משאת משה

גלות

וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (א, יד)

חיי בני ישראל במצרים היו קשים. מרים.

– 'וימררו'.

זה לחיות בפחד תמידי. בחוסר אונים מוחלט. באי ידיעה מאיפה תנחת המכה הבאה, ובוודאות מוחלטת שהיא אכן תנחת.

זה לכאורה – להיות חסר דעה עצמית לחלוטין. העינים נשואות לאדון המצרי, ומה שהוא מצוה – זה כל עולמו של העבד. מה–אתה–אומר–אני–עושה. אין שום דבר חוץ מזה.

זו הזדהות מוחלטת עם האדון, עם הרצונות שלו, עם המטרות שלו. זה 'ביטול' גמור של ה'אני'.

– גם ה'דעת' שלהם, היתה משועבדת לגמרי. כל בדל של מחשבה עצמית – נגדע בעוד באיבו.

כשמשהו מפריע לאדם, הוא נאנח.

מה זה אומר?

– שיש לו, באיזשהו מקום בלב, אי–הסכמה עם מה שקורה לו כעת. האנחה הזו משדרת – משהו כאן לא טוב. לא נכון.

בני ישראל, בכל השנים הארוכות הללו, אפילו לא נאנחו.

– הם הסכימו לגמרי עם מה שקורה להם. הזדהו לגמרי עם המצרים.

ורק כשמלך מצרים 'מת', והתינוקות של ישראל הושמדו באכזריות רק כדי לעדן את בשרו ה'מלכותי' בדמם – הם נאנחו. ונאנקו. וזעקו (עי' להלן ב, כג).

זה היה משהו כה מזעזע, שאפילו יד הברזל המצרית – שתפסה להם את ה'דעת' – לא יכלה לו.

מה גרוע יותר?

מאות שנים לאחר מכן. עם ישראל יוצא לגלות בבל.

יש בדברי חז"ל תיאורים מזעזעים על הגלות הזו. על הדם שנשפך כמים. על ההתעללויות. על האכזריות הנוראה.

– אנחנו לא באמת מבינים את עומק הסבל שעבר על אבותינו בעת ההיא.

ועתה, אם היינו מנסים להשוות בין שתי הגלויות הללו, מצרים ובבל. מה גרוע יותר?

במצרים היה שיעבוד בגוף ובנפש, והוא התמשך על פני מאות שנים. בבבל לא היתה עבדות, וגם לא שיעבוד הנפש.

אבל בכל זאת, בבל – היתה גרועה יותר. כך מלמדים אותנו חז"ל (זוה"ק שמות ב ע"ב).

ומדוע?

משל למה הדבר דומה.

בן המלך, ועבדו, נשבו על ידי האויב. והוא מעביד אותם בפרך.

– מי סובל יותר?

ברור – שבן המלך.

כי הסבל לא נמדד רק לפי מה שקרה בפועל. יש גורמים נוספים לתחושת הכאב, והם מכריעים יותר מאשר העובדות עצמן.

יש את מה שקרה, ויש את האדם שזה 'נכנס' בו.

ובאדם הזה, יש הרבה מאוד תכונות. ומאורעות עבר. ומחשבות. ורגשות. וכל אלו יוצרים 'מקום' בלב, שאליו העובדות חודרות. ולפי מהותו של ה'מקום' הזה – כך אופיה של תחושת הסבל.

וכשמישהו היה בן מלך, והיה רגיל שכל מוצא פיו קדוש לסובבים אותו, וכל איכות חייו היתה – כיד המלך, אז כשהוא 'יורד' למצב של שיעבוד – הוא סובל הרבה יותר.

– המרחק בין מה שהיה למה שיש כעת, הוא גדול מאוד.

העבד גם סובל; אבל הרבה פחות. הוא לא 'נפל' מגובה כה רב.

ומעתה.

גלות מצרים היתה לאחר שנים ארוכות של סבל. כל השנים הללו בהן יוסף לא היה בסביבה, יעקב אבינו היה בצער גדול. וכולם היו 'איתו'.

ומתוך הסבל הזה הם ירדו למצרים.

– הם כבר הכירו סבל מהו.

