משאת משה

השיבנו ה' אליך

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (לא, א–ב)

היו כאן שתי נקמות.

מצד אחד, ה' אומר למשה – 'נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים'.

ומצד שני, משה אומר לישראל 'לתת נקמת ה' במדין'.

– אז זו נקמת ה' – או נקמת ישראל?

והתשובה היא – שזה שתיהן. גם נקמת ישראל, וגם נקמת ה'.

– וזו אותה נקמה. שתי נקמות שהן אחת.

כי מי שמפריד בין איש לאשתו, פוגע בשניהם. באותה מידה ממש.

ואם יש ביניהם קשר נכון, אז הבעל כואב את הפגיעה ברעיתו. והיא מצידה – כואבת את הפגיעה בבעלה.

וכך, ה' אומר לנו – 'נקמת בני ישראל'.

ואנחנו אומרים, 'נקמת ה' במדין'.

והמחשבה הנכונה הזו, האחד על השני, יוצרת חיבור אמיתי. קשר אמיתי. ומה שנוצר כאן – זה 'אחד'.

– וכך – זו אכן נקמה אחת ממש. ב'אחד' הזה.

ברית

החיבור הזה, הוא קשר של משפחה.

והוא מלא באהבה. כזו ש'מים רבים' לא יוכלו לכבותה.

וכשמישהו פוגם בקשר, אז כגודל האהבה – כך גודל הקנאה. וכך גם גודל הנקמה.

ומדוע היה שם פגם בקשר?

כי כשאדם מישראל מתחבר לנכריה, זה פוגע בקשר שלנו עם ה'. בקשר המשפחתי של ה'דוד' וה'רעיה'.

– זה פוגע – ב'ברית'. זו שבינינו לבין ה' יתברך.

והברית הזו, קדושה עד מאוד!

ובכל פעם שיש חיבור נכון כאן, כתוב שה' 'סופר' אותו. יש לזה מספר. זה משהו ש'נחשב' אצל ה' יתברך מאוד.

ובלעם – לא מבין את הקדושה הזו. אין לו מושג בה (עי' נדה לא.).

וכך גם תלמידיו. מדין. מואב. ועוד, עד היום.

לדעתם – אין קדושה בגוף. ובגשמיות. ובכל תולדותיהם.

וכך הם מנסים להחטיא את ישראל, מה'מקום' הזה של – אל תספרו לנו סיפורים. הכל אותו הדבר. החומריות – היא חומריות, ואין בה שום רוחניות.

בקדש הקדשים, היו 'כרובים'. ולפעמים הם היו מעורים זה בזה (עי' יומא נד:).

ובשעת החורבן, הנכרים הוציאו את הכרובים לשוק. והוזילו את הקדושה העליונה הזו.

– גם הם לא תפסו את השייכות של 'קדושה' – ל'גשמיות'.

ובכלל, קודש הקדשים עצמו היה ביטוי לקדושה העליונה הזו (עי' מלכים ב, יא, ב).

אנחנו, עם ישראל, יודעים – שיש קדושה כזו. והיא גבוהה מאוד.

אנחנו יודעים, שהחיבור ה'עליון', תכלית הבריאה – תלוי בחיבור הנכון כאן.

וכשהחיבור נפגם כאן, הוא גם נפגם ברובד העליון שלו. ובקשר היחודי שבין עם ישראל לאלוקיו.

והנקמה, קשה היא.

– והיא אחת. עם ישראל ואלוקיו. 'בשר אחד'. כביכול.

השראת השכינה

הנכרים, לא מבינים את הקשר הזה.

– הם לא תופסים שזה יכול להיות בכלל.

ובהגיון הפשוט – הם באמת צודקים!

כי הבורא הוא נבדל. לגמרי. אין לו גוף ולא דמות הגוף.

הוא גם נבדל מכל העולמות הרוחניים, שהם עצמם – נבדלים לגמרי מאיתנו. ומגשמיותנו.

