גאולה

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (יג, יז)

עם ישראל יוצא ממצרים.

רק המילה הזו 'מצרים', היתה אמורה להיות סיבה לטראומה קשה.

כי – מה זה 'מצרים'?

– מאות שנות עבדות קשה. מפרכת. אנשים נולדים לעבדות, ומתים מתוך עבדות. אין בכלל חיים אחרים.

דם ישראל – הפקר גמור. חיי תינוקות רכים חשובים כקליפת השום.

האמת היא שזה לא היה ממש הפקר; הם הפיקו תועלת מהתינוקות הללו. הדם שלהם שימש כתרופה לצרעת פרעונית–מלכותית, והבשר היה לחומר בניה מוצלח לערי ה'מסכנות'.

אכזריות. אלימות. התעללות. סדיזם לשמו.

– זה 'מצרים'.

ומה שהיה צריך להיות, לפי דרך הטבע, זה שמי שרק יזכיר את 'מצרים' – יגרום להם לתגובה טראומתית קשה.

וכעת, ה' 'חושש' שמא הם ישובו לשם.

ומדוע שהם ישובו?

– 'בראותם מלחמה'.

אז ה' מכוון אותם דרך המדבר ים סוף. מהדרך הזו קשה לשוב למצרים. (עי' רש"י).

– זה מה שימנע מהם לשוב. הקושי הפיזי.

אחרת – הם היו שבים למצרים.

לשיעבוד.

לאכזריות.

להתעללות.

– מישהו מסוגל להבין את זה??

לראות את המלחמה

'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'.

עם ישראל התחמשו בכלי נשק (רש"י).

– הם ידעו מראש שתהיה מלחמה. הם אפילו התכוננו אליה.

ואם כן, מה החשש של 'פן ינחם העם בראותם מלחמה'?

החשש היה – 'בראותם' מלחמה.

– עד עכשיו הם ידעו. ואפילו התכוננו.

אבל כשהם 'יראו' את המלחמה – זה יהיה משהו אחר לגמרי.

ואז הם ישוב למצרים.

– הקושיא דלעיל מתעצמת.

ולפי הפירוש השני של 'וחמושים', זה קשה עוד יותר. אחד מחמישה יצאו משם.

ארבע החמישיות – מתו בשלשת ימי האפילה.

ומדוע?

– כי הם לא רצו לצאת.

האמנם? יש מישהו שלא היה רוצה לצאת ממצרים?

– מהשיעבוד הנורא?

– מההתעללויות האכזריות?

– מהטבח ההמוני?

קשה להבין את זה.

– ויש הסברים ותשובות בדברי רבותינו.

אנחנו רק ננסה להאיר כאן נקודה חשובה, ויתכן שזה גם יכול 'להיכנס' בפשט הכתובים.

מחסום פסיכולוגי

פעמים שמישהו פונה לטיפול. לייעוץ.

יש לו 'בעיה רגשית'. היועץ יכול לשחרר אותו ממנה. או ללמד אותו להתמודד איתה.

אז היועץ עושה את מה שהוא יודע. התהליך מתקדם 'לפי הספר'.

ואז – משהו 'נתקע'. יש איזה 'מחסום' רגשי, משהו שמונע ממנו להתפטר מהבעיה. משהו שגורם לו – למרבה הפלא – לרצות בה.

והשאלה הגדולה היא – איזה דבר יכול למנוע מהאדם להשתחרר מהקשיים שלו?

הרי בשביל זה הוא הגיע. והוא גם משלם היטב. והוא כל כך רוצה. אז למה זה לא עובד?

והתשובה היא –

– בראותם מלחמה.

ושבו מצרימה.

האדם מנסה לצאת מה'מצרים' הפרטי שלו. מהשיעבוד. מהקושי. מהסבל.

ואז הוא רואה 'מלחמה'.

– הוא ידע מצוין שיש מלחמה בדרך. הוא רק לא 'ראה' אותה.

וכשהוא רואה אותה – הוא רוצה לשוב אל המצב הקודם.

ויותר מכך:

עצם היציאה מ'מצרים' – קשה היא מאוד.

ובאופן טבעי, רוב האנשים – לא רוצים לצאת משם!

– רק חמישית רוצים!

אז אם נעשה 'סקר דעת קהל', ונשאל את ה'מתמודדים' – האם אתם רוצים באמת להתגבר על הבעיה, ולחיות טוב בלעדיה?

התשובה הראשונה תהיה – ודאי! מה השאלה בכלל!

