כבוד שמים

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה (יח, ז)

יתרו היה חותן משה.

ובהלכה כתוב שצריך לכבד את החותן, 'כשאר זקנים חשובים' (שו"ע יו"ד רמ, כב. ועי' בב"ח שם).

אז הוא יוצא לקראתו. ומדובר במלך ישראל (זבחים קב.), היוצא לקראת אדם מן השורה.

והוא גם משתחוה לו. ונושק לו. ואפילו שומע בקול עצתו.

– זה כבוד גדול מאוד.

יתרו, בעברו, לא היה 'טלית שכולה תכלת'.

– ובפרט לא ביחסו למשה רבנו.

היה זה בתחילת ההיכרות שלהם. משה מגיע למדין, ומושיע את בנות יתרו מיד הרועים.

ואז יתרו קורא לו. לאכול לחם.

וכשמשה מגיע, יתרו מתעניין בקורותיו. והוא מבין שמשה בורח מלפני פרעה.

יתרו עדין נאמן לפרעה, והוא משליך את משה אל הבור (עי' תרגום יב"ע ב, כא. וע"ע מדרש ויושע (מובא באוצר המדרשים), ד"ה עזי וזמרת י–ה).

ציפורה מרחמת על משה. והיא מכלכלת אותו בכל זמן שהותו בבור.

כמה זמן אפשר לחיות ככה, בתוך בור?

– גם שעה אחת זה מאוד קשה.

קל וחומר יום. שבוע. חודש. שנה.

– ומשה רבינו חי שם עשר שנים!

אין שם 'תנאים'. אפילו לא צרכים בסיסיים. זה כמו להיות כלוא בתוך מנהרה בעזה, ואולי גרוע יותר.

עשר שנים. סבל בלתי נתפס.

– יתרו לא היה אמור להיות האדם החביב ביותר על משה רבינו.

גדלות בלתי נתפסת

בסופו של דבר יתרו נאות להוציא את משה מן הבור. אפילו בלי 'עיסקה'.

ואז הוא מטייל בגינתו של יתרו, ומודה על הניסים שעשה איתו ה'. וגם מתפלל על העתיד.

ושם, בגינה, הוא מוצא את מטה האלוקים. הוא שולף אותו מן הקרקע, ומגיש אותו ליתרו.

יתרו מתפעל עמוקות מהוצאת המטה. ואז הוא מבקש ממשה לשבת עימו. ולשאת את ביתו.

משה מסכים.

– וזו גדלות בלתי נתפסת. עוד סעיף באישיותו הנשגבה.

יתרו היה אמור להיות האויב הגדול ביותר של משה. כל אדם אחר במקומו היה 'מברך' את יתרו ומאחל לו את כל הרע שבעולם.

– וגם בורח ממנו. ומכל סוג של קשר עימו.

משה לא היה אדם רגיל. הוא אדון הנביאים. הרועה הנאמן. העניו מכל האדם. היהודי הכי מושלם שהיה אי פעם.

ואנחנו יכולים רק להתפעל. ואולי גם ללמוד מעט מקצות דרכיו, הגבוהות כל כך.

כשמשה יוצא מהבור, הוא מודה לה'. ומתפלל אליו.

– כל היחס שלו זה לה' יתברך. והוא מודה רק לו. ומתפלל רק אליו. יתרו – לא רלוונטי.

כמה 'עבודה' צריך כדי לגעת בדרגה הזו.

המעשים של יתרו מזעזעים אותנו. באמת. עשר שנים בבור!

ומצד שני, הגדלות של משה – מרוממת אותנו.

מה באמת איכפת לנו

יתרו באמת לא היה 'טלית שכולה תכלת'.

לפני כן, הוא עבד עבודה זרה.

ולא 'סתם' עבודה זרה; הוא עבד את כל העבודות הזרות שבעולם.

העבודה הזרה, היא האויב של ה' יתברך. כביכול.

וכשמישהו עובד לה, הוא בעצם מתנגד לבוראו. ובצורה הכי לא יפה שאפשר. זה בעצם אמירה – יש לי מישהו אחר, לא רוצה את הקשר איתך. חלילה.

ועתה. נחשוב על ה' יתברך. מה'מקום' שלו כביכול, כמה זה מכעיס אותו. כמה זה מצער אותו. אין לנו השגה.

רק נחשוב כמה היה מצער את האדם לגלות, שזה שהוא הכי היטיב לו, שהוא השקיע עליו את כל הונו ואונו, בוגד בו – והולך לאויב שלו.

– זהו כאב בלתי נתפס.

ואז, לאחר שיתרו מנסה את כל העבודות הזרות, הוא פונה אל ה'. ואומר לו – הבנתי שהכל שקר, אני רוצה לעבוד אותך.

