משאת משה

‏לפני ה' תטהרו

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל)

ביום הזה ה' מכפר.

וגם – 'מטהר'.

– וזה דבר אחד. 'יכפר עליכם – לטהר אתכם'.

מהי 'טהרה'?

– לכאורה – להיות 'נקי' מהחטא. כמו המשמעות הפשוטה של 'כפרה' (עי' זבחים כה.).

אבל האמת היא, שזה הרבה יותר מ'נקיות'.

הלא 'נקיות, מביאה לידי – טהרה' (שקלים ט:, ע"ז כ:).

וברש"י:

'טהור – צח מלובן ועדיף מנקי'.

כנראה, שלהיות רק 'נקי' מהחטא – זה עדין משאיר שם משהו.

החטא עצמו – כבר לא קיים; אבל רואים שהיה כאן אירוע. נותר רושם. יש איזו 'שייכות' נפשית לחטא.

וביום הכיפורים, ה' מעלה אותנו אל השורש. אל ההתחלה. אל מה שמביא את החטא. לא רק אל החטא עצמו.

ושם – הוא מטהר. מלבין. הכל הופך להיות 'צח'.

זו הכפרה של יום הכיפורים. 'כפרה' – שהיא בעצם 'טהרה'.

– ליבון. צחות. נקיון מן השורש.

לעלות לגן עדן

אנחנו בני אדם. קרוצי חומר. והיצר בוער בקרבנו.

וכפי שאומר שלמה המלך:

'כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא' (מלכים א, ח, מו).

– אין אדם שאינו חוטא!

והחטא אינו רצוי לפניו יתברך.

– מדוע?

כי הוא רוצה שנחיה לנצח, בגן עדן. שנתענג שם. והחטא מונע את החיים הללו. את העונג הנצחי הזה.

ואנחנו חוטאים. וחטאנו הרבה. מקוים שלא נחטא בעתיד, אבל צריך להיות ריאליים.

– ומה יהיה עם הגן עדן?

אז יש לנו פעם בשנה יום כזה, שה' מביא אותנו אליו. אל ה'מקוה ישראל'. אל ה'מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים'.

והוא גם מצוה עלינו להיות במקום הזה של הנקיון. לצום. להתענות.

– לכאוב את החטאים שלנו. את הריחוק שהם יצרו.

ואולי גם לעלות למקום הגבוה הזה, של ה'מי מטהר'. למקום שבו אין אכילה ושתיה. למקום ה'עולם הבא'.

וכך אנחנו מתנקים מהחטאים. ונטהרים. ומתלבנים.

ואנחנו חוזרים להיות 'מתאימים' – לגן עדן. לשכר הנצחי.

– זה ה'פשט'. לכאורה.

לחיות ביחד

היה היו מלך ומלכה.

והם חיו בשמחה. ובאושר. ובאהבה ואחוה. ובשלום. וברעות.

אבל ביום אחד, המלך גילה ברעייתו משהו לא ראוי. לא נכון.

וה'משהו' הזה – הציק לו. הפריע לו.

הוא ראה בה 'דבר מגונה'. והיא אכן 'התגנתה' עליו. וזה מנע ממנו לחיות איתה באהבה ואחוה ושלום.

וגם היא עצמה, התרחקה.

ה'התאמה' הכל כך יפה שהיתה ביניהם – נעלמה מן העין.

אבל הוא כן רצה לחיות איתה. לא היה לה תחליף בכל מדינות מלכותו.

אז הוא ישב על המדוכה, והחליט לנסח חוק חדש. חוק ה'חנינה'.

היתה ועדה, וישיבת ממשלה, וייעוץ משפטי, והצבעה – והחוק עבר.

החוק הזה איפשר למלך לחון את כל מי שהוא חפץ ביקרו.

היה שם סעיף כזה, שחייב את כל האזרחים להגיש בקשה. ולעבור את התהליך שהחוק מחייב כדי להגיע לחנינה הזו.

המלכה שמעה על החוק. והיא הגישה בקשה. ועברה את התהליך.

– ומאז – הכל הסטוריה.

אומר הנביא:

'כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם' (ישעיהי נט, ב).

זה לא רק גן עדן. ושכר.

– זה חיי משפחה. חיי נישואין.

וה' רוצה את רעייתו.

אבל היא התרחקה. העוונות מבדילים.

אז הוא מחוקק את יום הכיפורים. ומכפר. ומנקה. ומלבן.

