אחדות

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (יב, לז)

תחילת התהליך של 'יציאת מצרים'.

עם ישראל יוצאים מ'רעמסס', ונוסעים ל'סוכות'.

מה זה 'סוכות'?

אומרים חז"ל:

'סוכותה… ר' אליעזר אומ' סוכות ענני כבוד באו וחנו על גגי רעמסס מושלו משל למה הדבר דומה לחתן שהביא אפריון לפתח ביתה של כלה כדי שתכנס לו מיד' (מכילתא).

יש כאן 'חתן', ויש גם 'כלה'.

והחתן לא רוצה לחכות. הוא רוצה את הכלה שלו תיכף ומיד. 'שתיכנס לו מיד'.

אז הוא מביא את ה'אפריון', את החופה, לפתח ביתה של הכלה. ברגע שהיא תצא מהדלת – היא כבר בתוך החופה.

ה'כלה', זה עם ישראל.

וה'חתן' – זה ה' יתברך.

והוא רוצה אותנו מיד. בלי לחכות רגע אחד.

אז הוא מביא את ה'סוכות' אל פתח מצרים. אל רעמסס. ושם הוא מכניס את ישראל ל'חופה'.

ישראל, זה לא אנשים רבים, יחידים. זה לא 'פרטים'.

– אנחנו 'כלה' אחת.

וכך ה' רוצה בנו. בקשר של נישואין.

מצד אחד – יש את ה'אחד'.

ומן הצד השני, יש את ה'אחת'.

– חתן וכלה.

הסוכריות שהתפזרו

מעשה שהיה:

החנות שעל יד המקוה היתה מלאת קונים.

קשה לקרוא לכוך הזעיר הזה בשם היומרני 'חנות'. ואכן המקום היה צפוף מאוד. היה זה בשעת העומס, יום שישי אחר הצהרים.

אחד הקונים, בטעות, הסיט במרפקו את קופסת הסוכריות וזו התפזרה. הסוכריות נרמסו, התלכלכו, וכבר לא היו ראויות למכירה.

הקונה עמד שם, נבוך, ולא ידע את נפשו.

היה שם יהודי בעל לב חם. הוא פנה למוכר, ואמר לו:

אני הפלתי את הקופסא, אמור לי את מחיר הסוכריות כולן – ואשלם.

והוא אכן שילם את הכל.

הקונה ראה את שהתרחש, ונבוך עוד יותר. הוא ניגש לאותו יהודי וביקש להשיב לו את ששילם.

הוא נתקל בסירוב. 'אני הפלתי, הכל בסדר, גוט שאבעס'.

– סיפור יפה!

אבל זה לא מסתיים כאן.

בליל שבת קודש, אותו יהודי חם – חולם חלום.

ובחלומו הוא נופל לתוך נחל שוטף. הוא מנסה לצאת, ונכשל. מנסה שוב, ונכשל שוב. ואז הוא מנסה בפעם השלישית – ומצליח לצאת.

ובאותו השבוע, הדבר הזה בדיוק – קורה לבן שלו. והפעם זה במציאות.

כולנו שמענו על שני הבחורים שנסחפו בנחל שבפאתי מודיעין עילית. האחד טבע ל"ע, והשני ניסה לצאת מהזרם, ובפעם השלישית – הוא הצליח.

– בדיוק כפי שחלם אביו.

והיה זה לאחר שהוא הציל את חברו ממצב שחז"ל קוראים לו 'שפיכות דמים'.

– קשה שלא לקשר בין הדברים.

מנוע אדיר

מעשה דומה ארע לבתו של רבי עקיבא.

ביום חתונתה היא היתה עתידה למות. כך 'ניבאו' לו החוזים בכוכבים.

וכך באמת כמעט קרה.

– אבל זה היה רק 'כמעט'.

היא נתנה את מנת האוכל שלה, לעני. ובזכות זו היא ניצלה ממוות (עי' שבת קנו:).

כשלאדם איכפת מחברו, כשהוא דואג לו, כשהוא נותן לו – זו זכות עצומה.

וזה כמו מנוע אדיר, שמייצר את הדבר היקר ביותר:

– חיים.

ננסה להבין מעט.

ה' רוצה אותנו מאוחדים.

– כך כתוב במקומות רבים, ובראשם הפסוק – 'ואהבת לרעך כמוך'.

מה 'מונח' באחדות הזו? מה המשמעות שלה?

אז התשובה, במילה אחת, היא –

– 'מלכות'.

ובכמה משפטים קצרים:

ה' 'בראנו לכבודו'. לגלות את שמו, במידת מלכותו.

