר. את היחס. את הקירבה.

יש לנו תורה.

והתורה – אינה רק 'הוראות'. וגם לא דרך חיים טובה וישרה. ואפילו לא אמצעי לזכות לעולם הבא.

– כל אלו נמצאים בה; אבל הם רק תוצאה.

ומה זה באמת תורה?

– זה משהו אחר לגמרי.

תורה שבכתב

אומרים חז"ל (במדבר רבה ב, ג):

'א"ר חנינא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקי' ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה'.

ספר התורה הוא – 'איקונין של מלך'.

– וזו לא רק 'תמונה' בעלמא; המלך מתגלה כאן ממש (עי' לש"ו הקדו"ש א, ד).

אפשר ללמוד תורה בלי לדעת את כל האמור. ללמוד – כדי לקיים את רצון ה', ולקבל עולם הבא.

– וזה לימוד חסר מאוד!

כי ה'דעת' – היא חיבור.

וכשיש לנו 'דעת' מהי התורה – אז אנחנו באמת מתחברים לדעת הזו. למהות התורה האמיתית.

– לה' יתברך.

התורה, והנביאים – ניתנו לנו.

התורה שבעל פה, היא הפירוש. ההמשך של התורה שבכתב.

– אבל צריך גם ללמוד תורה שבכתב. ונביאים. וכתובים.

כיום, כשאין לנו נביאים, ה' מתגלה – בתורה עצמה. 'אורייתא – דא קודשא בריך הוא' (עי' זוה"ק בראשית כד ע"א).

והלימוד, ב'דעת' נכונה – מביא את ה' לכאן, ומחדש את החיבור הזה.

– זה מה שיש לנו היום. אלו כלי המלחמה שלנו כנגד בלעם ותלמידיו.

זה מה שיכול לחדש את הקשר ההוא.

– את הקשר – שעליו קינא פנחס; שבעטיו מתו רבבות מישראל; שכל ה'בלעמים' למיניהם נלחמים כנגדו; הקשר שמי ש'ראה' נביא – ראה אותו.

הקשר, שכל האהבה שבעולם – אינה מתקרבת לעוצמת האהבה שהיא מכיל.

הקשר – שכל מה ש'מציעים' לנו תחתיו, כולל כל הפרצות של בלעם, זה רק בגלל שהוא כעת נסתר. שצריך 'להביא' אותו, על ידי הדעת הנכונה.

– וכשהוא מתגלה למישהו, אז כל ההצעות המפתות והנוצצות ההן – הופכות להרבה פחות מקליפת השום.

ה' יזכנו.