אי אפשר לומר שה' הוא מציאות 'רוחנית', כי הוא נעלה גם מכל רוחניות שהיא.

ובקיצור – אי אפשר לתת לו שום הגדרה. בשום רובד.

[אפילו ההגדרה – שאינה כמעט בגדר 'הגדרה' – 'אין סוף', לא שייכת בו. וגם לא 'חובת המציאות'. הוא גבוה ונעלה מהן (עי' בליקוטים מהגר"א שבסוף ספד"צ ד"ה סוד הצמצום וע"ע נפה"ח ש"ב פ"ב).]

– האם אפשר לומר שהוא 'צריך' משהו?

האם אפשר לומר שהוא 'מתחבר' למישהו, ולמישהו אחר לא?

– לא. אי אפשר. זה הכי רחוק ממנו.

אבל עם ישראל – מדבר ככה תמיד.

למשל – ה' הוא 'דודי'. כך מבואר בשיר השירים.

ומה זה 'דודי'?

– 'בעלי'!

ובעל – זקוק לאשתו.

ויש מקומות שהוא 'נמצא'. למשל – איש ואשה שזכו, שכינה שרויה ביניהם. ואם הם לא זכו – אז היא לא שרויה שם.

בבית הכנסת, הוא נמצא. וגם בבית המדרש. והכי הרבה – בבית המקדש.

והאמת, שבית המקדש הוא האמצעי לאחד את לבבות ישראל (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, יז).

– וה' נמצא – בלבבות ישראל!

במקומות אחרים, יש פחות השראת שכינה. ויש מקומות – שאין בהם בכלל השראת שכינה.

– האם אפשר לומר כך על הבורא יתברך?

ההבדל בין יהודי לגוי

אז מצד אחד, ה' הוא 'בורא'. והוא נבדל מכל הגדרה.

וגם אין לו 'מקום'. להיפך – הוא מקומו של העולם.

ומצד שני – יש לו שם. והגדרה. ו'מקום'.

ה', רצה להתגלות.

וכך, הוא עצמו – אכן נבדל מהכל; אבל הוא מתגלה – כמישהו שזקוק לעמו. ול'רעייתו'.

והוא גם צריך 'מקום' כאן, וכפי שחז"ל מגדירים – 'התאוה שיהא לו דירה בתחתונים' (תנחומא נשא, כד).

והיחס הזה, הוא רק כלפינו. עם ישראל.

וכמו שכתוב:

'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (שמות לג, טז).

– כלפי הגויים, הוא נשאר נבדל. ובלתי נתפס. ונעלה מכל הגדרה. אין להם אפשרות כזו של – 'עימנו'.

ומשכך – אין להם את היכולת להבין כיצד תיתכן 'קדושה' – בגוף. ובגשמיות.

אנחנו, כן מבינים.

– נכון שזה האבסורד הכי גדול שיש; אבל זו המסורת שלנו.

וכשמדברים על 'דירה בתחתונים', אז מדובר גם על הגוף היהודי. הלא הגוף הוא הכי 'תחתון' שיש. והוא רוצה לשכון שם.

ובהר סיני, היו 'נישואין'.

– שוב, אין 'בלתי אפשרי' גדול מזה; אבל כך ה' רצה. וכך קרה.

וכשיש נישואין – יש גם אפשרות של פגם בחיבור. ויש גם נקמה על הפגם הזה.

והנקמה – משותפת. לשני הצדדים. לאיש ולאשה.

ארץ ישראל

ה', רצה 'מקום'.

וה'מקום' הזה מתבטא רק – בארץ ישראל.

רק כאן יש את החיוב האמיתי לקיים מצוות. בחוץ לארץ – זה 'דומה כמי שאין לו אלוק' (עי' כתובות קי:).

כל הארצות ניתנו לשרים. ולמושלים. שם ה' הוא 'בורא', וזהו. לא מתגלה.

וארץ ישראל – היא 'נחלת ה', מיוחדת לשמו' (עי' בדרשת הרמב"ן לראש השנה באריכות).