– וה' מקבל אותו!

כמה ענווה יש לה' יתברך כביכול!

ועתה נשאל את עצמנו:

כשאנחנו מנסים לתאר לעצמנו את מה שמשה רבינו עבר שם, בבור, אנחנו מזדעזעים. וכשאנחנו משחזרים את מה שקרה בתקופה שלנו, במנהרות עזה, אנחנו נחרדים ממש.

– האם אנחנו נחרדים גם ממה שעשה יתרו כלפי ה' יתברך?

האם זה איכפת לנו אותו הדבר?

אז האמת היא – שלא. לפחות לפי הדרגה שאני מכיר.

וכעת נשאל עוד –

– האם זה צריך להיות איכפת לנו?

האם ה' תובע את זה מאיתנו?

ואמנם, כל זה היה פעם. לפני הרבה מאוד שנים.

אבל – האם יש משהו היום, ששווה לפגיעה הזו בכבודו של ה' יתברך?

– והאם זה צריך להיות איכפת לנו?

מדוע מתו ארבעים אלף מישראל?

תקופת השופטים. 'מלך אין בישראל'.

המעשה של 'פילגש בגבעה' (שופטים יט).

בקצרה:

איש לוי, לוקח לו פילגש מ'בית לחם יהודה'.

בשלב כלשהו היא עוזבת אותו, והולכת לבית אביה.

חולפים ארבעה חדשים. הוא מבין שהיא לא הולכת לחזור אליו מעצמה, אז הוא נוסע אליה כדי לפייס אותה. כדי להשיבה אליו.

אביה שמח לקראתו, ומעכב אותו יום. ועוד יום. ועוד יום. ה'פיוס' מצליח, והוא פונה לנסוע אל ביתו, כשפילגשו עימו.

בדרכו הוא עובר בגבעת בנימין. הלילה יורד, והוא חייב ללון שם.

האיש ופילגשו מחכים שמישהו יזמין אותם אל ביתו, וזה לא קורה. הם מכינים את עצמם ללינה ברחוב העיר.

ואז עובר שם איש זקן. והוא מזמין אותם אל ביתו.

ומה שקורה אז, קשה לתפיסה.

חלק מאנשי העיר, בני בליעל, מתדפקים על הדלת. הם רוצים לעבור עבירה עם האיש האורח.

– וזה בגלוי ממש. במוצהר.

ומדובר בבני בנימין. חלק מעם ישראל.

האורח, כדי להציל את עצמו, מוציא אליהם את פילגשו.

בסופו של הלילה היא חוזרת אל הבית כשהיא גוססת. על מפתן הבית היא מתה.

– שוב, מדובר בבני בנימין!

האיש חוזר לביתו, ושולח את מה שארע לכל שבטי ישראל.

– 'וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ'.

עם ישראל כולו מתאסף. האיש מספר להם את מה שארע.

ואז נופלת החלטה:

יוצאים למלחמה על בני בנימין.

אבל קודם לכן הם דורשים מבני בנימין להביא לפניהם את אנשי הבליעל, אלו שהתעללו באותה אשה. אלו שרצו לחטוא בפרהסיה.

בני בנימין מסרבים.

ואז פורצת מלחמה.

ובשני ימי מלחמה, קורה דבר נורא. עשרות אלפי יהודים נהרגים על ידי בני בנימין.

– ארבעים אלף איש!

ורק ביום השלישי ישראל מנצחים אותם. והורגים בהם. עשרים וחמישה אלף איש מבני בנימין מוצאים את מותם בקרבות הללו.

והשאלה הגדולה כאן היא – מדוע מתו ארבעים אלף מישראל?

– הלא הם קינאו לדבר ה'?

בכבודי מחיתם

אותה תקופה, קצת לפני המעשה של 'פילגש בגבעה'.

מיכה. 'מכיהו', בלשון הנביא (שם יז).

והוא עושה פסל ומסכה. ואפוד ותרפים.

בתחילה הוא לא רצה בזה. הוא היה 'מכיהו'. בשמו היו י–ה–ו, שלש אותיות מתוך הארבעה של שם ה' יתברך.

אבל כשהוא נתרצה לעבודה זרה, נחסרו האותיות הללו משמו. מעתה הוא נקרא – 'מיכה' (עי' חומת אנך שם).

בהמשך הוא גם פיתה את נכדו של 'מנשה', להיות 'כהן' לעבודה הזרה שלו.

אגב, מי זה 'מנשה'?

– משה רבינו.

אבל מתוך שאותו נכד עשה את מעשי מנשה, תלאו הכתוב במנשה (ב"ב קט:).