ומאחר והוא 'אחד', אז הגילוי שלו הוא – 'אחד'. הלא כך אנחנו אומרים – 'ה' אחד, ושמו אחד'.

בכל אחד מאיתנו, עם ישראל, מתבטא חלק מהגילוי הזה.

וכשהחלקים 'נפרדים' – אז לא מתגלה כאן ה'אחד'. כשיש 'פירוד' – יש חציצה בין האחד לשני.

ולכן, כשיש אחדות בעם ישראל, אז מתגלה גם ה' יתברך.

ושמו הגדול יתברך, הוא ה'חיים' שלנו.

וכפי שכתוב בפסוק:

– 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ' (דברים ל, כ).

זה דומה במקצת למכשיר חשמלי, הטומן בחובו חוטים ושבבים לרוב.

וכשיש שם חוט אחד סורר, הנמנע מלהתחבר לחברו – אז המכשיר לא יעבוד.

מדוע?

– כי הזרם החשמלי הוא 'אחד'.

והזרם האחד הזה אינו יכול 'לזרום' כשחוט אחד לא נמצא במקומו. כשהוא לא 'מסכים' להתחבר לחברו ולהעביר את הזרם הלאה.

וכך – לא יהיה כאן זרם. המכשיר יהיה חסר חיים.

מלכות

ה' יתברך, מתגלה – כמלך.

– מה מהותה של 'מלכות'?

מלכות, זה ה'מוציא אל הפועל'.

כך זה במלכות שמים, וכך זה במלכות בשר ודם. וכך זה גם בין האדם לעצמו, במערכת ה'מידות' שלו.

במלכות בשר ודם זה נראה בערך כך:

היה פעם אדם אחד, שחי ופעל במדינה כלשהי במרחבי הגלובוס.

ולאדם הזה היו הרבה רעיונות. לדעתו המדינה שלו לא התנהלה כראוי, והיו לו הרבה מאוד 'הצעות ייעול'.

הוא ניסה להפיץ את דעותיו, אבל אף אחד לא הסכים לשמוע לו. הוא היה אזרח, פשוט, חסר 'תואר' ויכולת שררה.

– הרעיונות שלו נותרו בגדר 'חלום'.

וביום בהיר אחד, המלך של המדינה – מת.

למלך לא היו ילדים. לא היה 'יורש עצר' טבעי. הם היו חייבים להמליך מישהו מהמדינה.

וההחלטה נפלה:

האדם ההוא, בעל החלומות, הוא יהיה המלך הבא.

עד מהרה הוא ישב על כסא מלכותו אשר בעיר הבירה.

ואז הוא החל ב'רפורמה' מקיפה. כל ה'רעיונות' וה'חלומות' שלו – הפכו לרצון מלכותי, כזה המתקיים על אתר.

– כזה המשעבד אליו את כל נתיני הממלכה.

כזה – שאין כל מעצור בעדו!

ומכאן, מהי באמת 'מלכות'?

– הכח להוציא אל הפועל את הרעיונות, את המחשבות. את כל מה שהיה עד היום 'בפנים'.

ומיהם אלו שבכוחם להעניק למלך את הכח הזה?

בני העם.

– רק בני העם!

לו עצמו – אין כח כזה.

ורק אם בני עמו מקבלים את מלכותו ברצון – אז הוא יהיה מלך. והוא יוכל להוציא את הכל אל הפועל.

אם לא יהיה להם 'רצון' לקבל אותו, אז הוא לא יהיה מלך.

– ושום דבר לא יוכל לצאת אל הפועל.

וכעת, אם נשאל –

– היכן נמצאת ה'מלכות' הזו?

איפה ה'מקום' שלה?

אז התשובה הברורה היא –

– בלבבות.

בלב של בני העם, ב'רצון' שלהם בקבלת מלכותו של המלך; ובלב של המלך – ברצונו למלוך עליהם.

ה'מלכות' – נמצאת באמצע. אצל העם, ואצל המלך.

– וזה מה שמאחד אותם זה לזה.

מפלגות

ביום אחד, נפל דבר בממלכה ההיא.

תככים, ומריבות, וכעסים, שהיו חבויים במשך שנים – יצאו ל'אור'. בני העם נפרדו זה מזה. הם הפכו לקבוצות, לפלגים, ל'מפלגות'.

כל קבוצה כזו התייחדה בשני דברים. האחד פחות משמעותי, והשני – משמעותי מאוד.

הפחות משמעותי: היחודיות של אנשי הקבוצה.

והיותר משמעותי: ההתנגדות לכל מי שאינו שייך לקבוצה.

– כמו כל 'מפלגה' ראויה לשמה.

ההתנגדות הזו, הפרידה ביניהם.