ארץ ישראל היא של ה' יתברך. הוא המלך כאן. הוא 'אלוקי הארץ' (עי' מלכים ב, יז, כו והלאה). כאן זו הנהגה ישירה שלו.

וזו גם הנהגה – באופן הנ"ל, של מלך ועם. של איש ואשה. של קירבה משפחתית.

ודוקא כאן, יש עוד 'טוענים לכתר'.

אלו שתמיד נלחמים כנגד הגילוי הזה של ה' יתברך, כמלך לעם. כאיש לאשתו. כמישהו שצריך 'מקום'.

שורשם הוא – ב'עמלק'.

וחלק מהם חדרו אל תוככי עם ישראל:

– הערב רב.

והערב רב הללו, מנסים – בכל כוחם – להפריד את הקשר הזה. את המשפחה הזו. את היחס והאהבה הללו.

התורה, והמצוות, הן כמו קישוטי הכלה. אלו ש'מזמינים' אליה את החתן.

ורק כאן, בארץ ישראל, אפשר באמת להזמין אותו – והוא יבוא. רק כאן יש את היחס המיוחד הזה.

– בחוץ לארץ – הוא 'אין עוד מלבדו'. אין מקום פנוי ממנו. והוא לא זקוק למאומה.

אבל בארץ ישראל, הוא גם מלך. כזה שזקוק לעם שלו, שימליכו אותו.

וה' קורא לנו. תחזירו אותי לכאן.

– תכירו בי – כ'בעל'. כאיש. כמלך.

תכוונו את התורה והמצוות שלכם – למטרה הזו. להביא אותי – לכאן.

וכשנמליך אותו באופן הנכון, ונזמין אותו לכאן – הוא כבר יטפל בהכל.

– כולל בערב רב עצמם.

בית המשפחה

משל, למה הדבר דומה.

[חלק מהמשל נכתב במסגרת זו בעבר.]

היו היה בית גדול ויפה.

והבית רחב ידים ומפואר. כמו ארמון של ממש.

ובבית דרה משפחה ענפה. סבים וסבתות, בנים נכדים ונינים. וגם בני נינים. ועוד היד נטויה.

וכולם חיו שם בשלוה ונחת. באהבה ואחוה ושלום ורעות.

המחסנים היו תמיד מלאים בכל טוב. חשבון הבנק היה ב'פלוס' גדול, של כמה וכמה ספרות. השפע 'נשפך' שם בכמויות גדולות.

– כל מה ש'טוב' ונעים – היה שם בשפע.

חיוך מלא אושר היה נסוך תמיד על פניהם של בני הבית. מגדול ועד קטון.

– היו אלו חיי גן עדן ממש. זר לא יבין.

השמחה, האושר, האהבה, והשפע הגדול – היו מתוך אוצרו של בעל הבית. מתחת ידו יצאו. מחכמתו נוצרו.

והם חולקו בשפע לבני הבית, באהבתו הגדולה אותם.

אבל היה גם צד שני.

למשפחה הזו, היו אויבים מרים. כאלו שרצו להשמיד ולהרוג ולאבד אותה. טף ונשים ביום אחד. והם גם ניסו מידי פעם.

– אף פעם הם לא הצליחו.

כי ראש המשפחה היה חכם מאוד. וגם חזק מאוד. הוא בנה חומה 'חכמה' סביב הבית. כזו שיכולה לעמוד בפני כל איום שהוא.

– חומה כזו – שחצצה בין כל ה'מסביב', לטוב והנפלא שבפנים.

לחשוב 'מחוץ לקופסא'

האויבים היו אובדי עצות.

הבית הגדול הזה היה לצנינים בעיניהם. משאת נפשם היתה – להרוס אותו.

ואז הם התאספו ל'ועידת פיסגה'. על סדר היום עמדה השאלה, כיצד נוכל לבית הגדול הזה. כיצד נוכל להפריד בין ראש המשפחה המופלא לבני ביתו האוהבים אותו כל כך.