והנכד שלו, של נותן התורה, של מי שדיבר עם ה' פנים אל פנים – נעשה כהן לעבודה זרה. זה לא היה מתוך 'אדיקות' בעבודה זרה, אלא מסיבה אחרת (שם קי.); אבל עדין זה חמור מאוד.

פסל מיכה היה 'פעיל' מאוד. עשן הקרבנות שהוקרבו שם היה מיתמר ועולה, ומתערב בעשן המערכה שבשילה.

מיכה היה מכניס אורחים, וה' מחל על כבודו. כביכול.

אבל היתה תביעה גדולה על עם ישראל. כיצד הם נותנים לזה לקרות (עי' סנהדרין קג:. וע"ע רמב"ן בראשית יט, ח).

מעשה הפילגש – החריד את עם ישראל. והם התאספו ויצאו למלחמה.

אבל העשנים המתערבים, לא זעזעו אותם מספיק. הם לא יצאו למלחמה על מיכה. על כבוד שמים.

וה' אומר להם –

בכבודי – לא מחיתם; על כבודו של בשר ודם מחיתם?

– על זה נהרגו ארבעים אלף איש מישראל!!

כך גם יתרו.

– היחס שלו למשה רבינו, מחד; והיחס שלו לה' יתברך, מאידך.

מה מזעזע אותנו יותר?

– עלינו ללמוד להיות 'בכבודי מחיתם'.

להתאחד עם ה'

המשך הפרשה. מתן תורה.

'ישקני מנשיקות פיהו' (שיה"ש א, ב).

מהן הנשיקות הללו?

מבאר הגר"א (שם):

'איתא במדרש רבה, בשעה שאמר הקב"ה אנכי נתקעה התורה בלבם. ובשעה שאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבם. ואלו הב' דברות הם ב' נשיקות'. עיי"ש בהמשך דבריו.

הדברות הללו, היו כמו קידושין. 'הרי את מקודשת לי'.

ה'אנכי' – זה עצם החיבור. אנחנו נשואים.

וה'לא יהיה לך', זה ההבדלה מכל ה'אחרים'. זה ה'אסר לה אכולי עלמא כהקדש' (קידושין ב:).

והחיבור הזה הוא –

– 'שהיא האהבה גדולה שאין למעלה מזה' (הגר"א שם).

אין למעלה מזה!

– וזה כלל כל התורה.

המצוות עשה – זה ה'אנכי'. החיבור.

והמצוות לא תעשה, זה ה'לא יהיה לך'. שלא יכנס בתוך הבית שלנו מישהו 'זר' חלילה.

ומה זה אומר לנו?

– זה אומר לנו – שאנחנו בבחינת ה'אשה'. זו ש'התקדשה' לה' יתברך. זו ששמו נקרא עליה (עי' רש"י כתובות עה. ד"ה טלפחי).

האשה, היא ה'בית' של בעלה (עי' שבת קיח:). ה'מקום' שלו. היציבות. הקרקע הבטוחה.

וכשזה כך, אז הם נעשים 'בשר אחד'. מציאות אחת. נשמה אחת, גוף אחד.

– אנחנו מאוחדים עם ה' יתברך, כהתאחדות של אשה בבעלה.

תחושה או מציאות?

נשוב ל'בכבודי לא מחיתם', ונשאל:

הפילגש, זה דבר מוחשי. חי. אתה רואה את זה ומזדעזע.

וכבוד ה' יתברך – זה משהו מופשט. קשה להשיג, קשה להרגיש.

משה רבינו בבור, זה נורא. אין ספק.

ומצד שני, ה'דוקטורט' של יתרו בעבודה זרה – זה לא מספיק מוחשי.

ואנחנו נתבעים – שזה יהיה איכפת לנו. שלכל הפחות זה יהיה אותו הדבר.

– כיצד אפשר להגיע לתחושה הזו?

אז האמת היא, שזו לא תחושה בעלמא. זו מציאות.

– זה לא משהו שצריך לייצר אותו מחדש; צריך רק לעורר אותו.

זה ה'מקום' הזה שאנחנו. המקום של ה' יתברך.

זה השכינה שנמצאת בנו, ה'ושכנתי בתוכם'. את זה קיבלנו בשלבים. מאז הה' שנוספה לאברהם אבינו.

ויום ה'חתונה', היה יום מתן תורה (עי' שיה"ש ג, יא).

– יום ה'ישקני'. יום החיבור. הנישואין. ה'אחד'.

ואכן, יש בנו את נקודת ה'אחד' עם ה' יתברך. בכל אחד מאיתנו.

ובמהות הזו, אנחנו יכולים להרגיש את ה'בכבודי'.

– זה לא רק כבודו שלו; זה גם חלק מאיתנו. מהחיים שלנו. מהחוויות שלנו.