המלך הזעיק את עמו לכיכר הנאומים, ושם הוא קרא בפניהם את הדברים הקצרים הבאים:

נתיני האהובים!

הפירוד ביניכם – הורס את הממלכה היפה שלנו. את המלכות כולה.

אנחנו עתידים להצטער על כך רבות!

כל מה שעמלנו לבנות במשך שנים – ירד כעת לטמיון.

ומשכך, אני מבקש מכם. בכל לשון של בקשה. היו אוהבים זה את זה. ומכבדים זה את זה. ויראים זה מזה.

וכך תשכון הממלכה לבטח, לעוד שנים רבות, ארוכות, ומלאות אושר.

הנתינים פנו זה לזה, ותמהו:

מדוע שהממלכה תרד לטמיון?

הלא כולנו מאוחדים ברצון לשמור עליה. ברצון שלנו במלך עצמו. בקבלת מלכותו.

נכון שיש תככים ומריבות בינינו. אבל מה זה קשור למלך ולממלכה?

– מישהו יודע מה לענות להם?

ה'אידיאל' שהתרופף

אז עוד לפני ההסבר, נשאל:

מדוע אנשים רבים ביניהם? למה יש תככים ומלחמות בין בני האדם?

והתשובה היא אחת:

– אגו.

לאדם יש 'מנוע' פנימי, רב עוצמה, שנקרא – 'אני'.

אני רוצה. אני מתאווה. אני שואף.

– 'אני'.

כולנו רוצים דברים. וכולנו גם שואפים להגיע למטרות.

וכשמישהו מתנגד לרצון שלנו, לשאיפה שלנו, אנחנו מתקוממים. וכועסים. ומשיבים מלחמה.

וזה לא חייב להיות שהוא מתנגד בפועל. לפעמים עצם הקיום שלו מפריע לנו. ולפעמים זו העובדה המפתיעה – שגם לו יש רצונות משלו, ושהם לא עולים בקנה אחד עם אלו שלנו.

כל זה קורה, כשהרצונות האישיים של האדם – הם כל עולמו.

– כשהוא מזהה את ה'אני' שלו – ברצונות הללו.

ומצד שני.

האדם יכול ליצור לעצמו 'אידיאל' חזק, כזה ש'יתפוס' אותו אותו יותר מכל הרצונות הללו.

– כזה, שהוא יזהה רק אותו – כ'אני' שלו; וכל הרצונות יקבלו מקום שני. או שלישי. אם בכלל.

כשיש אידיאל, אז בדרך כלל צריך יותר מאדם אחד כדי להגשים אותו. וכך הוא מתחבר לעוד אנשים, כאלו שגם בליבם 'בוער' האידיאל הזה.

ואז מתגלה, שהרצונות האישיים שלהם – סותרים זה לזה. שהם יהיו חייבים לוותר הרבה כדי להיות ביחד.

האם הם יצליחו לעשות את זה?

– תלוי בהם.

אם האידיאל באמת 'בוער' להם, אז הם יתגברו על כל המכשולים.

הם גם יאהבו האחד את השני מאוד; הלא כל אחד נותן לשני את היכולת להגשים את הדבר שהוא הכי חפץ בו.

ואם הרצונות הללו מתחילים להפריע, ולהפריד ביניהם, זהו סימן ברור – שה'אידיאל' שלהם התרופף. שהוא כבר לא באמת 'תופס' אותם.

מה הגורם לפירוד?

כעת נשוב לממלכה ההיא.

אם הממלכה, ומלכותו של המלך, היו חזקים בליבם – הם לא היו מתקוטטים זה עם זה.

אם הם היו באמת 'רוצים' את המלך בכל ליבם, אז שום דבר לא היה גורם להם לפירוד.

להיפך. הם היו אוהבים מאוד האחד את השני!

– מדוע?

כי מלכות – חייבת 'עם'.

והרי הדבר שאתה הכי רוצה, זה המלך. והמלכות שלו.

ואתה לבדך – לא מסוגל להמליך אותו. אתה חייב עוד אנשים איתך.

וכך, כל אדם שמוכן להמליך את המלך איתך ביחד – הוא בעצם נותן לך את הדבר שאתה הכי חפץ בו. את ה'חיים' שלך.

– וכך תהיה שם אהבה גדולה מאוד!

ואם יש 'פירוד' – אז כנראה חסר ב'מלכותו ברצון קיבלו עליהם'.

– חסר ב'רצון'. בשאיפה. ב'אידיאל' הזה.

זו הסיבה, שהמלך ביקש מהם את הדברים הללו.

היו – אוהבים זה את זה.

ומכבדים זה את זה.