לעומת זאת, בירושלים, עם ישראל – היו בני מלכים ממש.

השפע העצום, הגשמי והרוחני, היו הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לתפוס.

יש הבדל גדול בין 'חיים' ל'מוות'.

וההבדל בין המצב שלהם, בזמן בית המקדש, לבין המצב שלנו כיום – גדול יותר מההבדל בין חיים למוות (עי' ליקוטי הגר"א סוף ספד"צ ד"ה ידוע).

וברגע אחד, הם יצאו לגלות נוראה.

– היתה זו 'נפילה' מגובה רב מאוד.

והסבל – היה בהתאם.

נבואת יחזקאל

ואז הגיע יחזקאל הנביא.

היה זה בתוך עומק הכאב. לאחר השמדתם של מליונים. או עשרות מליונים. לאחר שהם בוססו בתוך נהרות של דם כפשוטו. לאחר שהם ירדו מ'איגרא רמא לבירא עמיקתא'.

ויחזקאל מתנבא. והוא מספר להם מה הוא ראה: כעין החשמל. דמות ארבע חיות. אופנים. דמות כמראה אדם.

– סודות עליונים.

והוא – 'ראה' את זה.

ואיפה הוא היה כשהוא ראה את הגילויים הללו?

– 'בתוך הגולה, על נהר כבר' (יחזקאל א, א).

בתוך הגולה!

– איך זה יתכן?

הרי הם מחוץ לארץ הקודש. מחוץ ל'בית' בו הם חיו עם ה' באהבה, באחוה, ובשלום ורעות. מחוץ ל'מקום' בו השכינה מתגלית.

וחוץ מזה, הם כבר חשבו שהכל נגמר. שהם כ'אשה שגרשה בעלה' (עי' סנהדרין קה.).

ופתאום הם מקבלים גילוי ברור כזה – אני כאן, איתכם. בתוך הגולה. בתוך היסורים. מחוץ ל'בית'.

והיה ברור להם, שגילוי אל הנביא – הוא גילוי אליהם. זה מסר לכלל ישראל.

– זה היה פלא בעיניהם.

מדוע הם שמחו?

וזה לא רק היה פלא.

– זה הפך לגמרי את ההרגשה שלהם.

אומרים חז"ל (זוה"ק ב ע"ב, בביאור ה'מתוק מדבש' ובשינויי לשון קלים):

'כשירדו לבבל, נפתחו השמים, ושרתה רוח נבואה קדושה על יחזקאל וראה את המרכבה העליונה, ואמר להם לישראל הרי אדונכם – הקב"ה – נמצא כאן, וכל צבא השמים והמרכבות שבאו לדור ביניכם.

והם לא האמינו לו שבתוך הגולה ובחושך ובהסתרה יתגלו דברים כאלו, עד שהוצרך לגלות כל מה שראה, וארא כך וארא כך, ואם היה מגלה עוד יותר ממה שגלה הכל היה לצורך.

כיון ששמעו ישראל כך שמחו, וכששמעו דבר תנחומים האלו מיחזקאל שוב ללא חששו על גלותם כלל כי ידעו שהקב"ה לא עזב אותם'.

ובהמשך שם:

'ואמר רבי שמעון באותה שעה כששמעו ישראל דברי תנחומים מיחזקאל הנביא שמחו שמחה שלמה בגלל סיוע הקב"ה שהיה עמהם וכל אחד מהם הכניס רצון לבו באהבה גדולה למסור נפשו על קדושת שמו יתברך'.

הם – 'לא חששו על גלותם'.

והם אפילו 'שמחו שמחה שלמה'.

איך זה יתכן?

– האם משהו בגלות השתנה?

האמת היא שכן. משהו השתנה.

– אבל זה רק לגריעותא. כל יום גרוע מקודמו (עי' סוטה מט.).

ואם כן – מה גרם להם לשמוח כל כך?

הבכיה הגדולה

'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן' (תהלים קלז, א).

'שם ישבנו'.

– לפני כן – לא היתה לנו אפשרות לשבת. לא נחנו לרגע.

