נדב ואביהוא

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (י, א)

אש – זרה.

האש הזו יכולה להיות קרובה. מאוחדת. מתאחדת.

ונדב ואביהוא, עשו אותה – זרה.

מדובר כאן על אש של מעלה. אש קודש. אש של קטורת.

וכשבני אדם מכוונים למשהו לא נכון, הם פועלים באש הזו ממש. היא נעשית 'זרה'.

– כמה כח יש לנו, בני האדם!

כמה הכל 'למעלה' – תלוי בנו, במעשים שלנו, ואפילו במחשבה שלנו!

נדב ואביהוא שמו 'עליה' קטורת. כך מפורש בפסוק (עי' רמב"ן כאן).

במקומות אחרים כתוב 'עליהם'. בלשון רבים. למשל:

וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת (במדבר טז, ז).

וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת (שם, יז).

את הקטורת, מקטירים – 'עליהם'. לא רק 'עליה', כמו שעשו נדב ואביהוא.

יש מציאות של 'הם', שהקטורת יכולה לאחד ולחבר אותם.

– ולכן צריך להקטיר – 'עליהם'.

וכשזה רק 'עליה', על אחת מהשנים, זה לא מחבר. להיפך. זה מביא 'זרות'.

– האש, זרה.

והמקריבים – נידונים במידת הדין.

המהדורה הראשונה של קריעת הים

שביעי של פסח.

עם ישראל עובר בין בתריו של ים סוף, והמצרים טובעים בו.

ים שנקרע, זה מאורע מיוחד. אין ספק.

אבל זה כבר קרה בעבר. לפני ים סוף. ובצורה הרבה יותר משמעותית (עי' גבורות ה' למהר"ל פרק מ).

כי – מה זה קריעת ים?

ים, זה החומר. המציאות הגשמית. דרך הטבע.

והאדם הוא המאחד בין המציאות הגשמית – לזו הרוחנית, זו ש'למעלה' מן העולם, זו שנעלית מן ה'מים'.

וכדי שיהיה עם ישראל, אלו הנקראים 'אדם', הם היו צריכים לעבור דרך הים. ושהוא יבקע. ושהם יהיו שם, בתוך הבקיעה הזו.

היה צריך את המציאות הזו בדיוק, של רוחני – בתוך הגשמי. של מעל הטבע, בתוך הטבע.

כך היה גם – בבריאת העולם.

'יקוו המים אל מקום אחד, ותראה היבשה'.

– זה לא דבר טבעי.

בטבע, המים מקיפים את היבשה. מכסים אותה (עיי"ש).

וכשהמים התאספו אל מקום אחד, היה זה סוג של 'קריעת הים'.

וה'אדם', חי ופועל באמצע. בין בתרי הים.

– בין בתרי החומר. הגשמיות. הטבע.

אלו הם החיים שלנו, כבני 'אדם'.

אנחנו חיים – בטבע. במנהגו של עולם. בגשמיות. בחומר.

– אבל אנחנו לא ממש בו, בתוכו; אנחנו בין בתריו. קורעים אותו מבפנים, ומכניסים בו את ה'מעל הטבע'. את העולם הרוחני.

תכלית ה'מלכות'

יש מלך, ויש מלכות.

ומהי ה'מלכות'?

המלכות זה ההתנהלות של המדינה: כלכלה. ביטחון. אכיפה. רווחה. משפט. תשתיות. וכו'.

אומרים חז"ל (שבת יא.):

אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות.

וברש"י:

חללה של רשות – עומק לבם, שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים, והכל ביום אחד.

– ההתנהלות הזו, ה'מלכות', היא אכן גדולה ורחבה מאוד.

ויש לה חוקים. ומשפטים. וכללים.

וכל אינספור הפרטים שלה, מסודרים לפי הכללים והחוקים הללו.

ככה זה כשהמלכות מתנהלת כפי שהיא.

– עד – שהמלך בעצמו מופיע.

ואז מתגלה משהו אחרי לגמרי.

