פרשת תרומה – אמונת ישראל

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב)

ויקחו לי 'תרומה'.

תרומה, זה חלק מהמציאות שבעולם. חלק ממה שיש לאדם בבית. חלק ממערכת ה'חול'.

והאדם 'לוקח' את זה, ו'מרים' את זה.

– זה 'תרומה'. משהו ש'הורם'.

והדבר הזה מתרומם, ונהיה – 'לי'. לה' יתברך.

– יש לנו את הכח, לקחת דבר – ו'לרומם' אותו אל ה' יתברך. לחבר אותו אליו.

וכיצד אנחנו עושים את זה?

– 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'.

צריך 'ידבנו לבו'. שהלב יתעורר, ויגרום לאדם להתנדב. שהלב 'ידחף' אותו לשם.

כשזה קורה, אז אפשר לקחת דבר שהוא 'חול' גמור, ולחבר אותו אל הקודש. אל מי שאמר והיה העולם. 'לי'.

וזה גם מן הצד השני.

ויקחו – 'לי'.

– אתם לוקחים – אותי. כביכול.

ואתם מחברים אותי, את ה' יתברך, למה שנקרא – 'תרומה'.

– למי שנקראת 'תרומה'.

הבל וריק

מתוך 'עלינו לשבח':

'שהם משתחוים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע'.

אנחנו, עם ישראל, משתחוים – למלך מלכי המלכים. למי שהוא בעל הכח האמיתי.

– למי שנוטה שמים. ויוסד ארץ.

ואילו 'הם', גויי הארצות, משפחות האדמה, משתחוים – להבל. למשהו 'ריק'. נטול תוכן.

– האמנם?

אם מדובר בעובדי עבודה זרה, אז זה לא רק 'גויי הארצות'. היו כאלו גם מבני ישראל. זה לא 'הם' ו'אנחנו'.

ואם מדובר במאמיני א–ל אחד, כמו המוסלמים למשל, אז זה ממש לא 'אל לא יושיע', הוא כן מושיע!

וגם – כיצד אפשר להבין את המילים 'הבל וריק'??

כאן משמע, שלגויים יש איזה 'הבל וריק'. והם משתחוים אליו.

ואצלנו, יש משהו שהוא לא הבל וריק. שהוא בעל הכח האמיתי. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ.

שהוא אלוקנו. ואין עוד.

– והוא לא אלוקי הגויים.

ומדוע הוא לא אלוקיהם?

– או כי הם לא רוצים אותו, או כי הוא לא רוצה אותם.

ומה שנותר להם, זה רק 'הבל וריק'.

– והם משתחוים אליו. ומתפללים אליו. ועובדים אותו.

ואפילו, שהם בעצם מאמינים – בא–ל אחד.

המתנות של עשו וישמעאל

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד, ז).

נעשה. נשמע.

לפני כן, ה' 'החזיר' את התורה על כל אומה ולשון.

עשו וישמעאל, הם בבחינה מסויימת – 'כל אומה ולשון'. הם שורש כל האומות.

והם סירבו לקבל את התורה.

ומאחר וגם להם יש אחריות לתורה, אז הם נתנו לישראל מתנות – שעל ידיהן יוכלו לקבל את התורה.

ומהן המתנות הללו?

– נעשה, ונשמע.

'עשו', זה מלשון 'נעשה'.

ו'ישמעאל', זה מלשון – 'נשמע'.

– ולאחר שהם נתנו לישראל את המתנות הללו, אז היה אפשר לקבל את התורה (עי' אדרת אליהו דברים לג, ב, אופן שני).

ומה היה החלק של עם ישראל?

– ההקדמה.

הם הקדימו את ה'נעשה', ל'נשמע'.

מה זה אומר, ההקדמה הזו?

אפשר לשמוע. להבין. לקבל.

ואפשר גם לעשות. לקיים. ולקבל שכר.

אבל יש משהו שהוא הרבה יותר מזה.

אנחנו לא גויים. ה'נעשה' וה'נשמע' עצמם לא מספיקים לנו.

– אנחנו במקום אחר לגמרי.

'הכל מן אללה'

יש בורא.

והוא מנהל את העולם כולו.

אין דבר נעלם ממנו, ואין דבר שלא הוא זה שעושה אותו.

– הוא 'עשה ועושה ויעשה לכל המעשים'.

