גלות וגאולה

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים (כא, כב)

ה'פשט' מדבר על אנשים המכים איש את רעהו. ועל אשה הרה.

אבל חז"ל (זוה"ק רע"מ קיד ע"א), גילו לנו רמז עמוק בפסוקים אלו.

יש 'אנשים'. ויש גם 'אמא'. ו'ילדיה'. והילדים הללו 'יוצאים'.

ה'אנשים', אלו המלאכים. מיכאל מצד אחד, והס"מ – ה'צד האחר' – מן הצד השני.

והם 'ניצים'.

מיכאל הוא סנגורן של ישראל. ה'אפוטרופוס' שלהם (עי' זוה"ק תרומה קלט ע"א). הוא זה שמלמד עליהם זכות (עי' יומא עז.). הוא זה שרוצה בטובתם.

וה'צד השני', מלמד עליהם חובה.

את ה'חובה' הזו, הוא עצמו יוצר. הוא זה שמושך את האדם לרע (עי' ב"ב טז.). ואז הוא עולה ו'מרגיז'. מקטרג.

והוא גם זה שמבצע את גזר הדין. 'יורד ונוטל נשמה'.

– וה'אנשים' הללו – היו 'ניצים'. בבית הדין של מעלה. זה מלמד חובה, וזה מלמד זכות.

בעל האשה

יש גם 'בעל האשה'.

– מיהם ה'בעל' וה'אשה' הללו?

קודשא בריך הוא, ושכינתיה.

נרחיב מעט.

ה' יתברך, הוא אחד. ויחיד. ומיוחד.

במציאותו, הוא 'אחד'. והאחדות הזו שלו ממלאת את הכל. אין בכלל 'שני'.

– זה לא 'ראשון', שיש אחריו 'שני' ו'שלישי'.

זה – 'אחד'.

– לא יכול להיות 'שני'. אין אפשרות כזו.

במצב הזה, של ה'אחד', הוא לא מתגלה.

– מדוע?

כי גילוי, זה 'להיראות'. להיות 'נתפס'. להיות 'מושג'.

ומציאות שאין בה צד שני, שאין 'רקע' שונה ממנה – לא יכולה להיות 'נתפסת' בשכל. ודאי שלא בחוש.

אנחנו רק יכולים לדעת על כך שהוא קיים. וגם זה רק מתוך מעשיו.

– אנחנו לא יכולים 'לגלות' אותו.

אבל הוא כן רצה להתגלות אלינו. הוא רצה שנוכל להשיג אותו.

אז הוא התגלה.

סוגיית הגילוי הזה רחבה מאוד; אבל יש גילוי אחד עיקרי.

– והוא – שם הוי"ה.

כל הגילויים האחרים – הם 'ענפים' שלו.

שם הוי"ה, הוא ה'נמשל' של 'צורת אדם'.

– אנחנו ה'משל'.

איש ואשה, זה המשל. ובנמשל, ה'איש' – הוא הו' של שם הוי"ה; וה'אשה', היא הה' האחרונה.

– וזו 'צורת אדם' שלמה.

איש ואשה, מהווים מציאות אחת. 'בשר אחד'. כל אחד מהם הוא 'פלג גופא'. וגם 'פלג' נשמה. וביחד – הם 'אחד'.

– ואפילו שאנחנו 'רואים' שתי מציאויות. שני בני אדם.

אז הקדוש ברוך הוא, הוא ה'איש'. 'בעל האשה'.

והשכינה – היא ה'אשה'.

ונגפו אשה הרה

'והיו לבשר אחד'.

וברש"י:

'הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד'.

האחדות האמיתית שלהם, היא בוולד. בו רואים את שניהם – במציאות אחת.

– גם האב, וגם האם, בגוף אחד ממש.

ומכאן.

היכן מתבטאת ה'אחדות' של קודשא בריך הוא ושכינתיה?

– בוולד.

ומי ה'וולד' הזה?

– עם ישראל.

מה'יחוד' של קודשא בריך הוא ושכינתיה, נולדו נשמות ישראל. אנחנו ה'אחד' שלהם.

בנו יכול להתבטא גילוי ה'אחד' האמיתי של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

– זה 'יכול' להתבטא. זה לא מחוייב.

