כבוד

ה' אֱלֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה (א, ו)

ה'הר הזה', היה הר סיני.

שם קיבלו את התורה הקדושה.

שם היה ה'ישקני מנשיקות פיהו'. שתי הנשיקות של 'אנכי', ו'לא יהיה לך'.

– שם היו ה'קידושין' עם ה' יתברך, שבהם הוא אמר לנו – 'הרי את מקודשת לי'.

ומאז, אנחנו מיוחדים לה' יתברך. 'והייתם קדושים לאלוקיכם'.

מאז – אנחנו גם אסורים על כל הכוחות ה'אחרים' שבעולם, 'כהקדש' (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ב. ועי' קידושין ב:).

כאן גם נעשינו 'כקטן שנולד'.

– כל מה שנהגנו לא נכון קודם לכן – נמחל לנו. ממש כמו תינוק בן יומו (עי' אדרת אליהו א, א, במש"כ לגבי העשרה נסיונות).

וכעת, רב לכם.

– הייתם מספיק במצב הזה, של 'קידושין'.

אף אחד לא נשאר במצב כזה לעולם. צריך להתקדם.

ולהיכן מתקדמים?

– הנישואין לא נגמרים באמת – עד שנכנסים הביתה.

והיכן נמצא הבית הזה?

– בארץ ישראל.

נסתר ונגלה

מדובר בדור שעומד להיכנס לארץ.

– הם עומדים להיכנס – אל ה'בית'. לחיות ביחד עם ה' יתברך.

וקודם שנכנסים לבית, צריך הדרכה. וזה מה שמשה רבינו עושה כאן. הוא ה'שושבין', המקשר, המחבר.

ובפסוק הזה הוא מתחיל. ה' אלוקנו. רב לכם.

– כאן יש את השורש של הכל. זו ה'כותרת'. לאחר מכן זה רק פירוט של מה ש'מונח' בכותרת הזו.

המילה הראשונה זה – ה'. שם הוי"ה.

– וזה השורש הראשון להכל.

'הוי"ה', זהו שם – שמגלה על עצם מציאותו יתברך.

והוא – נסתר.

– הוא נסתר בעצם. לא כי זה 'סוד' שלא רוצים לגלותו, אלא – כי בלתי אפשרי לגלות אותו. אין בו מציאות של 'גילוי' בכלל.

אבל הוא גם – 'אלוקנו'.

– הוא מתייחס אלינו. ומתגלה אלינו. ונוהג עימנו כ'אלוקים' שלנו.

ואת זה צריך לדעת, לפני שנכנסים לארץ.

ה', מצד מציאותו – הוא נסתר לגמרי. אי אפשר לגלות, אי אפשר להגדיר. וגם אין לו 'מקום'. והוא רחוק. ובלתי נגלה. ובלתי מושג.

אבל מצד שני, הוא רצה להתגלות. להיות 'נמצא'. הוא רצה להימצא, למי שרוצה למצוא אותו.

– ואת ה'מוצאים' הללו – הוא מנהיג, באופן אישי. והם קרובים אליו. והוא רוצה בהם. וזקוק לעבודתם.

אנחנו חיים תמיד בתוך הכאילו 'סתירה' הזו.

וכשבאים לחיות עם ה' בארצו, בביתו – צריך לדעת לנוע בין שני ה'קטבים' הללו.

כל ברכה, למשל, יש בה נסתר – ונגלה. מצד אחד, 'ברוך אתה' – לשון נגלה. ומצד שני 'שהכל נהיה בדברו' – לשון נסתר.

– ושני המבטים הללו על ה' יתברך – צריכים לכוון אותנו, כאן, בארץ.

מצד אחד, ה' הכי הכי קרוב אלי. אוהב אותי. רוצה בי. מתייחס אלי כאב לבנו. כאיש לאשתו.

אבל מצד שני – המהות שלו עצמו, רחוקה ממני. וזה מרחק אינסופי.

אני לא יודע מיהו 'עצמו' בכלל.

– ואני גם לא מסוגל לדעת (עי' בליקוטי הגר"א שבסוף ספד"צ ד"ה סוד הצמצום).

כבוד אמיתי

אז יש 'סוד', ויש 'גילוי'.

ושניהם משלימים זה את זה.

אם יש רק 'גילוי', אז הכל באמת נמצא. וגלוי. וידוע. ופרוש כשמלה.

– ומה חסר כאן?

כשאתה יודע את הכל על משהו, אז היחס שלך אליו – משתנה.

הידיעה של דבר, היא החלוקה שלו לכללים. ולפרטים. ולחלקים.

וכשיש 'חלק' – אז אתה חייב לדעת היכן נמצאים הגבולות של החלק הזה, ומהיכן מתחיל מקומו של החלק האחר.