בירושלים, עם ישראל נטבח לרבבותיו. למליוניו. השפע העצום שהיה בזמן ביהמ"ק הופסק באחת. הם הפכו מהעם הנכבד בעולם, לעבדי הגויים. 'שרתי במדינות, היתה למס'.

ואז הם יצאו לגלות. וייסורי הדרך היו לאין שיעור. בני ישמעאל ניצלו את ההזדמנות להרוג בהם במיתות משונות (תנחומא יתרו, ה). ורבים מהם הפכו לבעלי מומים (ז"ח איכה נו ע"ב).

ורק שם, בבבל, היה להם רגע של מנוחה. ואז הם החלו לבכות.

– על מה הם בכו?

האם על האבא שנהרג, על הסבא שנערף, או על הילד שמוחו הוטח באבן?

אולי הם נזכרו בעושרם הגדול, בבריאות האיתנה שהיתה מנת חלקם, ביופי של ירושלים ושל בניה, שעתה כל אלו ירדו עד עפר?

– לא. אלו לא היו הגורמים לבכי.

ומה כן?

– בזכרנו את 'ציון'.

ומה זה 'ציון'?

ציון, זו מציאות עליונה. קדושה ונעלה.

– ורק לאלו שבארץ ישראל יש שייכות אמיתית אליה.

ציון

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח).

– 'ושכנתי בתוכם'.

יש גילוי של הבורא יתברך, שנקרא – 'שכינה'.

והגילוי הזה, 'שוכן' בנו. בעם ישראל.

– הוא בקרבנו ממש. בנשמה. בנפש. אפילו בגוף.

הגילוי הזה, הוא כמו ה'לבנה'. זו שכל אורה – מהחמה. כמו אשה, שכל ה'חיות' שבה – מבעלה.

השכינה, כל אורה – מקודשא בריך הוא. הוא 'חייה'. הוא מתייחד איתה, ו'ממלא' אותה.

ועתה, מה זה 'יהודי'?

– יהודי, זה אדם שמסוגל להכיל את השכינה. את היחוד שלה בבעלה, קודשא בריך הוא.

זו כל מהותנו. זה כל תפקידנו בעולם.

והיא כה מאוחדת איתנו, עד שהחסרונות שלנו – הם גם החסרונות שלה (עי' סנהדרין מו:); וכשאנחנו עושים מצוה, אנחנו 'מגדלים' אותה. מקשטים אותה. ומיחדים אותה בדודה.

איך מהויות מתחברות זו לזו?

כששתיהן זקוקות זו לזו, והן חסרות מאוד האחת בלי השניה (עי' היטב כתובות קח:, 'בלא קליפתו לא מינטר', ולכן להלכה זו מהות אחת עיי"ש).

זה יוצר – השתוקקות.

– וההשתוקקות הזו – מחברת ביניהן.

ומעתה, מה זה 'ציון'?

ציון זו נקודת המרכז של השכינה. שם היא 'חסרה', שם היא 'כלי' ריק כביכול; ושם היא 'מקבלת' את דודה אליה (יסוד דנוק', 'כבית רחם דאיתתא'. עי' זוה"ק ויקרא רצו ע"א).

– זה מקום ההשתוקקות, הרצון, ה'תיאובתא'.

וזה גם המקום אליו מכוון ה'רצון' של קוב"ה. ה'תיאובתא' שלו כביכול (שם).

– זה מקום ה'צורך', החסר כביכול, שמחבר בין קודשא בריך הוא ושכינתיה.

והמהות הזו, שוכנת בנו. הלא השכינה – היא בקרבנו.

[נציין שכל הנ"ל זה בבחינת משל. אין לנו השגה בנמשל, במציאות האמיתית.]

ומה קרה כשירדו לבבל?

– מדוע הם בכו שם כש'זכרו את ציון'?

כי שם זה לא 'פעיל'.

החיבור יכול להיות רק בארץ ישראל. זה ה'מקום' שלו.

בבבל – אין חיבור כזה.

לא היה גט

אז היה הרג של מליונים. וכל השפע נפסק. ועם ישראל הפך להיות משועבד לזרים.

– אבל הכאב הכי גדול היה – 'בזכרנו את ציון'.