הם יצאו משם עם מסקנה אחת: מלחמה – לא תצלח.

ומה שניתן לעשות, זה לפגוע ב'בטן הרכה': בני הבית.

– אפשר לנסות להסית אותם. לנסות ליצור תסיסה כנגד ה'ראש'.

צריך להחדיר מישהו פנימה. מישהו בעל כח שכנוע מיוחד, כזה שיוכל לגרום לבני הבית למרוד באדוניהם.

והם הצליחו לעשות זאת. ברוב עמל ותחכום. כעת מישהו משלהם – היה 'בפנים'.

ולאחר שהוא רכש את אמונם של חלק מבני הבית, הוא החל ב'קמפיין' כנגד ראש המשפחה.

הוא טען שבעל הבית – כבר אינו רלוונטי. יש קידמה. יש חיים מחוץ לבית. כדאי לכם לחשוב קצת 'מחוץ לקופסה'.

אותו 'מושתל' הבטיח להם הגנה מלאה. וגם פרנסה ברווח. רק יביעו חוסר ענין בבעל הבית, והכל יבוא 'על מקומו בשלום'.

אט אט, בחלקת לשונו, הוא הצליח להעביר אותם על דעתם.

בעל הבית נוכח לדעת שאין בו חפץ, ונטש את הבית.

ה'מושתל' – תפס עד מהרה את מקומו.

– הבית החליף צורה. חיים חדשים החלו.

החומה המנותצת

הדבר הראשון שה'חדש' עשה, זה לנתץ את החומה ה'מיושנת' הזו. את הניתוק הזה מהעולם ה'יפה' שמסביב.

ואז קמו אויבים חדשים. כאלו שלא ידעו את ה'מושתל'.

– הם לא באמת לא ידעו. הם רק דגלו בשיטת המלחמה, ולא הסכימו לנטוש אותה.

כעת, הם התעוררו. הלא הכל פרוץ. וקורא לגנב. ולאויב.

ואז החלה מלחמה. בין ה'מסיתים' – ל'נלחמים'.

הראש ה'חדש' הקים צבא כדי להגן על 'ארצו'. הוא גייס את בני הבית למלחמה. 'חייבים להגן על הבית'. כך הוא טען.

חלק מבני הבית אכן התגייסו.

– כוונתם היתה לטובה. הם רצו להגן על הבית. להגן על המשפחה.

והם באמת הגנו!

כי במצב שנוצר, כשהחומה נותצה, וה'ראש' נחבא לו במקום נסתר, אז אכן היתה סכנה. והם היו זקוקים נואשות להגנה.

אגדות עם

ואז התרחשו קרבות מרים. ונפלו חללים משני הצדדים.

הצבא של בני הבית היה חזק ומאומן היטב. ובסופו של דבר הוא ניצח. אבל הניצחון הזה היה מלא בדמם. בחלליהם. בפצועי המלחמה שלהם.

הקרבות נתחדשו מידי תקופה. ואיתם עוד קרבנות. אבל בסוף תמיד הצבא ניצח.

התקציב היה דל. הרווחים כולם התנקזו ל'תקציב הביטחון', ולא נותר הרבה ל'שוטף'. חייבים 'קיצוצים'. אין מה לעשות. יש מלחמה.

כעת אף אחד לא זכר את גן העדן המופלא שהיה להם אז. הכל נשכח כלא היה מעולם.

היו 'אגדות עם' שהתרפקו על העבר העלום, אבל רבים מבני הבית כבר לא האמינו להם כלל.

– אבל חלק קטן כן האמינו.

היתה שם קבוצה אחת קטנה ששמרה אמונים ל'ראש' הישן. האמיתי. שהתמסרה לחוקיו בדבקות.

– שציפתה לחזרתו – בכל נימי נפשה.

במציאות הנוכחית, הם נראו כהוזים. כבעלי חלומות. חלק מבני הבית התיחסו אליהם כשוטים ממש.

אבל הם נשארו בשלהם.

