השאלה:

שלום וברכה.

לפני כשנה, היה חיכוך קשה ביני לבין גיסותי.

הן התנהגו כלפי בצורה בלתי הוגנת, וכשזה קרה שוב ושוב – הערתי להן על כך בעדינות, אך בכאב.

הן נעלבו עד עמקי נשמתן. איך אני מעיזה לדבר ככה, להעליב, וכו'.

ומאז, בעלי טוען שעלי לבקש סליחה כדי לאחד את המשפחה. לא הסכמתי איתו, אבל בעבורו הסכמתי לבקש. זה לא התקבל, ורק קיבלתי צעקות שוב. וגרועות יותר.

הסיפור הזה יצר מרחק מסויים ביני לבין בעלי. כואב לו על הנתק, הוא לא בא אלי בטענות כלל, הוא רק מבקש שננסה להתאחד. ואני מצידי פגועה מאוד מהיחס שלהן, וקשה לי להתנהג אליהן כאילו לא ארע דבר.

אציין שהשאלה היא של שנינו, ואת התשובה אנחנו נקרא ביחד.

והתשובה:

הבהרה חשובה עבור הקוראים:

הסיפור המלא – 'שמור במערכת'. והאשה דנן באמת צודקת. נהגו כלפיה בצורה פוגעת מאוד. ההערה שלה – היתה באמת עדינה, באופן יחסי.

ומעתה, לתשובה שלנו. לתשובות, ליתר דיוק.

לשואלת:

גיסותיך נהגו כלפיך בצורה לא ראויה. לא הוגנת.

ואת שתקת. ושתקת שוב.

– עד שבסוף – זה 'יצא'.

ואת עצמך מדגישה, שזה יצא בצורה כואבת.

– זה היה בעדינות; אבל היה שם גם כאב. ואת הכאב – שומעים חזק.

זה קורה לכולנו. ובפרט לנשים.

אנחנו נפגעים, ולא מגיבים. כי לא נעים. ולמה להעכיר את האווירה. ובכלל, אולי אני לא צודקת. ונחכה עד שזה יעבור לי.

בדרך כלל – זה לא 'עובר'.

– וגם אם כן, זה מותיר צלקות.

וכשהצלקות הללו מתרבות, זה יוצא איכשהו. ואז זה יוצא ב'כאב'. ובצורה שפוגעת בשני.

ואז האווירה נעכרת הרבה יותר. וזה ממש ממש 'לא נעים'.כשמשהו כואב, לא מחכים עד שהוא 'יעבור'. צריך לעשות עם זה משהו. [אגב, יש כאן גם חיוב הלכתי. עי' רמב"ם דעות ו, ו–ט, ועי' עלי שור ח"ב עמ' רמ. ועיי"ש עמ' רלט ד"ה אם תאמר.]

– ומה עושים?

– מדברים על זה.

ובצורה נכונה ורגועה, בלי 'כאב'.

וזה אפשרי – כשזה קורה בתחילת התהליך. לפני שזה קורה שוב ושוב. לפני שהרגשות מתגברים במידה כזו שקשה מאוד לדבר בצורה רגועה.

– לא שומרים את הפגיעה בפנים!

וצריך לדבר בצורה שהשני לא יפגע כלל. רק כך תהיה תועלת אמיתית מהשיחה הזו.

וכיצד עושים את זה?

– יש פרקטיקה, והיא כוללת חמש נקודות. הדברים נתבארו פעמים רבות במסגרת זו, נחזור עליהם כעת בקצרה ממש:

א. שתהיה אווירה כללית של קירבה, מחמאות, כבוד. ובין בני זוג – אהבה. ב. לא להאשים. ג. לדבר על רגשות. ד. לדבר על מה שיהיה, לא על מה שהיה (הכלל הזה הוא לכאורה רק בין בני זוג, עי' בעלי שור שם). ה. לדבר כמו יועץ למלך, דהיינו – לבקש, ולהשאיר לשני את ה'מלכות' – את הבחירה האם לקבל את דברי או לא.

עד כאן התשובה לשואלת.

ומכאן – לבעל.

אשתך פגועה. וכואבת. ומתוסכלת.

והדבר היחיד שהיא זקוקה לו ממך כעת הוא – הקשבה. הכלה. השתתפות.

היא צריכה להיווכח שאתה מבין אותה. ומרגיש אותה.

– תסביר לה מה היא עצמה מרגישה. כמה זה כואב. ומדוע זה כל כך כואב.

השתדל להרגיש אותה. לכאוב את זה איתה ביחד.

זה הכל!

ואת זה צריך לעשות 'נטו'. בלי בקשות לאיחוד המשפחה.

לטובת הבעלים, נסביר:

– בקשה לפיתרון הבעיה, נתפסת בעיני האשה במילים – 'הוא לא מבין אותי'.

כל דבר שהוא לא 'רק' הבנה והשתתפות; כל העלאת 'צד שני', או בקשה להמשיך הלאה – מעניקה תחושה של חוסר השתתפות. כך זה ב'מערכת' של האשה.

וזה באמת מה שמפריע לכם. התחושה הזו שלה – שאתה לא 'איתה' באמת. שאתה לא 'מבין' אותה.

וגם אם אתה רוצה לאחד את המשפחה, זו הצורה שזה באמת יקרה.

– כי אם תהיה 'איתה', בצורה שהיא תרגיש את זה ברור, הכאב שלה ילך וירד.

להקשבה והכלה יש יכולת ריפוי של ממש. בפרט לאשה, כשהיא מקבלת את זה מבעלה.

וכשהיא תרגיש טוב יותר, יהיה לה הרבה יותר כח לשמוע ולהבין שכדאי לעשות כאן משהו.

– ואל תנסה להציע לה את זה, לפני שתהיה 'איתה' לגמרי תקופה ארוכה ממש. כשמדובר בפגיעה קשה צריך הרבה זמן 'לעבד' את זה.

וכנראה – שהיא עצמה תעלה את האפשרות הזו בהמשך. גם היא יודעת את מה שאתה יודע, והיא בטוח יודעת גם שלך יהיה טוב יותר אם המשפחה תתאחד. והיא תרצה לעשות את זה.

ועוד מסר קצר עבור השואלת:

כשתרגישי רגועה יותר, עשי גם את כנ"ל. הקשיבי לבעלך, למה שמפריע לו בפירוד המשפחה, ואפילו שהאשמה לזה אינה בך כלל, יש כאן כאב – תני לו מקום.

בהצלחה רבה!