אבל כש'נחפור' יותר, ונחפש בנבכי הנפש, נמצא שם אי–רצון. חוסר מוכנות רגשית. מחסום פסיכולוגי עמוק, המציב תמרור 'עצור' בפני האדם.

– זה כך – כמעט תמיד. ואולי ממש תמיד.

לזהות את ה'אני'

מדוע זה קורה?

אפשר לחלק את התשובה לשלש.

האחד הוא – הפחד מהשינוי.

אדם חי בתוך מצרים. בתוך הסבל הנורא שהיה שם.

ואם נשאל אותו – מי אתה?

– מה המהות שלך, מה האישיות שלך?

כל אדם רגיל, מזהה את ה'אני' שלו – עם המצב בסביבה. המשפחה. החברים. הפרנסה. וכל מה שיש באיזור.

– וגם עם המצב האישי.

אז מיהו ה'אני' שלו כעת?

– עבד. סובל. וכואב. וגם שכול מכמה שישיות שנולדו לאשתו.

עבד של מצרים. חלק ממשפחה של עבדים, חלק מעם של עבדים.

זה ה'אני'!

זו ה'תעודת זהות' הפנימית. שם הוא נמצא. אלו חייו.

ועתה מופיע הגואל, ורוצה להוציא אותו ממצרים. מהמצב שבו הוא חי.

– הוא בעצם רוצה – ליטול את חייו!

הרי זה 'הוא'. ואלו החיים שלו. וזו התעודת זהות שלו.

כעת הוא נדרש להשליך את כל חייו, ולקבל חיים חדשים.

נכון שאלו חיים הרבה יותר טובים; אבל זה משהו חדש. לא ה'אני' המוכר והידוע.

האדם שיהיה אחר כך, 'בחוץ', הוא אדם חדש. אחר. לא 'אני'.

– ה'אני' – ייעלם.

והפחד מהשינוי הזה – הוא 'על הרצף' של פחד מוות. האדם הקודם – במידה מסויימת, מת.

– וזה 'תוקע' את האדם!

היועץ מנסה 'לשחרר' אותו – והוא לא שם בכלל. לא רוצה. לא מוכן. מתנגד.

זו הסיבה הראשונה.

להאמין בגאולה

והסיבה השניה:

– הוא בכלל לא מכיר חיים אחרים.

זה נכון שהוא מתאר לעצמו את המציאות הטובה יותר, והוא גם מבין שהיא קיימת.

– אבל הוא לא 'ראה' אותה.

הוא לא 'חי' אותה. הוא לא 'תופס' באמת שהיא קיימת.

ויותר מכך:

בתוך תוכו, הוא לא מאמין שהמציאות הזו קיימת.

לפעמים הוא לא מאמין שהוא ראוי לה. שה' הכין אותה עבורו, ושהוא מתכונן לתת לו אותה.

הוא עובד על זה, ומשתדל שזה יקרה, אבל 'בפנים' – זה לא באמת קיים. והוא לא מאמין בזה.

ובמצב הזה, זה כמו ללכת אל הבלתי נודע. אל הריק. אל ה'מדבר'.

– ה'מנוע' הפנימי של האדם מונע אותו מללכת למקומות כאלו.

והסיבה השלישית:

'בראותם מלחמה'.

תמיד, באיזשהו שלב, יש מלחמה.

בהתחלה זה יותר קל. יש תקוה, יש תהליך, ואנחנו 'על זה'. הולכים בדרך. והאור נמצא שם, בקצה המנהרה.

ואז מגיע המכשול הראשון.

והוא כואב!

– הוא כואב יותר ממה שזה היה כואב קודם.

מדוע?

– כי עכשיו זה לאחר שכבר יש תקוה. לאחר שהתהליך התחיל, וזה נראה מאוד מבטיח.

לאחר – שהוא כבר התחיל 'לעלות'.

ומהמקום שבו הוא נמצא, הנפילה היא יותר עמוקה.

הלא הוא נמצא כעת במקום גבוה יותר. ומשם, להגיע לתחתית – זה מרחק גדול יותר.

– ולכן זה גם כואב יותר.

הנסיון מלמד, שה'תחתית' הזו – אינה כמו מה שהיה. היא גבוהה יותר.

אבל עדין היא כואבת. בגלל התקוה. והאור בקצה המנהרה.

וגם בגלל הסיבה הראשונה.

– את סוג הנפילה הזו, הוא לא מכיר. זה חדש לו.

ולכן, 'בראותם מלחמה – ושבו מצרימה'.

ולכן גם היו אלו שלא רצו לצאת.

– הם לא רצו לחיות חיים חדשים, כאלו שאולי הם בכלל לא קיימים.