המסרים של בעל הבית

בעל הבית האמיתי, היה שולח מסרים מידי פעם.

– שובו אלי. החזירו אותי הביתה. אני כאן, מחכה לכם. אוהב אתכם. ברגע שתרצו בכך – אבוא.

הלא כשהיינו ביחד – לא היו 'קרבנות מלחמה'. לא היה צריך צבא כזה 'שמן'. וגם היו לכם חיים אחרים לגמרי. חיי גן עדן. מה, אתם לא זוכרים?

אותה קבוצה 'מיושנת' שמרה על כל מסר כזה מכל משמר. חזרה עליו בכל רגע אפשרי. היא גם הכריזה עליו בראש חוצות, כפי כוחה הדל.

אבל ה'חדש', בעל הצבא ה'מודרני', הציב מחסום בפני בעל הבית הקודם. הוא גם הופיע בכל כלי התקשורת וזעק מרה:

– הלא אני מגן עליכם!

וגם מפרנס אתכם!

כיצד עולה בדעתכם לבגוד בי??

וכשבני הבית הסתכלו סביב – הם ראו שהוא צודק. הוא באמת מגן. וגם מפרנס.

אבל מה שהם שכחו, זה שכל מה שהם זקוקים להגנה ולפרנסה – זה בעקבות מעשיו של ה'חדש', ושל כל מי שנמשך בעקבותיו. הלא רק בעל הבית יופיע בהדר גאונו – והכל יסתדר על הצד היותר טוב.

– על הצד הכי טוב שיכול להיות.

הרבה יותר ממה שהם יכולים לחלום כעת.

ממוות לחיים ממש.

אין ברירה

לפעמים אין ברירה.

המצב מחייב – לנסות להציל את מה שאפשר.

ולכן אותה קבוצה 'הזויה', החלה לפעול בכלים של הראש ה'חדש'.

וכך הם היו מנסים לקבל 'היתר' כלשהו, להישאר במקום שלהם. להיות 'מגזר' לעצמו. מובדל מכל השאר.

והם גם ניסו – לעגן את זה ב'חוק'. שזה יהיה כתוב ב'ספר החוקים' של הראש ההוא ותלמידיו.

והאמת היא, שזה היה לא פחות – ממרד.

– הלא 'ההוא' נטל את ה'בית' מאדונו האמיתי, וכשמשתתפים איתו – זו נטילת חלק באותו מרד נורא.

אבל לפעמים אין ברירה. וחייבים. כדי לשרוד. כדי שה'רוח' שלהם תישמר איכשהו. כדי שכתביו של האדון האמיתי – ימשיכו להיות 'רלוונטיים'.

וכך הם השתדלו גם 'לחוקק' משהו בענין הפטור מהצבא ההוא.

והסיבה האמיתית, זו שאף אחד לא יודע, היא – שהם לא היו מעוניינים להשתתף עימהם.

– הם לא רצו להיות מורדים!

היו עוד 'חוקים' שהם ניסו לחוקק.

למשל, 'חוק יסוד לימוד מסריו של האדון'.

– וגם החוק הזה ככתבו – עורר זעזוע של ממש.

כי 'הם' כבר כבשו את המקום. ואת המשאבים. ואת ה'דעת'.

וכעת גם הלימוד בכתבי האדון – יהיה תחת שלטונם. והוראתם. ו'חוקיהם'.

והנאמנים הזדעזעו –

– הגם לכבוש את המלכה עימי בבית??

אבל כפי שאמרנו:

– לפעמים אין ברירה.

וכשהם 'הצליחו' להשיג חוק כלשהו, אז נכון שהיתה שם שמחה רגעית; אבל היא היתה מלווה בדמעות. בים של עצב.

והם תמיד שיננו לעצמם את המטרה האמיתית:

– להשיב את האדון – אל ביתו. אל משפחתו.

עד כאן – ה'משל'.

– והנמשל – ברור.

וה' יזכנו, לעשות באמת למען שמו.

– ולהשיבו לארצו, לעירו, ולביתו.