כשהמלך 'נכנס' – אין שום חוקים. אין מה שיעמוד בפניו.

'המלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו' (ב"ב ק:).

ומה קורה כשהמלך אינו 'מופיע'?

– המלכות מתנהלת כסדרה. כטבעה.

ואם כך, נשאל:

האם באמת כדאי ל'מלכות' – שהמלך יופיע בה?

– הלא לכאורה הוא רק פורץ את גדריה?

והתשובה היא – שזה בדיוק להיפך.

ה'מלכות', בלי המלך – אינה אלא כלי.

– וזה כלי ריק לגמרי.

כל מהותה של המלכות, זה לאפשר למלך – להופיע. להתחבר לעמו. למלוך עליהם.

אחרת אין בה טעם כלל.

המלך, הוא העיקר. והקשר שלו עם עמו – הוא התכלית.

וכל ה'מלכות', על מכלול כלליה ופרטיה, נועדו לאפשר את הדבר הזה. הם נועדו להיות ה'כלי' שמוציא את הקשר הזה אל הפועל.

השתוקקות

מלכות – ומלך.

טבע – ומעל הטבע.

המלכות, זה גדרי הטבע. החומר. הגשמיות. ההתנהלות הקבועה והמסודרת של העולם.

– זו מידת ה'מלכות' שלו יתברך, הנקראת גם – 'שכינה', שהיא מנהלת את המציאות כפי שהיא. בדרך הטבע.

והמלך, זה ה' יתברך. שמו הגדול. 'קודשא בריך הוא'.

הוא זה ש'פורץ גדר'. שבוקע את הים. שכשהוא מופיע – אז 'תראה היבשה'.

– 'מלפני אדון – חולי ארץ'.

המלכות, כמו כל 'כלי', נבנית על ידי – השתוקקות.

– זו מהותו של 'כלי': התשוקה להתמלא.

האדם, כשהוא רוצה לשמוע, להבין, להשיג – אז הוא 'כלי'. כך הוא מסוגל 'לקבל' מרבו, ו'להתמלא'.

אם הוא לא ירצה, אז כל מה שהוא ישמע – 'יחליק' מעליו החוצה. שום דבר לא יכנס פנימה.

– הוא לא 'כלי'.

כך גם הכלים הגשמיים.

הכוס, למשל, נוצרה – כשמישהו רצה לשתות.

הפטיש נוצר, כשהיה רצון לבנות בית.

החסר, יוצר השתוקקות להתמלא.

– כך גם ה'מלכות'.

היא – חסרה. היא רק כלי, שרוצה להתמלא.

ומי ממלא אותה?

– המלך. בעצם כניסתו אליה, ובהשפעתו בה.

כך גם ה'טבע'. שהוא הנהגת המלכות כפי שהיא.

ההנהגה הזו, היא גדרים. וכללים. וכל 'גדר' נוצר – כדי שיהיה משהו 'בפנים'.

האדם 'גודר' את הקרקע, כדי שהוא יוכל לבנות שם בית. כדי שאפשר יהיה לשתול ולגדל שם פרדס נאה.

המלכות, ה'טבע' – היא ה'גדר'.

ומה שנמצא 'בפנים', או לפחות מה שצריך להיות בפנים – זה המלך. והתוכן שלו. והרצון שלו.

וכך, המלך – רוצה להתחבר למלכותו; והמלכות משתוקקת לקבל אותו אליה.

– וכל ספר 'שיר השירים' מספר על התשוקה ההדדית הזו.

יעלה ויבוא

יעלה. ויבוא. ויגיע. ויראה. וירצה.

– אנחנו מבקשים מה' שיזכור אותנו. שיפקוד אותנו לטובה.

בקשת הטובה מה' – היא תמיד רלוונטית, ותמיד מתאימה. בימי חול ובימי מועד.

אבל בימים מיוחדים יש צורת בקשה מיוחדת. יעלה ויבוא.

ויש כאן תחינה ייחודית. יעלה. יבוא. יגיע. יראה. שמונה לשונות של בקשה. של רצון להיזכר לפניו יתברך. לטובה. לברכה. לחיים. לישועה. ולרחמים.