ואין עוד מלבדו.

– הוא הכח היחיד במציאות.

כל זה אמת לאמיתה. זה יסוד האמונה הפשוטה.

בני ישמעאל, גם לאחר שהם נתנו לנו את מתנת ה'נשמע', הם עדין מאמינים בכל הנ"ל. תשאלו אותם. 'הכל מן אללה'.

– אז מה ההבדל בינינו לבינם?

או כפי ששאלנו קודם לכן – מדוע זה נקרא שהם 'משתחוים להבל ולריק', ואנחנו לא?

אז אנחנו קיבלנו תורה. 'הוראות יצרן'.

– האם בזה מסתכם ההבדל?

הרי גם להם יש שבע מצוות. זה ה'תורה' שלהם.

– האם ההבדל הוא רק בכמות המצוות?

ברור שלא.

ההבדל נעוץ ב'הקדימו נעשה לנשמע'.

– ההבדל מתגלה, מתוך ה'ידבנו ליבו'.

אמונת ישראל

האמונה הבסיסית הנ"ל, שייכת לכל אומה ולשון.

וגם לכל הברואים. לחי. לצומח. לדומם.

אנחנו, עם ישראל, קיבלנו תורה בהר סיני.

אין הכוונה רק ל'הוראות' שבתורה.

– אלא – לתורה בעצמה.

מה זה תורה?

תורה, זה קודשא בריך הוא.

תורה – זה 'אנא נפשי כתבית יהבית'.

– אלו ראשי התיבות של 'אנכי'.

מה זה אומר?

– זה אומר – שה' נתן לנו את 'נפשו'. כביכול.

על הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו', אומר הגר"א – שאלו היו ב' הדברות הראשונות. נשיקות פיהו.

ומה זה אומר נשיקות פיהו?

– זה 'התדבקות' רוח ברוח. פה לפה.

ה'רוח' שלו יתברך, 'התדבקה' – ב'רוח' שלנו.

– 'והיו לבשר אחד'.

האם יש לגויים שמץ מכל זה?

– ברור שלא.

כשה' מציע את התורה לגויים, הוא אומר להם – 'לא תרצח'. 'לא תגנוב'.

אלו חוקי התורה. איך צריך לנהוג בעולם כדי לקיים אותו.

אבל כשה' נותן לנו את התורה, זה 'מימינו אש דת למו'. מצד 'ימין' (עי' דברי אליהו להגר"א בתחילת פר' וזאת הברכה).

– מה היה ב'צד ימין' של הלוחות?

אנכי.

ולא יהיה לך.

– שתי הנשיקות הללו.

זה לא רק עצם מציאות ה'.

– זה החיבור המיוחד שלו בנו. חיבור כאיש ואשה. חיבור של 'קידושין'. חיבור של 'בית', בו אנחנו חיים ביחד.

וזה לא נגמר שם, בהר סיני.

– התכלית היא – ארץ ישראל.

בארץ ישראל 'פסקה זוהמתן' לחלוטין. שם זה ה'בית', בו חיים ביחד (עי' ספר גירושין לרמ"ק אות צא, ואד"א דברים א, ז).

כח מוחשי

אמונת הגויים, זו המציאות עצמה.

ה' הוא הבורא. והוא נמצא בכל מקום. ואין עוד מלבדו. וזו מציאות קיימת. אין מה להוסיף בה, חלילה.

וכשהגוי מקיים את 'לא תרצח', הוא עושה עבור עצמו. עבור השכר שלו. לה' זה לא מועיל כלום.

וגם אם עשו ירצה בחזרה את ה'מתנה' שלו, אז הוא יקיים את הכל. 'נעשה'.

– אבל זה לא ישנה כלום במציאות.

אלו הוראות היצרן. כך יש להשתמש ב'מוצר', ולהפיק ממנו את המירב. בזה ובבא.

אפשר 'לעשות', וגם 'לשמוע', אבל בלי שייכות. בלי קשר. בלי משהו שאתה 'יוצר'.

הבעיה היא, שאנשים צריכים – ל'נפש הבהמית' שלהם – משהו מוחשי. כח שאתה רואה אותו ממש. שאתה יכול לגעת בו.

ה', כבורא כל העולמות, כאינסופי, הוא הכי לא 'מוחשי'. הוא נבדל מכל 'חוש' שהוא.