זה תלוי בנו. שנהיה מודעים לזה. ומעוניינים בזה. ו'חיים' את זה.

ואז אנחנו נהיה באמת ה'ילדים' של היחוד הזה. כל המציאות שלנו תגלה – 'אחד'.

בפסוק דלעיל כתוב, שהמלאכים היו 'ניצים'.

המלאך של ה'צד האחר' – 'נגף' את האשה ההרה.

והילדים יצאו.

– ה'אחד' – יצא. לפני הזמן. ולמקום ששם הוא לא יכול להמשיך ולהתפתח.

להיכן הוא יצא?

– אל הגלות.

להתאמן על המצוות

הגלות, היא אכן 'יציאה'.

וזה ממש כמו עובר שיצא מרחם אימו לפני הזמן. הוא 'נפל'. מת.

– הגלות היתה גם בבחינת – 'מיתה'.

מה 'מת' שם?

– ה'אחד'.

לפני כן, היתה אשה 'הרה'. היה שם עובר חי.

מה ההגדרה של עובר?

עובר זה שני דברים:

– הוא מקבל את כל חיותו מהאם.

– והוא נסתר. לא מגולה. יש רק רמז על כך שהוא קיים.

ולכאורה, הלא היה אז בית מקדש. והיה גילוי של 'אחד'.

– ואם כן – מדוע היא נקראת רק 'אשה הרה'? הלא כבר היתה 'לידה'?

אז נכון שבבחינה מסויימת היה 'גילוי' ממשי.

אבל הכל זה ב'ערכין'. ביחסיות.

לעתיד לבוא, יהיה 'ה' אחד ושמו אחד'. יהיה גילוי שלם. יהיה 'וולד' חי, גלוי לכל. וכזה שחי בזכות עצמו, שאינו תלוי ועומד.

וביחס למה שיהיה אז, זמן בית המקדש היה רק בבחינת – 'אשה הרה'.

בעתיד, ה'אחד' – יהפוך למציאות קיימת.

לפני כן, יש מציאות 'מוחלשת'.

אז כשהיה בית המקדש – זה היה 'אשה הרה'.

וכשיצאו לגלות, זה 'יצאו ילדיה'. כמו נפל.

ה'אחד' – לא 'חי'. אין גילוי של שמו יתברך. של השכינה הקדושה. של האחדות שביניהם.

– אין גילוי של עם ישראל כמי שמייצג את האחדות הזו. כמי שאוצר אותה בחובו, במהותו, בנשמתו ובגופו.

המהות האמיתית שלנו, כמגלי ה'אחד' – מתה.

ואנחנו יכולים רק לזכור את מה שהיה. ולקוות ולהתפלל שזה ישוב. וגם להאמין שזה אכן ישוב.

אנחנו 'בהמתנה'. מחכים בסבלנות.

והמעשים שלנו, הם רק בבחינת 'אימון'. שנזכור מה התפקיד שלנו כשהכל ישוב למקומו.

– 'שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו' (עי' ספרי דברים מג, יז. וע"ע רש"י דברים יא, יח. רמב"ן ויקרא יח, כה).

כלת משה

לאחר מכן, יש את מצות 'השבת אבדה'.

– זה לא נמצא בפרשת משפטים; אבל חז"ל שם (רע"מ שם) סידרו את מצות השבת אבדה מיד לאחר 'כי ינצו אנשים'.

ומה הרמז במצוה זו?

יש מאבד, ויש אבידה.

המאבד – זה משה רבינו. 'רעיא מהימנא'. הרועה הנאמן.

והאבדה, זו השכינה הקדושה.

וסיבת האיבוד היא – הערב רב.

– מי הכניס את הערב רב לעם ישראל, מי גייר אותם?

משה רבינו.

ובדרגתו הנשגבה, יש עליו תביעה על כך.

משה, הוא 'בעלה דמטרוניתא'. השכינה נקראת 'כלת משה' (עי' זוה"ק ויחי רלו ע"ב, ועוד).

הוא היה 'ונחנו מה' (טז, ז).

– הוא היה בסוד שם 'מ"ה'. שם הוי"ה, במילוי (יו"ד ה"א וא"ו ה"א).

ושם הוי"ה, זה קודשא בריך הוא. 'בעל האשה'.

– משה – היה 'מרכבה' לשם הזה. הוא חל עליו, ומשה 'נשא' אותו במהותו.