וכך אנחנו יכולים לשוב ולהיות ביחד.

'לפני – ה', תטהרו'.

– אנחנו לא נטהרים רק כדי לקבל שכר.

ה' רוצה להשיב אותנו למצב של 'לפניו'. לפני ה'. לחיות ביחד. באהבה ואחוה. ושלום. ורעות. ובשמחה ובאושר.

– ביחד!

וזו המטרה.

י"ג מידות

משה רבנו היה 'רועה נאמן'.

לאחר חטא העגל, ה' מציע לו הצעה שקשה מאוד לעמוד בפניה.

– 'הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' (שמות לב, י).

אתה, משה, תהיה אבי האומה. כולם יהיו יוצאי חלציך.

אבל משה רבינו, הרועה הנאמן, מתנגד.

והוא עד כדי כך נאמן, שהוא מוכן לא רק שלא להיות אבי האומה, אלא – שלא להיות בכלל.

והוא גם אומר את זה במפורש:

'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שם, לב).

– מחני נא!

משה מוסר את נפשו, ואת כל מהותו, עבור כלל ישראל.

ואז הוא מצליח 'לעלות' גבוה מאוד, אל המקום העמוק של – י"ג מידות.

י"ג המידות הללו הן מהמקום שאין בו כל הגבלה.

וכך, כל חטא שהוא – יכול להתכפר. ולהתנקות. ולהיטהר.

כי אם החטא הוא גדול, וצריך הרבה מאוד 'ליבון', אז יש שם עוד 'מלבין'. ואם צריך עוד – עדיין יש. זה הלא אוצר בלתי מוגבל.

– כשאדם לא חושב על עצמו, ועל טובתו, ורק על השני – הוא מצליח להגיע למקומות גבוהים מאוד.

הדוד ורעייתו

הזכרנו, שאנחנו כמו 'רעייתו' של ה' יתברך.

וזה לא לגמרי מדוייק.

ה' הוא אחד ויחיד. בורא כל יכול. אינסופי.

אבל הוא רצה 'לרדת', ולהיות בתוך 'דירה' – כאן. ב'תחתונים' (תנחומא נשא, כד).

אדם הראשון כבר גילה את זה (עי' פדר"א יא).

ה' יכול היה לתת לו נשמה כמו של החיות. כמו של הגויים.

אבל הוא בחר לעשות משהו מיוחד, ולא לגמרי מובן:

– 'נפח בו ברוח נשמת פיו' (שם).

נשמת פיו – של ה' יתברך. משהו 'משלו'.

מדוע?

למה שלא תהיה לו חיות רגילה, עם שכל טוב ונכון, כזה שהוא יוכל לנהל איתו את חייו באופן מועיל?

למה ה' כביכול – 'מדיליה' – נכנס בתוך האדם?

התשובה היא – שה' אינו רוצה שהאדם 'ינהל את חייו באופן מועיל'.

ה' רוצה – להיות 'בתוך' האדם. 'דירה בתחתונים'.

את זה אדם הראשון הבין מיד.

וכדי שה' יהיה 'בתוך' התחתונים, הוא לא יכול להישאר בגילוי כמו במהותו האמיתית – אינסוף, אחד ויחיד, בלתי מוגבל.

אז הוא התגלה. והגילוי הזה אינו כפי מהותו האמיתית.

הגילוי הזה, הוא ב'צורת אדם'.

וצורת אדם שלמה, זה איש ואשה.

– קודשא בריך הוא, ושכינתיה.

אז נכון שהוא 'אחד'; אבל למטה מהאצי', הוא מתגלה – כשנים. איש ואשה.

עלינו לזכור היטב שהוי"ה – קודשא בריך הוא, הוא האלוקים – שכינה. אבל העבודה שלנו היא במקום בו אנחנו רואים רק את ה'ענפים' של ה'אחד' הזה, ולא רואים כיצד הם באמת 'אחד'. כאן הם נראים כנפרדים. כאיש ואשה.

והעבודה שלנו היא – לחבר אותם. לאחד. לייחד.

אם חלילה לא היה 'הוי"ה הוא האלוקים', לא היה אפשר לחבר ולאחד. רק לאחר שיש שייכות אמיתית של 'אחד', אפשר ליחד גם במקום שבו נראה שזה כביכול לא 'אחד'.

אז יש לו יתברך – 'רעייה'.

והוא רוצה להתחבר בה.