– באיזו זכות?

– כי אליך עינינו.

– כי א–ל מלך חנון ורחום אתה.

לכאורה, אין תפילה מהסוג הזה בימות החול.

אנחנו תמיד מבקשים. ותמיד עינינו נשואות אל ה' יתברך. והוא תמיד א–ל. ומלך. וחנון. ורחום.

אבל את ההדגשה המיוחדת הזו, אנחנו מביעים רק בימי חג ומועד. ובראשי חדשים.

אפילו ביום הכיפורים יש 'יעלה ויבוא'.

ואימתי לא אומרים יעלה ויבוא?

– רק – בשבת קודש.

מה פשרה של התפילה המיוחדת הזו?

זמן ומועד

אנחנו חיים במערכת של 'זמן'.

זהו תהליך שמוביל אותנו בסופו של דבר אל המטרה. אל התכלית.

ובתוך התמשכות הזמן הזה, יש נקודות השייכות יותר להתגלות של התכלית.

ומהם הנקודות הללו?

– ימי המועדים.

ודוקא בימים הללו, אנחנו אומרים את ה'יעלה ויבוא'.

כיצד נראית התכלית?

כשהמלך מגיע לשכון במלכותו.

– כשהוא מגיע לשכון – בעמו ישראל, נושאי מלכותו.

התכלית היא – ה'סנכרון' המושלם, שבין הטבע – ל'מעל הטבע'. ה'ייחוד' שבין המלך, למלכות שלו – שהיא בקרבנו, עמו ישראל.

המלכות, המשתוקקת למלך שיגיע וישכון בה, דומה לרעיה – המשתוקקת לדודה.

ומי מגלה את ההשתוקקות הזו?

– אנחנו. עם ישראל.

הלא היא – בנו. אנחנו פועלים בה. אנחנו אפילו – מפעילים אותה.

ובימי המועדים, אנחנו קרובים הרבה יותר לתכלית הזו.

– בימי המועדים – אנחנו מגלים את ההשתוקקות שלה, הרבה יותר מבימות החול.

ויתכן, שזו הסיבה לתפילה המיוחדת הזו, יעלה ויבוא, שכל כולה גילוי ההשתוקקות של המלכות – למלך, שיבוא. ויופיע. ויתחבר אלינו. ויתגלה דרכנו.

קטורת

כשהיה 'בית', היו מקטירים לפניו יתברך את קטורת הסמים.

'קטורת', זה כמו 'קטיר'. קשר.

– מי 'מתקשר' כאן?

אז זה כבר תלוי בכוונתו של המקטיר.

אפשר לחבר את המלכות – למלך.

ואפשר גם לכוון רק למלכות עצמה. חלילה.

נדב ואביהוא, לא היו נשואי נשים.

– המערכת הפרטית שלהם, לא היתה שלמה. לא היתה שם 'אשה'.

הם הקטירו רק – 'עליה'. על המלכות. ['משכו השפע מהבינה למלכות בלבד ולא יחדוה עם בעלה'. עי' תורה אור למהר"מ פאפירש כאן.]

– המלך, לא היה שם.

וכך, היא היתה בבחינת 'זרה'.

– היא לא היתה מחוברת.

זו היתה אש זרה.

וה'אש' הזו, רוצה להתחבר למלך. היא לא רוצה להיות 'זרה' לו חלילה.

– זה היה החטא שלהם, על פי הבנתנו (עי' רמב"ן ורבינו בחיי כאן).

[אנחנו לא משיגים את מעלתם, וגם לא מעט מזעיר ממנה; אבל לכאורה זה מה שהתורה מלמדת אותנו כאן, לדרגתנו שלנו.]

ומה היה רצון ה' אז?

זה כתוב בתחילת הפרשה:

'כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם'.

'וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה".

'וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם'.

– ה' – קודשא בריך הוא – רצה להיראות. להתגלות. לשכון במלכותו, בקרב עמו.

לשאול את פי התינוק

אנחנו העם של ה' יתברך.