וכך, הוא היה הביטוי של 'בעל האשה'. ה'איש', כביכול, של השכינה הקדושה. והיא היתה – 'כלת משה'.

וכשהיה קטרוג, וה'אשה ההרה' ניגפה, וילדיה יצאו לגלות – אז משה 'איבד' אותה.

– היא יצאה איתם. 'בכל מקום שגלו ישראל – שכינה עימהם' (עי' ספרי בהעלותך פד. ועוד).

היא יצאה, כדי להיות איתם. לשמור עליהם. לא כדי שהם יוכלו לעשות משהו עבורה, כמו שאפשר לעשות בארץ ישראל.

ושם, בגלות, ה' לא מתייחד איתה.

– אין אפשרות לגלות שם את ה'אחד'.

מטרת הבריאה – לא יכולה להתגשם מחוץ לארץ ישראל. מחוץ ל'בית'.

– אין חיי שלום בית, בלי 'בית'.

וכך משה – שהוא 'בעלה דמטרוניתא' – איבד את כלתו.

ערב רב

עם ישראל, מזה אלפי שנים, סובל הרבה.

מה סיבת כל הסבל הזה?

– הפירוד הזה. ה'איבוד'. ה'יצאו ילדיה'.

ומה סיבת הפירוד הזה?

אז נתחיל במה שקרה לפני הפירוד.

תחילת היחוד היתה בהר סיני. בקבלת התורה. 'ישקני מנשיקות פיהו'. היה שם חופה, והיו גם קידושין (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ב).

וכבר שם, היה מי שנלחם בחירוף נפש כנגד היחוד הזה.

– כנגד ה'אחד' הזה. שמתבטא בנו.

היו אלו הערב רב. אלו שעשו את העגל.

– אלו שגרמו לעם ישראל, נושאי ה'כלה' הטריה, לפנות למישהו אחר. והיה זה ממש 'בעת חופתה' (עי' שבת פח:).

הם ניסו להפוך את המצב.

וכך הם גם מנסים עד היום.

וכל הצרות שהיו לנו, מאז ועד היום, ועד בכלל – הם בגללם.

– הלא הכל בגלל הפירוד; והפירוד – נעשה על ידם.

אנחנו ב'גלותא רביעאה' (עי' רע"מ שם, ובדברים רעט ע"ב).

והגלות הזו, היא גלות הערב רב.

ומה שקורה בזמן הזה, זה שהם 'עקרין מילי דרבנן'.

– זה ניכר מאוד היום.

וגם – שהם 'דיינין לשקרא' עי' רע"מ דברים שם).

– וגם זה ניכר מאוד היום. אם אפשר לקרוא ליושבי מגדלי השן שלהם בשם הנכבד 'דיינין'.

מה נדרש מאיתנו

כל הדברים הללו, נוגעים לנו.

וזה גם איכפת לנו מאוד.

הרי לא מאפשרים לנו ללמוד תורה באופן חופשי. ומנסים להכריח אותנו להיות במקום שאינו ראוי לבן תורה. וגם לא לאף יהודי.

ואם לא נלך לשם – לא יתנו לנו תקציבים. וגם לא נוכל לעשות רשיון נהיגה. וגם לא לצאת מהארץ.

אז למה אתם גוררים אותנו בכח. למה אתם מחטיאים אותנו. למה אתם עושקים מאיתנו את מה שמגיע לנו.

והרי זה כל מה שמגן עלינו כאן. התורה. אז למה. באמת.

ולא רק זה.

– הם נלחמים כנגד עם ישראל כולו.

הם כורתים את הענף שגם הם וגם אנחנו יושבים עליו. הם הורסים בידים את כל מה שהם בנו כאן.

הם מוציאים את דיבת עם ישראל רעה לעיני ולאזני העמים, בעלילה אולי הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בתפוצתה בעולם.

הם נותנים לאויבינו כח ואמצעים להילחם כנגדנו.

והם גם מונעים מאלו שהם עצמם שלחו אל הקרב – לעשות את מלאכתם, בתואנות משפטיות שונות ומשונות.

– מדוע הם עושים את כל זה??

לכל השאלות הללו יש תשובה אחת ברורה:

– ערב רב.