– אחרת, זה לא חלק. זה משהו בלי גבול. אין לו 'הגדרה'. וכשאין הגדרה – אין ידיעה.

הידיעה שלנו מגדירה את הדבר. נותנת לו 'גדר'. אחרת היא לא יכולה 'להשכיל' אותו. להבין אותו. לדעת אותו.

– אין ידיעה, ללא גבולות. אי אפשר 'לדעת' משהו – אם אין לו גבולות ברורים.

וכשיש גדרים וגבולות, כשהדבר ברור וידוע – אז היחס 'יורד'. זה פחות מענין. וגם פחות מכובד.

ואם הכל יהיה ידוע, ושום חלק בדבר לא יהיה 'מכוסה' – אז לא יהיה שם כבוד בכלל!

זה כמו במידת הצניעות.

– צניעות, היא כמעט 'שם נרדף' – לכבוד. אנשים מכובדים באמת, הם צנועים.

למשל, לא יתכן שתהיה מלכה הלבושה בחוסר צניעות. וכן, זה כך גם בעולם של היום – ככל שיש את המושג 'מלכה'. גם אם זה רק לשם התואר.

– כשיש משהו 'גלוי', זה יוצר חוסר כבוד. כך זה בטבע.

וכשיש חלק שאין לו גבולות, או בגלל שבאמת אין לו, או בגלל שאנחנו לא יודעים את הגבולות הללו – אז הידיעה חסרה.

– והכבוד, עולה.

נשיא ארצות הברית – או הכהן הגדול?

המושג 'כבוד', בעולם של היום, מתפרש לגמרי אחרת.

כי אם נשאל – מיהו האדם המכובד ביותר בעולם?

– אז התשובה המיידית תהיה – נשיא ארצות הברית.

ועל התשובה הזו יש לנו כמה קושיות.

כמות הבזיונות וההשפלות שהאדם הנ"ל סופג, היא רבה יותר מכל אחד אחר בעולם. תבדקו.

וגם התפוצה של ההשפלות הללו – היא הרחבה ביותר שיש.

החיים שלו, האישיים, גלויים לכל. כל אדם יכול לדוש בהם, לנתח אותם, וגם להסביר בטוב טעם עד כמה הוא טועה בהם. וזה במקרה הטוב.

ואם נבדוק, נמצא – כנראה – שה'כמה הוא טועה', רב בהרבה על ה'כמה הוא צודק'.

– האם לזה ייקרא 'כבוד'??

וכך גם כל אדם מפורסם, נקרא היום – 'מכובד'.

ואפשר לשאול את אותן שאלות ממש גם עליו. וככל שהפרסום גדל, כך השאלות מתעצמות יותר.

ומצד שני.

במקום האמיתי, שהוא התורה הקדושה, האדם המכובד ביותר הוא – כהן גדול.

והמקום החשוב ביותר, הוא קדש הקדשים.

והזמן הקדוש ביותר, הוא יום הכיפורים.

ופעם בשנה, שלשת החשובים הללו – מתכנסים ביחד. האדם החשוב – במקום החשוב – בזמן החשוב.

ובאותו זמן, אסור שיהיה שם אף אדם אחר. כולם מתרחקים מהאזור. 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ' (ויקרא טז, יז).

– הכבוד האמיתי – הוא דוקא הצינעה. חוסר הידיעה. ההיפך מהפרסום.

להיכן נעלם ה'אני'?

הבעיה היא, שהפירוש ה'עדכני' של כבוד – הוא הנפוץ יותר.

וכשאדם מחפש כבוד, וזה הכי טבעי שיש, הוא בעצם מחפש – את הפרסום. ואת הגילוי. ואת ידיעת האחרים.

וכך אפשר לפגוש אדם, שכל מה שהוא מכיר בעצמו זה את ה'נגלה מצד מעשיו'. כזה שכל מעייניו ב'מעמד' שלו. ביחס של האחרים אליו.

והוא תמיד בלחץ שמא מישהו יחשוב עליו לא טוב. ולא יאהב אותו. ולא יעריך אותו.

והאמת היא, שכולנו נמצאים במקום הזה. מי פחות ומי יותר.

אבל יש כאלו שפיתחו את זה למדרגה של תלות ממש. החיים שלהם, האושר שלהם, מצב הרוח שלהם – אינו בכלל בידם. הוא רק בידי האחרים.

אם מסתכלים עליו במבט חיובי, אז הוא שמח. ומאושר. ורגוע.

– כך זה לפחות על פני השטח.

ואם מישהו מביט עליו ב'עין עקומה' – אז מצב הרוח שלו יורד פלאים. והאושר ממנו והלאה.