אנחנו רק צריכים לעורר את המהות הזו בתוכנו.

– וכיצד מעוררים אותה?

על ידי שנותנים לה 'מקום'. חשיבות. ערך.

על ידי – שלומדים את הסוגיא הזו. שמבינים אותה. שמנסים להפנים אותה, בבחינת 'והשבות על לבבך'.

ועד כמה חשוב שנעשה את זה?

– לפחות כמו חיים של ארבעים אלף יהודים.

וכנראה שהרבה יותר מזה.

להיכנס אל הבית

'יום חתונתו', זה מתן תורה.

זה יום החיבור הגדול, מעמד ה'חופה' (עי' שבת פח:).

אבל זה עדין לא הושלם. החיבור היה עדין חסר.

ומתי הכל נשלם?

– כשעם ישראל באו לארץ (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ד).

ארץ ישראל, זה ה'בית'.

– כאן חיים הזוג הטרי באהבה, באחווה, בשלום, ברעות.

'בעל הבית' – זה ה' יתברך.

ו'בעלת הבית', זו השכינה הקדושה שבקרבנו.

נשוב למתן תורה.

רגע אחרי המעמד הגדול, עם ישראל עושים משהו נורא.

ה'כלה' הצעירה, זו שאך זה עתה קיבלה 'קידושין', והיה גם 'ישקני', ראתה פתאום 'איש' אחר – ופנתה אליו.

– עגל הזהב (עי' שבת שם).

וזה באמת היה נורא!

ואז ה' רצה – במובן מסויים – 'לפרק את החבילה'.

וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ (לג, ב)

– אני לא הולך איתכם 'הביתה'. תסתדרו עם המלאך.

ואז משה רבינו התחנן. וביקש. והפציר. 'ילך נא ה' בקרבנו'. וה' הסכים.

וכל זה נוגע אלינו מאוד!

– בין היתר – כי כעת אנחנו נמצאים באותה הסיטואציה. כמעט.

ארץ ישראל, זה ה'בית'. החדר יחוד. המקום המיוחד ל'איש' ול'אשה'. ל'ביחד' שלהם.

ומי נמצא כעת ב'בית' הזה?

אלו שהיו אז, בעגל הזהב.

– אלו שעשו אותו. שיצרו ועודדו את ה'פניה' הזו למישהו אחר.

וממש כמו אז, הם מנסים להחטיא אותנו.

– הם מנסים – לפרק את השותפות הזו, שבין ה' לבינינו.

וקשה שלא לראות את המלחמה הזו שלהם. זה נמצא מול העינים שלנו ממש.

– ואין מי שיודע לעשות את זה כל כך 'טוב', כמו הערב רב. אלו שהם מזרעו של עמלק.

'מחאה' נכונה

כשמשהו לא טוב קורה קרוב אלינו, אנחנו נחרדים.

– אנחנו יודעים להזדעזע.

כל חטוף שחזר, שמספר את מה שעבר עליו שם – מזיז לנו משהו בלב.

כך גם כל צרה שאנחנו מכירים סביבנו. אפילו מה שאנחנו שומעים מידי יום לאחר התפילה בבית הכנסת, כשמנסים לגייס אותנו לעזרה.

– וזה דבר נכון. עלינו להצטער בצערן של ישראל.

אבל – זה 'כבוד בשר ודם'.

ויש כאן, בבית של ה', מישהו שמזלזל בכבודו בצורה מחפירה.

– מישהו – שבונה את 'עגל הזהב' המודרני.

וזה – כביכול – 'פוגע' בה' יתברך מאוד!

– עלינו למצוא את הדרך לקיים את 'בכבודי מחיתם'!

וזו חובה קדושה ממש. בפרט בימים אלו.

ומה שצריך לעשות, זה לשוב למעמד הר סיני. ל'נשיקות' שקיבלנו שם.

– להבין היטב – שאנחנו נשואים. שאנחנו 'אחד'.

וה'מחאה' הזו, היא אצלנו. במהות שלנו.

זה להפנים את המהות הזו. זה 'לחיות' אותה ממש, בבחינת 'כי הוא חייך' (דברים ל, כ).

– מהי מחאה נכונה?

זה לא כאב אישי של 'לקחו לי'.

אלא – כאב אישי, של 'לקחו לו'. לה' יתברך.

והאמת היא, שזה לא 'לי' או 'לו'; זה 'אחד'. הלא אנחנו בתוך מערכת של 'נישואין'.

וכשאנחנו מפנימים את התובנה הזו, אנחנו מכינים כך בקרבנו 'מקום' לה' יתברך.

וכשיהיה לו מקום, אז הוא יבוא.

– וכשהוא יבוא – הוא כבר 'ימחה' כמו שצריך באמת.

ה' יזכנו.