ולכן, כשהם הגיעו לים סוף, וראו את מצרים אחריהם – אז אחת התגובות הראשוניות היתה 'טוב לנו עבוד את מצרים'.

ה'נפילה' כאן, היתה קשה. וכואבת.

– בחוויה שלהם – היה עדיף 'לעבוד את מצרים'.

יהודי

עם ישראל הוא עם מיוחד.

– במה אנחנו מיוחדים?

אז התשובה הרגילה היא – שקיבלנו את התורה. בהר סיני.

וזה לא מדויק. גם הגויים קיבלו. שבע מצוות.

– יש לנו הרבה יותר. נכון. תכפיל את השבע ההם בשמונים ושבע וחצי ותגיע לתוצאה שלנו. כמעט.

אבל האם בזה מסתכם ההבדל? בכמות המצוות?

אז היה גם 'מעמד הר סיני'.

– מה זה אומר? מה היה שם, שעשה אותנו כל כך שונים מהגויים?

ואנחנו באמת שונים. מהות אחרת לגמרי.

– כך כתוב בפסוק במפורש.

לאחר חטא העגל, משה רבינו מתחנן לה' שיחזור להשרות את שכינתו בינינו. 'ילך נא ה' בקרבנו'.

– ה' רצה לשלוח איתנו מלאך, ומשה רבינו ביקש שה' יתברך עצמו ילך בקרבנו.

ומשה רבינו מסביר את הבקשה שלו:

'הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (לג, טז).

דהיינו:

מתי 'נפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'?

– מה יכול להבדיל בינינו לבין הגויים?

והתשובה –

– 'בלכתך עמנו'.

זה ההבדל בין יהודי לגוי.

הגוי, הוא אדם. בשר ודם עם חיות, שאפשר לקרוא לה 'נשמה'.

והיהודי – הוא 'מקום'.

– ומי נמצא במקום הזה?

ה' יתברך.

– 'ילך נא ה' בקרבנו'.

להאיר את הלילה

ילך נא – אדנ"י, בקרבנו.

– שם 'אדנות'.

דהיינו.

יש קודשא בריך הוא. שם הוי"ה.

ויש שכינה. שם אדנות.

ה' יתברך – הוא אחד. אבל הוא מתגלה בשמותיו, ואלו שנים משמותיו.

הגילוי של 'אדנות', הנקרא גם 'שכינה', נמצא בקרבנו. בתוך כל יהודי ויהודי. 'ושכנתי בתוכם'. 'ושכנתי' – 'שכינה'.

השכינה, היא כמו הלבנה.

– את כל האור שלה – היא מקבלת מהחמה.

הלבנה היא 'כלי קיבול' לאור הזה. והיא גם זו שמגלה אותו לעולם, בשעות הלילה.

לה עצמה, אין אור. היא רק – 'מקבלת'.

– וזה מה שיש לה. את היכולת הזו, 'לקבל'. להיות 'כלי'.

להיות – 'מקום'.

כך גם השכינה הקדושה.

היא בבחינת ה'כלי', שמקבל את ה'אור' – מקודשא בריך הוא.

זה כמו אשה, שמקבלת את תמצית ה'חיים' – מבעלה.

אנחנו, עם ישראל, מכילים את ה'מקום' הזה. את ה'כלי' הזה. את ה'אין לה מעצמה'.

וכשאנחנו מגלים רצון 'לקבל' מקודשא בריך הוא, למשל – בתפילה, אז הוא מתחבר אליה. ומשפיע לה. והיא 'מתמלאת'.

הלבנה, היא לא רק 'משל' בעלמא.

– היא גילוי מסויים של המציאות הזו.

זו הסיבה שאנחנו מקדשים את הלבנה מידי חודש.

היא מתחדשת, ומתחילה את מסלול העליה והשלמות. וכך גם השכינה הקדושה, מתחדשת. ובהתחדשות הזו – אנחנו איתה. מתחדשים כמותה.

– הלא היא בקרבנו. חלק מאיתנו.

ומה שקורה לה – קורה לנו.

– ומה שקורה לנו, קורה גם לה.

וכשיש התחלה, נקודת אור קטנה, זה מגלה – שיש כאן חיבור. האור של קודשא בריך הוא מתחיל להתגלות בשכינה. וזה מתבטא בלבנה, שמתחילה לקבל את אורה מהחמה.

ואז מגיע אמצע החודש. הלבנה נעשית שלמה, ומקבלת אור שלם מהחמה. זה הזמן הטוב והיפה שבחודש. העולם 'מואר', עד כמה שאפשר שיהיה מואר בשעות הלילה.