וזה לא רק 'הכי גדול', אלא זה היה בפער עצום מכל השאר.

– אנחנו לא מסוגלים להבין את זה.

לא 'טעמנו' את זה מעולם, כך שהחסר הגדול הזה – אינו מורגש לנו; אבל אצלם, זה היה האבל הגדול.

והם חשבו שזהו. הקשר ניתק. אין יותר 'חיים' כאלו.

– השכינה – כבר אינה 'בתוך' עם ישראל.

ואז הגיע יחזקאל. והוא מתנבא, וגם 'רואה' הרבה מאוד.

– כיצד הוא רואה? הלא כבר אין קשר?

ה'ראיה' של הנביא, זו ראיה של כלל ישראל. זה חיבור של כלל ישראל. הלא הוא מתנבא – עבורם.

ואם כלל ישראל התנתקו, אז אין כבר סיבה להתגלות אל הנביא.

– ובכל זאת, היה גילוי.

וזה הראה להם את האמת.

– ה' איתם. הוא ופמלייתו. ומלאכיו. ושריו. ואופניו.

'כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ' (ישעיהו נ, א).

– לא 'גירשתי' אתכם. אנחנו עדין ביחד.

וזה ניחם אותם לגמרי. 'ציון' – עדין בקרבם.

– ואת השאר אפשר לסבול. עד שהכל יחזור לקדמותו.

משכון – והגנה

אז ה' – בקרבם. גם בבבל. גם במצרים.

ובכל זאת, יש הבדל גדול, ומהותי מאוד, בין ארץ ישראל – לבבל. למצרים.

בגלות, השכינה איתם. לתומכם. לסעדם.

– 'לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה' (ישעיהו מג, יד. ועי' מגילה כט.).

ויש לזה שתי סיבות. ובלשונו של האלשיך הקדוש (תהלים נ, א):

'הנה ידוע כי בכל גלות מהגליות שכינה גם היא בגלות כ"י.

והנה ב' דברים נמשכים לנו מהיותה עמנו בגלות:

א', להבטיח לבנו בגאולה שהיא כמשכון, כי לא יעזב הוא יתברך שכינתו גולה וסורה תמיד ובגאולתם תלויה גאולתינו.

ב', כי היא מגינה עלינו בל נשקע בטומאת עונות וחטאים כעם אשר אנו בקרבו, ולבל תחליט שליטתם עלינו לגמרי'.

– היא – שומרת עלינו.

אבל – מה עם החיבור בקודשא בריך הוא?

– הוא לא קיים שם, בגלות.

נקודת 'ציון' קיימת. והצורך – והרצון – וההשתוקקות העצומה – נמצאים שם.

'כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה'. זה גם בגלות (עי' תענית ד., וע"ע שעה"כ דרושי תפילין דרוש ה. ומה שמבואר שם על ה'לילה', זו גם בחינת הגלות).

אבל הכל מוסתר.

זו נקודה פנימית בקרבנו, שרק אם אנחנו מעמיקים אליה – היא מתעוררת. שרק אם 'נדליק' אותה – היא תאיר בנו.

– אבל רק היא תאיר. החיבור בינה לבין קוב"ה – עדין לא יקרה.

ואם כן:

בגלות, היא בקרבנו – כדי לשמור עלינו. וגם כ'משכון', שעבורה ה' יגאל אותנו. 'ומביא גואל לבני בניהם – למען שמו'.

– ומה עם הצורך שלה – להתחבר בדודה?

זה לא יכול לקרות שם.

אנחנו יכולים – לקבל ממנה.

– אבל אנחנו לא יכולים – לעשות למענה. אין לנו אפשרות 'למלא' את החסר שלה.

ובכל זאת – מה אנחנו כן יכולים לעשות למענה?

– לנסות להחזיר את המצב לקדמותו. לארץ ישראל. לחיבור שלה בדודה.

לחשוב על האחר

כשהאדם בצרה גדולה, הוא חושב – באופן טבעי – על עצמו.

– רק על עצמו.

הטרדות שלו 'ממלאות' את ליבו. את נפשו. את כל מאודו.