וכיצד אנחנו 'מחותנים' כאן?

– היא, הרעייה הזו, נמצאת בנו. בקרבנו. בתוך כל יהודי.

אנחנו ה'בנים'.

– 'בנים אתם להוי"ה אלוקיכם'. לקודשא בריך הוא – והשכינה.

והעבודה שלנו בה – מחברת אותה לקודשא בריך הוא.

– וזו מטרת הבריאה.

היא – הרעייה – אינה 'אנחנו'.

– אבל היא שורש נשמותינו. והיא שוכנת בנו. ואנחנו פועלים בה.

וכשאנחנו פועלים בה נכון – אז קודשא בריך הוא מתחבר אליה. מתייחד איתה.

ובחיבור הזה, הוא משפיע בה את כל הטוב שלו. וה'טוב' הזה הוא בכמות ובאיכות שהוא יתברך יודע להשפיע.

ובדרך אגב, גם אנחנו נהנים מזה.

– הלא היא בנו. ומה שיש לה – יש גם לנו.

[זה כמו האמא, שהיא תמיד נמצאת עם הבנים. מרגישה אותם. 'חיה' אותם כאן ועכשיו. הרבה יותר מאשר האבא.

למשל, כשצריך להעניש את הילד, אז בדרך כלל – רק לאבא יש כח לעשות את זה נכון.

הסיבה לזה היא, שהאבא יכול לחשוב על העתיד. על טובת הילד. ואילו האמא – מרגישה את העונש הזה. כאן ועכשיו. פיזית. היא ממש עם הילד, 'בקרבו', וחשה איתו את מה שהוא חש. ולכן קשה לה להעניש.]

חיבור

כל עבודתנו, היא בשכינה הקדושה.

– לגדל אותה, לרומם אותה, לבנות אותה – ולחבר אותה בקודשא בריך הוא.

וכל המצוות שלנו חותרות למטרה הזו.

והעברות שלנו – מונעות את החיבור הזה.

אבל האמת היא, שיש משהו שהוא יותר חשוב מהמצוות והעברות.

אומרים חז"ל:

'וענוייא דשכינתא אף על גב דאיהי בתלת סטרין… לית לה ענוייא כענוייא דבעלה… אף על גב דשכינתא איהי בענוייא מימינא ומשמאלא לית ענוייא כענוייא דבעלה' (תיקו"ז, תי' כא, נג ע"א בד' וילנא).

לשכינה, יש 'עינוי'.

והעינוי שלה הוא מימין. ומשמאל.

– העברות. העשה והלא תעשה.

אבל יש לה 'עינוי' גדול יותר.

– 'ענוייא דבעלה'. העינוי – שהיא רחוקה מבעלה.

ומה מרחיק אותה ממנו?

ואולי נשאל קודם –

– מה מחבר אותה אליו?

בפסוק כתוב – 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ' (בראשית ד, א).

'ידע', היינו – התחבר אליה. התייחד איתה.

החיבור, תלוי – ב'דעת'. כך גם אומרים לנו חז"ל (עי' יבמות נג:).

גם בין האדם לעצמו, מה שמחבר בין המח ללב – זו ה'דעת'.

ומעתה, מה מחבר בין השכינה לקודשא בריך הוא?

– הדעת.

הדעת של מי?

– של עם ישראל. הלא השכינה נטועה בנו; ומה שיש לנו – פועל בה.

ומה מבטא את ה'דעת'?

– התורה הקדושה (עי' ביאוה"ג שם ד"ה ורזא דמלה. ושם סד ע"ב ד"ה בלא בעלה).

ולא מדובר רק על עצם הלימוד.

– מדובר על 'דעת'.

חכמה, בינה, ודעת

יש 'חכמה'. עצם ידיעת דבר.

ויש 'בינה'. ההבנה של הדבר. וגם ההבנה של ה'דבר מתוך דבר'.

ויש 'דעת'.

בפסוק כתוב – 'ובדעת חדרים ימלאו'.

ה'חדרים', עצם ההוויה של האדם – 'מתמלאת' מהדעת.

דעת, היא הידיעה – החכמה, שה'בינה' התבוננה בה, ו'הבינה' אותה, עד שהיא הפכה להיות חלק מהחיים. כעת היא מחוברת ל'מידות'. ולעצם הווית האדם. כעת, היא כבר בגדר 'אינסטינקט'.

