והיו לאחד

השאלה:

שלום וברכה

אנחנו נשואים 8 שנים, פלוס 4.

אנחנו מנהלים בית שמור מאוד. אין מחשב בבית, וכמובן שאין אינטרנט. בקושי פלאפון כשר, וגם הוא רוב הזמן אינו בידי.

כל זה מבחירה של שנינו; אבל אשתי הרבה יותר אובססיבית ממני בכל הנושאים הללו.

כעת זה 'התנגש' לנו בנושא מסויים, והתלקח למריבה.

אני רציתי לעשות כתובת מייל, לדעתי זה בסדר גמור. אשתי טענה שזה לא טוב. בסופו של דבר עשיתי את זה. היא כעסה.

לאחר מכן היא אמרה לי שבדיעבד, לאחר שיש מייל, נלך תמיד ביחד לחדר המחשבים, ושלא אעשה פעולה במייל בלעדיה.

אני בדרך כלל משתדל לעשות את מה שהיא רוצה. אבל קרה שהייתי צריך איזושהי פעולה במחשב, ולא קראתי לה. עשיתי את זה לבד.

היא כעסה מאוד.

באותו יום קבענו זמן איכות ביחד, היינו אמורים לצאת לאכול במקום כלשהו מחוץ לבית. היא ביטלה את זה, בתואנה – שכשיש לה כעס עלי, ואנחנו רבים, היא לא מסוגלת לעשות את זה. אני שתקתי. לא יצאנו.

למחרת שאלתי אותה מדוע זה כך, האם בכל פעם שיש חילוקי דעות צריך לבטל את השלום בית. לא היתה לה תשובה.

ואני שואל – האם זה אכן כך? האם לאחר כל פעם שהדעות שלנו שונות – אין לנו אפשרות לנהל את החיים שלנו ביחד?

והתשובה:

יש כאן שני נושאים שונים לחלוטין.

לעצם השאלה שלך – זה אכן כך. כשיש מריבה, קשה לאשה להתחבר לבעלה. לצאת ביחד. להיות ביחד.

ומה שצריך לעשות, זה למצוא את הדרך להסיר את הטינה מהלב.

– יש דרכים לעשות את זה, ומדובר בטכניקות פשוטות ויעילות מאוד. רק צריך ללמוד אותן.

אבל לא זה הנושא העיקרי.

אתה מציין כאן – 'אשתי הרבה יותר אובססיבית ממני בנושא הזה'.

אקדים, שמהמכתב השלם שלך (שרק חלקו הובא כאן), נראה לי שהאובססיה הזו אינה רק מהרצון להיות 'שמורה' יותר. זה כנראה משהו שצריך לטפל בו.

וכדי להתמודד עם בן זוג שצריך טיפול, בין אם הוא מסכים לטפל בעצמו ובין אם לא, צריך הדרכה יותר מפורטת ממה שמאפשרת המסגרת של גליון 'והיו לאחד'. כדאי שתפנה לייעוץ.

כאן אתייחס רק לתוצאה, ליחס הנכון שצריך להיות בבית במקרים כאלו.

היו אצלי פעם זוג, שהפער ביניהם בענין הזה היה הרבה יותר גדול. הוא היה מאוד 'שמור', והיא היתה רחוקה מזה.

הם עברו תהליך קצר, שבסופו הם למדו לחיות זה עם זו. לכל אחד יש את מה שהוא צריך או רוצה, וזה לא 'מתנגש' להם בכלל.

קשה לפרט כאן תהליך שלם. נכתוב רק את עיקרי הדברים.

בבית, יש שלש 'שדות':

– הבעל.

– האשה.

– המשותף שביניהם.

המשותף – הוא הרבה מאוד!

ומסתבר שהוא גם הרוב המכריע.

אבל יש גם שדה אישי שלך. ויש גם שדה אישי של אשתך.

וכשמערבבים בין השדות הללו, כשהאישי הופך למשותף או להיפך, זה יוצר בעיות רבות.

יש סיפור ידוע על אשה שהיו לה טענות על אופן הלימוד של בעלה. היא רצתה שהוא ילמד גמרא בדוקא, והוא עסק בנושאים אחרים.

הם הגיעו לאחד מגדולי ישראל זצוק"ל. הרב שמע את טענותיה, ובמקום להגיב הוא החל לשאול אותה על המטבח. ענייני בישול ואפיה.

ולאחר שהיא ענתה, הוא אמר לה – אני רואה שאת מבינה בזה מצוין. תעסקי בזה, זה השטח שלך.

– הלימוד של בעלך – זה השטח שלו בלבד.

יתכן שאם היית עושה משהו שהוא ממש מופקע אצל קהל החרדים לדבר ה', אז אשתך יכולה לשאול, לבקש, להתעניין, וגם אולי לשנות משהו. בשיחה נכונה, בעדינות, ובכבוד.

– מסתבר שזה נחשב שדה משותף.

מחשב בבית, גם הוא שדה משותף. וצריך לדון עליו ביחד.

אבל כשמדובר רק בכתובת מייל, וזה מחוץ לבית, זה ממש לא השדה שלה.

לפעמים יש למישהו מבני הזוג בקשה הנוגעת לשדה של השני. העיקרון הוא שתמיד אפשר לבקש הכל; אבל צריך לזכור – שזו רק בקשה. וצריך להתייחס אליה ככזו.

– וגם לזכור – שזה לגמרי השטח של השני. לא שלי.

ולגבי זה שהיא רוצה להיות איתך ביחד בחדר המחשבים, זה ממש לא נכון. אף אחד לא אמור להיות ה'משגיח' של השני.

ויש כאן שתי נקודות.

מצד אחד, עליך לשמוע את דבריה. את החששות שלה. את הבקשות שלה. הקשב לה היטב, ושהיא תראה בברור שאתה אכן מקשיב לה היטב.

ולאחר מכן – תחזור על מה ששמעת ממנה. ותשאל – 'האם הבנתי אותך נכון'?

אתה יכול גם להסביר לה כמה אתה מבין את החששות שלה.

– תתעסק הרבה בדעה שלה. במה שהיא חושבת ואומרת. בלי לסתור את דבריה.

ורק לאחר כל הנ"ל, אתה יכול להסביר לה את דעתך. אתה יכול גם לספר לה על רעיון ה'שדות'. תן לה דוגמא מהשדות שלה, שאתה לא נכנס אליהם כלל.

ואז – תעשה מה שאתה מבין.

ואם זה עדיין מפריע לה, אז כאן נשוב להמלצה שבתחילת דברינו – כדאי שתפנו לייעוץ.

בהצלחה רבה.