– ורבים מאוד, רבים מידי, נמצאים במקום הזה.

ורק נחשוב לרגע – זו באמת תלות!

את מה כולם מעריכים ומכבדים – עד כמה שנניח שהם באמת מעריכים ומכבדים?

את ה'נגלה מצד מעשיו' שלו.

– ורק שם הוא 'חי'!

והיכן ה'אני' הפנימי, האמיתי, שלו?

– נאבד בתהום הנשיה.

שלא לשמה

עלינו להתייחס אל ה', גם כ'נסתר' – וגם כ'גלוי'.

– ועלינו גם להתייחס אל עצמנו, כנסתר וכגלוי. הלא 'מבשרי אחזה אלוק'.

אנחנו לא יכולים להתעלם מה'גלוי'. חשובה לנו הערכת האחרים. ו'מתוך שלא לשמה – בא לשמה'.

ויותר מכך.

בוידוי של יום הכיפורים, ה'על חטא', כתוב כך:

– 'על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים'.

מה זה 'לא יודעים'?

אומר ה'מכתב מאליהו': 'שחסר לו השלא לשמה של ידיעת האחרים, ואין לו מסייע'.

דהיינו:

לא השתמשתי ב'שלא לשמה', בידיעת האחרים, בהערכת האחרים. במבטים. בתשומת הלב.

– וזה 'על חטא'!

אנחנו חייבים את ידיעת האחרים. זה 'מסייע'. ומי שמתעלם מהצורך הזה שלו – עליו להתוודות על כך ביום הכיפורים.

– אבל אל לנו לעשות את זה למניע יחיד.

עלינו להתקדם – ל'פנים'. לאני האמיתי.

כי כשאנחנו מתייחסים רק לחלק הגלוי שבנו, אנחנו חוטאים לעצמנו. והורסים את היחס הנכון שלנו לעצמנו.

אנחנו מאבדים את ה'כבוד' שלנו.

– ואנחנו גם מפתחים תלות באחרים.

ה'אני' שלנו הופך ל'פלסטלינה', וכל אחד יכול לעצב אותו כרצונו.

והאני הפנימי והאמיתי שלנו – נעלם.

אז נכון שאנחנו לא נמכור את העקרונות שלנו בקלות.

– אבל אם נשאל את עצמנו, כמה מחוסר הרצון הזה 'למכור את העקרונות' נובע מהאני האמיתי, וכמה ממנו נובע מתוך חשש של – 'מה יאמרו' עלי, אם שום דבר לא יציב אצלי?

אז כנראה שהתשובה שלנו תהיה – ששניהם נכונים.

– חלק אמיתי, וחלק 'מה יאמרו'.

ועלינו להגביר את החלק האמיתי. הפנימי.

היכרות עם עצמי

וכיצד מגבירים את חווית ה'אני' שלנו?

עלינו להתבונן היטב מיהו ה'אני' הזה. מה מהותו. מה רצונו. ומה ה'מניע' שלו.

– עלינו לערוך 'היכרות' – עם העולם הפנימי שלנו.

ויש בזה שני חלקים.

האחד הוא להתבונן מה עובר בתוך ה'אני' הזה. מה המחשבות. מה הרצונות. לאיזה דברים אני מתחבר. מה אני מרגיש, מה אני חווה.

וכשיש לנו תשובות, עלינו להישאר עם התשובות הללו – לבדנו. בלי לשתף אף אחד. לחשוב עליהן עוד. לנסות לחוות אותן.

כך אנחנו מעוררים את ה'אני' שלנו להיות עם עצמו, ולא רק עם האחרים.

לפעמים כדאי לנו לחיות בהבנה כזו, שהאדם הכי מעניין ומרתק בסביבה – זה אני. וש'שווה' לנו להיות עם האדם הזה. להקשיב לו. להבין אותו. לחוות אותו.

יש עוד מה להאריך ולבאר בסוגיא הזו, אבל לא זה הנושא שלנו.

אנחנו נתמקד בחלק השני.

שהוא –

– מי 'אני', כיהודי.

וכאן אנחנו מתחברים לתחילת הדברים. ל'נסתר מצד עצמו ונגלה מצד מעשיו' האמיתי:

– ה' יתברך.

האם ה' מעריך אותי?

התפקיד שלנו בעולם הוא – לעשות את רצון ה' יתברך.

הבעיה היא, שלא תמיד יש לנו את המבט הנכון על התפקיד הזה.

נשאל את עצמנו:

האם ה' אוהב אותנו?

האם ה' מעריך אותנו?

האם אנחנו באמת עושים לו נחת רוח, ומקיימים את התפקיד שלנו?