כשיש 'דעת' ברורה, אז אין משא ומתן. הכל בהיר, הכל 'מיושב' היטב בלב, ומתבטא למעשה בקלות. זה חלק ממהלך החיים.

– זה 'חיבור'.

הידיעה – התחברה אל ה'אדם'.

וכשאנחנו מבינים שהתורה היא החיבור של השכינה, ה'דעת' שלה, אז אם האדם לומד כדי לקבל עולם הבא – זה חסר מאוד!

כשהאדם לומד בינו לבין עצמו, והמטרה שלו זה שוב – הוא עצמו, אז כיצד זה יהיה נוגע לשכינה הקדושה?

ה'דעת' הזו – חייבים שתהיה בה באמת 'דעת'!

חובה עלינו להבין את הסוגיא הזו, של ה'חיבור' העליון. ולאחר ההבנה – ל'דעת' אותו. לחיות אותו. שה'חדרים' שלנו ימלאו בו.

וכך נוכל באמת לחבר אותה לקודשא בריך הוא.

כך ניגע בנקודת העיקר של עבודתנו, לחברא בבעלה.

– הלא ה'עינוי' הגדול ביותר שלה הוא – חוסר ה'דעת'. וכמובא לעיל.

וכשתהיה לנו ה'דעת' הנכונה בסוגיא הזו, אז השכינה תוכל להתחבר בבעלה. לא יהיה לה עינוי חלילה.

חמישה עינויים

זו הסוגיא של יום הכיפורים.

ביום הכיפורים, יש 'עינוי'. חמישה עינויים.

אלו עינויי השכינה הקדושה. בגלות. בזמן בו היא רחוקה מבעלה (עי' תיקו"ז שם סד ע"ב).

– והריחוק הזה – הוא עיקר העינוי שלה. כאמור.

ומה היא עושה ביום הזה?

היא עולה ל'בינה'. למקור. לשורש.

הבינה היא ה'אמא' של המציאות. היא זו שהרתה אותה, ילדה אותה, וגידלה אותה.

זה כמו אדם שמתווכח עם אשתו. הווכוח הופך לריב. הם כועסים זה על זה, וקשה להם לדבר האחד עם השני.

וכדי 'לצאת' מהמצב הזה, הם מנסים להיזכר בהתחלה. בשורש. למה בכלל נישאנו זה לזו. מה מצאנו האחד בשניה. איך נראתה התקופה הראשונה שלנו.

וכשחוזרים לשורש, כל המריבות העכשויות נעשות קטנות. חסרות חשיבות. בלתי רלוונטיות.

זה סוג של התחלה מחדש. בלי כל הבעיות שארעו באמצע.

– הנמשל אינו מתאים למשל. אין 'מריבות', ואין שני צדדים.

אבל הרעיון – דומה.

השורש, הוא הרבה יותר גבוה וחשוב מכל מה שקורה כעת. הוא 'מגמד' את הקשיים שבדרך.

וכשהשכינה עולה ל'בינה', שם כל ה'עינויים' שלה – מתכפרים. מתנקים. ומיטהרים.

– כל העברות שלנו, נעלמות. 'לפני ה' תטהרו'.

וכך היא מגיעה אל קודשא בריך הוא, כשהיא מטוהרת לגמרי.

וכשהוא רואה עד כמה היא עמלה כדי לטהר את בניו, ואת עצמה, היא 'מוצאת חן' לפניו. כמו אשה מקושטת לפני בעלה.

ואז – 'וראיתיה לזכור ברית עולם' (תיקו"ז שם).

– הוא מתחבר אליה.

וזו המטרה האמיתית.

– הכפרה – היא אמצעי. המטרה, זה היחוד.

וביום הקדוש הזה, עלינו לנסות לקבל 'דעת' אמיתית.

– עלינו להשתדל לחשוב עליה. לא על עצמנו בלבד (עי' תיקו' מזו"ח ז ע"א).

עלינו לנסות לקבל את ה'דעת' של משה רבינו, מקור הדעת שלנו.

– את הדעת הזו, של לא לחשוב על עצמי. או לפחות לא על עצמי בלבד.

אלא – על השכינה.

ודוקא במחשבה הזו, מונחת ה'דעת' האמיתית. החיבור האמיתי.

וכשלומדים את הסוגיא, ומתבוננים בה, אפשר לקבל בה 'דעת'. וגם 'הרגשה'.

– אנחנו יכולים באמת לרצות את זה.

'לפני ה' – תטהרו'.