ויראים זה מזה.

וכך מלכותו של המלך – תישאר חזקה.

– וכך הממלכה תשכון לבטח.

להיות כלה אחת

אנחנו 'כלה' – אחת.

כלה, זו ה'מלכות'.

הלא האשה היא המוציאה אל הפועל את ה'חיים' שבעלה נותן לה.

וכשה' 'נושא' אותנו כביכול, ומביא את חופתו היישר אל רעמסס – הוא בעצם נעשה מלך עלינו.

האמת היא, שזהו רק שלב אחד בהמלכת ה'.

כי יש גם את קריעת ים סוף, שלאחריה היתה ההכרזה – 'ה' ימלוך לעולם ועד'; ויש גם את מעמד הר סיני, שהיה 'עת חופתה', וה'ישקני מנשיקות פיהו' היה ה'קידושין'; ויש את ארץ ישראל – שזה ה'בית', בו חיים ביחד.

אבל כאן היתה התחלה.

וכדי שההתחלה הזו תהיה, היינו חייבים להיות 'כלה' אחת. כזו הנישאת ל'חתן' – אחד.

– היינו חייבים להיות – מאוחדים. מחוברים. אוהבים זה את זה.

כמו ביתו של רבי עקיבא. כמו אבי הנער שנסחף בנחל.

עד כאן פירוש הפסוק 'מרעמסס – סוכותה'.

וכעת, לפסוק הבא:

– 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם' (יב, לח).

יש כמה מיני 'ערב רב'.

ואחד מהם הוא – 'בעלי מחלוקת' (עי' אדרת אליהו דברים א, א).

– והם 'כנגד כולם'. הגרועים מכולם.

ועליהם נאמר – 'תמחה את זכר עמלק' (שם).

והם בדיוק כמו הנחש הקדמוני.

הנחש, הפריד בין אדם לחוה (עי' רש"י בראשית ג, א).

והוא גם הפריד בין האדם לה'.

– וזה אותו הדבר ממש.

כי הפרדת העם זה מזה, היא עצמה – הפרדת העם ממלכו. וכפי שהתבאר.

– זה מה שהם רוצים. להפריד את ה'כלה'.

ומיד לאחר ה'סוכות', החופה, הם הופיעו.

בדיוק כפי שהם הופיעו מיד לאחר מתן תורה, לאחר ה'חופה' שהיתה שם, והחטיאו את ישראל בהפרדה מה'חתן' (עי' שבת פח:).

ארץ ישראל

הערב רב, עדין נמצאים בינינו.

ו'אין בן דוד בא, עד שיעברו מן העולם' (עי' אד"א שם).

וגם היום הם פועלים מתוך אותה 'דעת'. ויש להם שתי מטרות:

– להפריד את ה'כלה'.

– להפריד בין ה'חתן' – ל'כלה'.

ומדוע הם רוצים להפריד את ה'כלה', להפריד את עם ישראל זה מזה?

– כי כך לא יהיה גילוי של מלכות שמים!

וזו השאיפה הגדולה ביותר שלהם.

כבר ראינו, שכשיש חיבור מיוחד בין ה'חתן' ל'כלה', בין ישראל לה', אז הם מופיעים. ומנסים לקלקל.

ארץ ישראל, זה מקום החיבור. זה ה'בית'.

ודוקא כעת, כשעם ישראל נמצא בארצו – הם הופיעו שוב. ונטלו את השלטון כאן בכח הזרוע. בכח ה'משפט', אשר 'שמה הרשע' (קהלת ג, טז).

עלינו להיות 'נתינים' נאמנים.

– להיות – 'כלה' אחת.

עלינו לקבל 'דעת' ברצון ה', בהמלכת ה', בלהיות 'כלה'.

– וכשיהיה לנו רצון אמיתי להיות ה'כלה' של ה' יתברך, אז נהיה מאוחדים.

כי כשזו השאיפה החזקה, כשאלו ה'חיים' – אז כל הדברים האחרים 'תופסים' הרבה פחות 'מקום'.

ויותר מכך:

כל אחד מישראל, נותן לנו את האפשרות – להמליך את ה'.

– 'אין מלך – בלא עם'. לבד אי אפשר.

ואם כן, כל אחד מישראל, נותן לנו את היכולת – להוציא אל הפועל את הרצון העמוק ביותר שלנו.

– כשזה באמת הרצון העמוק שלנו.

וזה מתכון בטוח לאהבה חזקה. לאחדות חזקה.

והאחדות הזו – בכוחה להמליך את ה' יתברך.

– ואז הוא עצמו יבוא ויעקור את העשבים השוטים מכרמו.