ואז יש ירידה. התמעטות. האור פוחת אט אט, עד שהוא נעלם לגמרי.

– וזה זמן פחות טוב. פחות מואר.

ה'אני' האמיתי

'החודש הזה לכם'.

החודש, הלבנה, ההתחדשות – היא 'לכם'.

היא בתוכנו. בקרבנו.

– היא ה'אני' הפנימי, האמיתי, של כל יהודי.

יש עוד רבדים ל'אני'. חיצוניים יותר. אמיתיים פחות.

וברבדים הללו, יש את הסביבה. ואת המשפחה. ואת המצב הכללי. וגם את המצב האישי.

למשל, המצב של 'עבד' במצרים, זה ברבדים הללו. החיצוניים יותר.

– והפחד מהשינוי, נובע – מהמקום הזה. מהרובד הזה.

הלבנה, מתחדשת תמיד.

– היא משתנה – תמיד!

וכך גם השכינה.

– וכך גם הרובד הפנימי שלנו, שבו שוכנת – השכינה.

וכשמתחברים באמת לרובד הזה, ל'אני' האמיתי שלנו כיהודים, אין שם פחד משינוי כלל.

– השינוי הוא חלק מה'אני'!

וכך נוכל להזדהות עם ההתחדשות, ולזהות בה את ה'אני' שלנו, הרבה יותר מאשר עם המצב הקיים.

זו ההקדמה האמיתית ליציאת מצרים. וגם מכל סוג אחר של 'מצרים'.

– 'החודש הזה לכם'.

החודש, הלבנה, השכינה, ההתחדשות – זה 'לכם'. זה חלק מהמהות שלכם.

זה לא משהו שאנחנו צריכים 'לרכוש'.

– זה כבר נמצא שם. בפנים.

ומה שצריך, זה רק – לעורר את זה.

גאולה

אנחנו חיים בדור האחרון.

הגאולה שתבוא, במהרה, כנראה שהיא תהיה כבר ה'בעיתה'. לא ה'אחישנה'.

והיציאה מהגלות, היא כמו יציאת מצרים. והרבה יותר ממנה.

אומר הנביא (ירמיהו טז, יד–טו):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם.

– השינוי יהיה גדול הרבה יותר.

ומה נעשה אנחנו?

אנחנו מקוים, שזה יהיה בעדינות. שנוכל להכיל את זה.

אבל עדין, זה יהיה ארוע אדיר. הרבה יותר מכל מה שהיה אי פעם.

– האם נוכל להכיל אותו?

האם לא נרצה חלילה לשוב למצרים??

ואולי גרוע מכך – האם לא יהיו כאלו שלא ירצו לצאת בכלל?

כנראה, שזה תלוי – בנו.

– ב'החודש הזה לכם'.

אם נוכל לזהות את ה'אני' שלנו עם השכינה הקדושה, עם ה'חודש', אז יהיה לנו את הכח להכיל את ההתחדשות האדירה הזו.

ואיך עושים את זה?

– עם ה'דעת'.

עלינו ללמוד היטב, ולהבין היטב, את סוגיית השכינה. את סוגיית היהודי. את החיבור שלנו עם השכינה, עם קודשא בריך הוא.

וכשנלמד את הדברים, נוכל גם להזדהות איתם.

– והדבר הזה עצמו, מסוגל להביא את הגאולה.

כי – מה זו גאולה?

גאולה, זו התכלית.

– ומהי התכלית?

ה'יחוד', של קודשא בריך הוא – ושכינתיה.

גילוי ה'אור' בלבנה, עד כדי שהיא תהיה ממש כמו החמה. לא רק כמו אמצע החודש.

– 'והיה אור הלבנה כאור החמה'.

וכשאנחנו מזהים את ה'אני' האמיתי שלנו, ומזדהים איתו, אז אנחנו בעצם פועלים למען השכינה הקדושה. כך היא עצמה כביכול 'מתגדלת', ו'מתעוררת' לדודה.

זה ה'יתגדל… שמיה רבא'. יש 'התגדלות' והתחדשות. בדיוק כמו אצל הלבנה.

וכשזה קורה, אז באמת ה'דוד' – קודשא בריך הוא – מתיחד איתה.

– וזו מהות הגאולה.

בכל פעם שאנחנו מכוונים לזה, זה קורה. אבל בזעיר אנפין.

התכלית היא, הגאולה היא – שזה יקרה בשלמות. ב'גדלות'. בכל ה'קומה'.

וככל שיותר יהודים יחיו את ה'אני' הזה, כך הגאולה תהיה קרובה יותר.

– במהרה בימינו, אמן.