הערב רב הם מזרע עמלק. וכל מהותם זה מלחמה כנגד עם ישראל, כנגד אלוקי ישראל.

– אם הם לא היו נוהגים כך, זה היה בלתי מובן בעליל.

אז יש לנו שאלות קשות. ויש עליהן תשובה טובה.

ואנחנו עושים את מה שאפשר לנו, כדי להגן על התורה. על לומדי התורה. על החרדים לדבר ה'.

אבל כעת יש לנו שאלה קשה יותר:

– האם זה כל מה שנדרש מאיתנו??

גילוי ה'אחד'

מהותה של הגלות, זה ה'יצאו ילדיה'.

– ה'אחד' – יצא.

הוא יצא ממקום חיותו וגדילתו, והגיע למקום שבו הוא לא 'חי'. שהוא 'נפל'.

מה המטרה של ה' בבריאת עולמו?

– ה'אחד' הזה.

היחוד הזה של קודשא בריך הוא ושכינתיה. הגילוי שלו בנו, עם ישראל.

וכשזה לא קורה, אז ה' יתברך – בצער. כביכול.

אומרים חז"ל (תיקו"ז כג ע"ב):

'ווי לון לבני נשא, דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון'.

דברי חז"ל הללו נאמרו ל'דרא בתראה'. לדור האחרון (עיי"ש כה ע"א). ולכאורה המונח הזה, של 'אסיר', לא נאמר כלפי קודשא בריך הוא בשום ספר אחר.

מה זה 'אסיר'?

כשאדם 'אסור' בבית האסורים, או ש'אסור' לו לעשות משהו, מה זה עושה לו?

– הוא לא יכול להוציא את כוחותיו אל הפועל.

ה' רוצה 'להוציא' את ה'אחד'. 'להוליד' אותו לאויר העולם. לגלות אותו.

ובדור הזה, בו אנחנו בארץ ישראל – שרק בה יכול להתרחש ה'יחוד', ה' 'אסור' כביכול.

– ה'אחד' – לא יכול לצאת אל הפועל.

וזה ביתר שאת מדורות קודמים. וגם מכל אלפי שנות הגלות.

הלא זו הגלות הרביעית, גלות הערב רב.

והערב רב, הם הגורמים לכל הגלויות שהיו. ולכל הצרות. ולכל הייסורים.

– ולהעלמת ה'אחד'.

אז בבחינה הזו, אנחנו נמצאים בשורש הגלות!

ומצד שני, אנחנו בארץ ישראל. ב'בית'. במקום שבו יכול להתרחש היחוד.

– ומי הביא אותנו לכאן?

ה' יתברך.

– הלא אין מישהו 'אחר' חלילה!

אז הוא כנראה רוצה שנעשה כאן משהו.

כאן – אפשר לפעול. הרי כאן זה ה'בית', כאן זה ה'מקום' של השכינה. כאן יכול להיות 'יחוד'.

ודוקא כעת, בזמן בו הערב רב שולט בעם ישראל – ובארץ ישראל, אפשר לגעת ב'שורש' של כל הרע. ולעקור אותו.

– ומי יעקור אותו?

רק – ה' יתברך.

– 'ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים'.

בעל האשה, זה קודשא בריך הוא.

אבל כדי שהוא יבוא, אנחנו צריכים לקרוא לו. לשוב אליו.

– אנחנו צריכים איכפתיות.

שיהיה איכפת לנו כבוד שמים!

שיהיה איכפת לנו שה'אחד' הזה, של קודשא בריך הוא ושכינתיה, שצריך להתגלות בנו – נדחק ל'בית האסורים', ביד זדונית.

ושלא נתמקד רק בנו, בצרות שלנו. בעצירת התקציבים שלנו. ואפילו לא במצוות שלנו.

– אלא – ברצון שלו יתברך, להתגלות. לבטא את ה'אחד' בעולם, דרכנו.

ה'דעת' הזו, והאיכפתיות, בכוחן להביא אותו יתברך. להוציא אותו מ'בית האסורים'.

– זה מה שנקרא 'לשוב' אליו (עי' תיקו"ז שם). להתקרב. להרגיש איכפתיות.

זה גילוי ה'אחד' – בנו. בדעת שלנו.

ומאיתנו, זה יכול להתפשט הלאה.

ה' יזכנו.