ובדיוק במקום הזה, נכנס אנוש. נכדו של אדם הראשון (עי' בראשית ד, כו).

הוא סיפק לאנשים משהו שאפשר למשש אותו. כח שנמצא כאן.

הם לא כפרו בה' יתברך. בבורא. במנהל הראשי.

– הוא רק לא הספיק להם. הם רצו משהו 'כאן'. משהו שהנפש תוכל 'להרגיש' אותו. לכאורה.

אז הם החליטו, שה' מסר את עולמו לשרים. לממונים. לכאלו שאפשר לתקשר איתם באופן מוחשי. עפ"ל.

היה להם גם 'תירוץ':

לא יכול להיות, שהבורא הגדול והאדיר הזה – יתעסק בזוטות כאלו.

חייב להיות – שיש מישהו 'באמצע'.

אז הם יצרו לעצמם את ה'אמצע' הזה.

– והוא היה – 'אל לא יושיע'. ו'הבל וריק'.

היום, אצל חלק גדול מהעולם, כבר אין איזה 'אלוה' מוחשי כמו אז.

ומה כן יש להם?

– כוחות.

כסף. שליטה. כבוד. תאוה.

והאנשים 'משתחווים' – להבל ולריק הללו.

והם גם 'מתפללים' אל אל לא יושיע.

– זה באמת לא מושיע. ולא מועיל. ולא עוזר.

וגם בני ישמעאל ה'מוסרים את נפשם' עבור אמונתם המתועבת, זו שעל פיה כל יהודי אינו זכאי לחיות חלילה, נושאים את עיניהם – בסופו של דבר – ל'גן עדן' שלהם.

– ומה יש ב'גן עדן' המדומיין ההוא?

הנאות. תאוות. 'עבדא בהפקירא ניחא ליה'.

יתכן שזה הפשט ב'עלינו לשבח'.

הם משתחווים. ומתפללים. אבל תמיד זה אל אל לא יושיע. אל הבל וריק.

– אין להם באמת משהו אחר להיתלות בו.

הבורא – קיים!

– אבל הוא רחוק. מופשט. לא 'מתחבר'. לא 'מוחשי'.

אז הם מיחלים אל ההבל. אל הריק. אל הכוחות. אל 'אל לא יושיע'.

להביא את ה' לכאן

המציאות הנ"ל, קיימת.

אבל אנחנו, עם ישראל, לא עוסקים בה.

אנחנו מאמינים בה. בלב שלם.

אבל העבודה שלנו – היא לא בעצם מציאות ה'. אין שם מה לשנות, להוסיף, להוריד. וחלילה לחשוב כך.

ומה אנחנו כן עושים?

– 'ויקחו לי – תרומה'.

אנחנו 'לוקחים' אותו יתברך. 'ממשיכים' אותו לכאן.

– למי שנמצאת כאן, ל'תרומה'. לשכינה הקדושה.

כיצד זה יתכן?

אז לא מדובר על גילויו כ'בורא'.

– אלא – על גילויו כקודשא בריך הוא. כשם 'הוי"ה'.

על גילויו – כ'צורת אדם'.

וב'לבוש' הזה, הוא יתברך יכול להיות כאן, ויכול גם לא להיות כאן. אפשר 'להמשיך' אותו, ואפשר גם להשאיר אותו 'למעלה'.

וכפי שאומר הגר"א (אד"א דברים שם):

'הכוונה הראשונה היה – להוריד שכינתו וכבודו של מעלה, ע"י משה מן השמים'.

וזו גם המטרה של הבריאה כולה (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ג).

אנחנו – 'מורידים'. מביאים. יוצרים מציאות.

והמציאות הללו, מתגלית בדברים מוחשיים ממש.

למשל:

'תורה', זה ה' יתברך. 'נפשי'.

וכשאנחנו לומדים תורה עם ה'דעת' הזו, שכאן נמצא ומתגלה שמו הגדול יתברך, שכאן הוא מתחבר בשכינה על ידינו – אז זה מה שקורה.

– הוא מגיע!

בדיוק כמו שאשה גורמת לבעלה לבוא אליה. להתחבר אליה.

'וראיתיה לזכור ברית עולם'.

'ראיתיה', ואז יש חיבור. והחיבור הוא – ב'ברית'.