וזכינו גם לחיות בארצו. בביתו הפרטי. הוא הביא אותנו לכאן.

ובמקום הזה, חיים ה'משפחה' הזו. ה'איש' וה'אשה', ואלו שהם מתאחדים בהם – עם ישראל.

ואפשר לחיות את ה'טבע'. את ה'ים'. את ה'מלכות' כפי שהיא.

– מבחינה טכנית, זה אפשרי.

הלא היא מנהלת את המציאות כולה. את כל איתני הטבע. את כל אינספור הכוכבים.

– יש לה הרבה מאוד כח. וזה יכול להיות 'שווה'.

אבל זו הפרדה של ממש. מעין 'אין השם שלם'.

אנחנו 'עברים'. עברנו את הים.

המצרים, טבעו בגליו הסוערים. הם לא יכלו לחיות ב'יבשה' שהיתה שם. זה לא שייך למציאות שלהם בכלל.

– אנחנו חייבים לאחד. לחבר. להביא את המלך לכאן.

ואם אנחנו לא עושים את זה, אז יתכן שזה 'מעין' אותו החטא של נדב ואביהוא.

ולכאורה – זה הרבה יותר גרוע.

כי נדב ואביהוא היו צדיקים. כוונתם היתה לשם שמים.

ואנחנו משתמשים בטבע – לצרכנו.

– זה מותר לנו. הטבע נברא גם 'כדי להנות בהם בני אדם'.

אבל עלינו לזכור את המלך.

– את זה שהוא רוצה להיות מלך. להתאחד במלכותו. להשפיע בה. להביא את ה'מעל הטבע' אל תוך הטבע.

ובזה, הוא תלוי כביכול – בנו.

– אם נמליך אותו, הוא יהיה מלך. וישכון במלכותו. ובנו.

וכיצד ממליכים אותו?

– בדעת.

עלינו להבין מהי ה'מלכות' הזו שלו.

עלינו להבין גם – מיהו ה'מלך'.

ואז עלינו לעורר את התשוקה הזו, של ה'מלכות' – למלך.

וכך נוכל באמת להקטיר 'עליהם'. לא רק עליה חלילה.

כך נוכל 'לקשור' את המלך – אל המלכות שלו. שהוא יופיע בה. ויתגלה בה. ויתחבר אליה.

מה'טבע', יש לנו מספיק. די והותר.

יש הרבה סייעתא דשמיא בתקופה שלנו. ה' מושיע אותנו מיד אויבינו בדרכים שונות.

– אבל כל הדרכים הללו – הם ב'דרך הטבע'. יש נשק טכנולוגי מתקדם, ויש גם את הגויים ה'ידידותיים', וכו'. הכל 'טבע'.

ה' יתברך, רוצה להופיע. להתחבר. הוא לא מעונין ב'זרות' הזו.

וכשזה לא בגלוי ממש – זה לא 'מעל הטבע'. זה לא גילוי של המלך.

זה כמו ספר תורה, שאם יש שם אות לא ברורה – אז קוראים לתינוק שיאמר מה הוא רואה (עי' מנחות כט:).

ומה שהתינוק רואה, זו האות. הוא זה שקובע האם הספר תורה הזה כשר או פסול.

אם האדם הבוגר רואה, זה לא מספיק.

– מדוע?

כי הוא מצרף את השכל שלו.

יתכן שזה באמת י', והוא בשכלו מבין שצריך להיות כאן ו' – ולכן הוא אומר שזה ו'.

– זה לא האות עצמה ממש.

ורק התינוק, אומר בדיוק את מה שהוא רואה. בלי 'תוספות'.

– כך צריך להיראות גם גילוי המלך, ה'מעל הטבע' שלו.

שכל תינוק יוכל לומר – הנה, אלוקנו זה.

שלא ניאלץ להשתמש בשכל שלנו, שיסביר לנו ש'זו השגחה פרטית'.

– אלא – שהכל יראו בבירור, ש'זה ה' קיוינו לו'.

במהרה בימינו, אמן.