למשל, בני ישראל במצרים, לא יכלו לפנות את דעתם כדי להתעסק בצרכי השני. ואפילו לא ביצירת ההמשך לחיים שלהם עצמם. רק נשות ישראל הצדקניות הצליחו 'לצאת מעצמן' ולחשוב על כך (עי' רש"י שמות לח, ח).

זה היה חלק מכוונתו של פרעה. 'תכבד העבודה'. שהם יתעסקו רק בעצמם, והיחודיות של ישראל – כ'גומלי חסדים' – תיפגם.

אז כשעם ישראל בכו על ציון, לא היה להם את הכח לחשוב על משהו אחר. על מישהו אחר. הכאב שלהם 'כיסה' את הכל.

ורק כשהם התנחמו, כשנודע להם שה' איתם, אז הם יכלו 'להתפנות' לחשוב על טובתו של האחר.

– וכשזה קרה – על מי הם חשבו?

– על שמו יתברך!

וכפי שהובא לעיל מהזוה"ק:

'וכל אחד מהם הכניס רצון לבו באהבה גדולה למסור נפשו על קדושת שמו יתברך'.

– כך מתחילה הגאולה.

'שמו' – במובנים מסויימים – זו השכינה הקדושה.

וכשעם ישראל יודע לדאוג לשמו יתברך, אז זה מכין את ה'כלי' – לקבל אותה בחזרה, לגדל אותה, ולחבר אותה בבעלה.

זו העבודה בזמן הגלות. לעורר את האהבה הישנה. להתחנן 'שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך' (עי' תענית שם, ושעה"כ שם).

ה' קורא לנו

בדור אחרון זה, ה' השיב אותנו לארצו. למקומו.

ובמקום הזה, אפשרות החיבור – קיימת.

'דלא אתקרי גלות אלא למאן דאיהו דר בארעא נוכראה' (זוה"ק ויחי ריד ע"ב).

כך היה בכל אלפי שנות הגלות, בהן היו כאן רק יחידים.

וכך זה ביתר שאת בעשרות השנים האחרונות, בהן יש בארץ ישראל – 'עם ישראל'. שישים רבוא ויותר.

ה'מדינה' אינה נחשבת. להיפך, היא 'חטא העגל' המודרני. אבל עצם זה שעם ישראל דר כאן, יש לזה משמעות. הרי ה' הביא אותנו לכאן.

– ה' קורא לנו. בואו. נקים מחדש את ה'בית'.

ואיך נקים אותו?

– כשנעורר את נקודת 'ציון'!

כשנבין מה יש בנו. מה המהות שלנו כיהודים. כשנתחיל לכוון במעשינו 'לגדל' את השכינה. לחברה בדודה.

כשלא נחשוב רק על עצמנו, ועל השכר שלנו, אלא – על שמו יתברך. ועל ה'צורך' שלו כביכול (עי' באריכות בשל"ה תו"א השער הגדול).

– כשנתמקד ב'תיאובתא' של השכינה לדודה, ושל דודה לה. ב'שיר השירים'.

זה גם כדאי לנו.

הלא כשעם ישראל הפנימו שהשכינה איתם בגלותם, אז הם 'שמחו שמחה שלמה'. והצרות לא 'תפסו' אותם כל כך.

– וזו היתה גלות קשה מאוד. יותר קשה מגלות מצרים, כמבואר.

ומי הוא זה שלא רוצה להיות ב'שמחה שלמה'?

אבל זה הדבר המשני בחשיבותו.

היותר חשוב הוא – רצונו יתברך. המטרה שלו. זו שהוא מבקש אותה מאיתנו.

ואת זה עלינו להפנים היטב.

אין כאן שינוי במעשים חלילה. אנחנו לומדים את אותה תורה, ומקיימים את אותם מצוות בדיוק; אבל אנחנו 'מכניסים' בכל זה משמעות עמוקה הרבה יותר. אמיתית הרבה יותר. כזו שבחוץ לארץ אינה קיימת, ורק כאן היא אפשרית.

וה'דעת' הזו – בכוחה להביא אלינו את מלכנו. לגלות אותו כאן.