– אנחנו קוראים לו – והוא בא. ככה פשוט.

ורק נזכור:

ה', הוא באמת 'מופשט' לגמרי. אין בו שום השגה.

וגם במה ש'מתגלה' בספר התורה, אין לנו השגה. וזה גם לא הקלף והדיו חלילה, אלא מי שמתגלה שם. מי ששיכן את שמו שם.

ובכל זאת, יש לנו משהו שאפשר 'לאחוז'. לתפוס. וכשאנחנו תופסים את ה'משהו' הזה – אנחנו בעצם תופסים בו יתברך.

וכשאנו מחברים 'תורה', למצוה מעשית – אז הוא מתגלה עד המצוה המעשית ממש.

הלא 'מצוה', זה שמו יתברך. המ' והצ', בא"ת ב"ש, זה י–ה; ולאחר מכן הו–ה.

– זה חיבור בו יתברך. זה החיבור שלו לכאן. זה 'נשיקה'.

להקדים נעשה לנשמע

אנחנו 'הקדמנו נעשה לנשמע'.

איך קורה שאתה מוכן לעשות דבר, עוד לפני ששמעת בכלל מהו?

– זה 'כדרך העושים מאהבה' (רש"י שבת פח:).

זה 'ידבנו ליבו'.

ומתי האדם אוהב, מתי ליבו 'מנדב' אותו לעשות?

– כשהוא מרגיש אהבה עזה מהצד השני. התמסרות מהצד השני.

אהבה, זה חיבור. זה 'אחד'.

וכשה' 'מסר' לנו את שכינתו, את שמו הגדול, את 'נפשו' – היינו מוכנים לקבל את הכל. בלי לחשוב אפילו.

הרי זה היה לאחר שהוא הראה לנו את אהבתו הגדולה, את המסירות שלו אלינו, בכל מה שארע במצרים. בקריעת ים סוף. בנקמתו המרה באויבינו.

אז אנחנו רצינו. היינו מאוד 'ידבנו ליבו'.

והקדמנו נעשה לנשמע.

ואז הוא נתן לנו את ה'נשיקות' הללו. את ההתדבקות הזו. את ה'אנכי', ואת ה'לא יהיה לך'.

ובשלב הבא, הוא אמר לנו – 'ויקחו לי תרומה'.

שנביא לו את ה'תרומה'. את השכינה הקדושה שבקרבנו.

ושנביא אותו – אליה. 'ויקחו לי'.

הגילוי המיוחד לנו

זו האמונה היהודית שלנו.

אנחנו לא רק מכירים בכך שהוא קיים. ושהוא בורא. ושהוא מנהל. ושהוא נמצא בכל מקום. ושאין עוד מלבדו.

אלא – אנחנו 'מושכים' אותו, בגילויו המיוחד לנו, לכאן. אלינו.

– 'ושכנתי בתוכם'.

כל התורה כולה, עוסקת בגילוי הזה. זה שם 'הוי"ה', וכך הוא מופיע בכל מקום בתורה.

אליו אנחנו מתפללים.

לו אנחנו מודים.

ואותו אנחנו עובדים.

– והוא צריך, כביכול, את העבודה שלנו. אחרת הוא לא 'יורד' לכאן.

והוא באמת מושיע. את הרבים ואת היחיד.

וזה ה'אינטרס' שלו כביכול, כי כך הוא מתגלה. ומתחבר. ויורד לארץ. 'העבודה צורך גבוה' (עי' של"ה תו"א השה"ג אות שט ואילך).

כך בכל לימוד תורה שלנו. בכל תפילה. בכל מצוה. וגם בכל מה שהוא נותן לנו.

– ובתנאי, שאנחנו מודעים לסוגיא הזו. ורוצים בה. שיש לנו בה 'ידבנו ליבו'.

כך זה – ביחיד. ב'פרט'.

וב'כלל', בכלל ישראל, בשלמות – אנחנו עדין מחכים לזה.

כעת, מושב יקרו – בשמים ממעל.

ושכינת עוזו, בגבהי מרומים.

אבל אנחנו מקווים, וגם עובדים על כך – שהוא יהיה למלך על כל הארץ.

אנחנו מקווים, לישועת ה'רבים'. הכלל ישראל. שהיא עצמה ישועתו שלו כביכול.

– ביום ההוא יהיה ה' אחד, ושמו אחד.