ולפעמים התשובה היא –

– לב יודע מרת נפשו. אף אחד לא מושלם. יש מעידות. וה' יזכנו לעשות את רצונו.

והמבט של ה' עלינו, בעיני רוחנו, הוא – מבט קצת ביקורתי. אתה לא בסדר. אני מצפה ממך ליותר.

ופעמים רבות, התחושה הזו עצמה – מרחיקה את האדם מה' יתברך.

האדם אינו מעריך את עצמו, כי הוא לא 'מספק את הסחורה' שלשמה הוא נברא. וזה גורם לו להתייאש מעצמו. מה'אני' שלו.

ומה נותר לו?

– ה'נגלה מצד מעשיו' שלו.

אם הוא יתנהג לפי ה'קודים' של החברה, החברה תעריך אותו.

– אז זה מה שהוא עושה. בזה הוא מתמקד.

אבל – האם זה לא נכון?

– האם אנחנו מקיימים את התפקיד שלנו כדבעי?

כיצד נוכל לחיות את ה'אני' – כשכל מה שיש שם זה רק אכזבות, כאב, וייאוש?

להיות 'כלי'

ה', הוא נגלה מצד מעשיו.

ולמי באמת הוא 'נגלה'?

– לעם ישראל.

החיבור של ה' לעולם, הוא בנו. בעם ישראל.

וזה שורש ה'אני' שלנו, כיהודים.

וזה בעצם המציאות שלנו. בעצם ההוויה.

– זה לא תלוי במעשים שלנו!

אנחנו ה'כלי' – שמכיל את ה' יתברך. אנחנו ה'מקום' שלו בעולם.

וכלי, נבנה תמיד – לפי הרעיון שהוא מכיל. הרעיון הוא השורש שלו, הוא המניע לבנות אותו, והוא גם מצטייר בצורת הכלי.

אז אם אנחנו לומדים, ומבינים, את סוגית גילוי ה' בעולם, אז בזה אנחנו לומדים – ומבינים – וגם חווים – את ה'אני' האמיתי שלנו.

– וזה לא ב'בחירה' שלנו.

אנחנו 'ישראל'. בין אם נרצה ובין אם לא. וגם לאחר כל חטא שהוא.

ואי אפשר לנתק את זה. אנחנו 'כלי', וזה יישאר ככה לתמיד.

[רק אם היהודי דבק בבת אל נכר, או מודה בע"ז, אז הוא ב'פירוד גמור'. עי' ביאוה"ג לתיקו"ז, תיקון כא, ד"ה לא יפסיק.]

המילה 'יהודי', מורכבת משמו יתברך. י–ה.

– אם 'נפתח' את האותיות של שם י–ה, זה יהיה – 'יו"ד ה"י'. 'יהודי', בחילוף אותיות.

זו המהות שלנו. זה השורש שלנו.

אנחנו ה'עזר כנגדו' של ה' יתברך. ה'מקום' שלו. אלו שמביאים אותו לעולם. ולכל המציאות.

ובמקום הזה – ה' מרוצה מאיתנו תמיד!

הוא שמח בעצם ההוויה שלנו, בעצם זה שאנחנו חיים וקיימים. כי מה שמביא אותו לכאן – זה יהודי חי. זה הכל.

וכל השאר, אלו 'תוספות'. הרחבת המקום, יפוי המקום, קישוט המקום.

אבל עצם המקום – הוא בעצם החיים שלנו.

– אין מקום לאכזבה, לכאב, לייאוש. ה' מרוצה מאיתנו – תמיד!

והחיבור הזה שלנו לה' יתברך, מתבטא – בארץ ישראל. ב'מקום' של ה' יתברך (עי' היטב באד"א א, ו).

כאן ה'נישואין' שלנו עם ה' יתברך באים לידי ביטוי.

אז כשאנחנו חיים כאן, ולומדים – ומבינים – את ה'דעת' הזו של שמו יתברך, כך אנחנו מתחברים לזה.

– ואנחנו גם מתחברים – ל'אני' האמיתי שלנו.

ובקצרה ממש:

זו בדיוק הסוגיא של ה'בית' הגדול, שעל חורבנו אנו מתאבלים בימים אלו.

בית המקדש היה המקום בו התאחדו לבבות כל ישראל (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, יז).

ובלבבות ישראל, ה' שוכן.

וכך הוא שוכן – בבית המקדש.

ולפי זה, ה'אני' שלנו – היה שם. ובצורה הכי חזקה שלו.

ואנחנו מתפללים ומקווים, שהבית הזה ייבנה מחדש. ואנחנו נשוב לחיות עם ה' יתברך, כפי המטרה שלשמה נבראנו.

– כפי ה'אני' האמיתי שלנו.

במהרה בימינו, אמן.