יציאת מצרים

בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ח)

לי. בצאתי.

– אני עצמי יצאתי ממצרים.

וכך, עד היום, אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו יצאנו משם.

הלא כך לימדונו חז"ל:

'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז:).

וכך גם פסק הרמב"ם:

'וזכרת כי עבד היית. כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית' (חו"מ ז, ו).

אז זה החיוב שלנו. עד היום.

הבעיה היא, שאנחנו לא באמת היינו שם.

אנחנו גם לא מכירים כזה סוג של שיעבוד. כזו רמה של עבדות. זה משהו שלא קיים בשום מקום בעולם.

– קשה לנו להרגיש את זה.

וחוץ מזה – איזו תועלת תצמח לנו אם נתאר לעצמנו משהו שאינו קיים במציאות?

המקום העמוק ביותר

מצרים נקראת 'ראש' לכל הגלויות.

במערכת ה'אדם', הראש הוא תחילת מציאות האדם. שם נמצאת המחשבה הראשונה.

שם נמצא ה'מנוע' שמתחיל את הכל:

– ה'רצון'.

אין הכונה על רצון לאכול גלידה בטעם שוקולד.

– זה לא 'רצון'. זו 'תאוה'.

מדובר כאן על רצון עמוק המניע את האדם ברובד הפנימי ביותר שלו. משם הכל מתחיל.

אנחנו 'בונים' על הרצון הזה, כשצריך להכריח אדם לפטור את אשתו בגט. ההלכה היא – ש'מכין אותו עד שיאמר רוצה אני'.

– הוא רוצה??

לא. הוא לא רוצה.

ברגע שהוא יצא מבית הדין, הוא יזעק חמס. הכריחו אותי. לא רציתי.

אבל אנחנו לא מתייחסים לזה. זה לא ה'אני' הפנימי ביותר שלו.

– ברובד העמוק שלו, הוא כן רוצה.

'כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו' (רמב"ם גירושין ב, כ).

הרמב"ם מדבר על הרצון הזה. העמוק. הפנימי (עי' נפה"ח א, יח, בהערה).

אצל כל יהודי, בשורש ה'אני' שלו, בשורש הרצון שלו – יש את זה.

– 'מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו' (רמב"ם שם).

כך זה כשזה מתבטא בנפש האדם.

וכשזה מתבטא במערכת הזו שנקראת 'גלויות', אז הנקודה הכי עמוקה, הכי שורשית, היא – גלות מצרים.

עצם המציאות

ה' הכביד את ליבו של פרעה.

בלי ה'הכבדה' הזו – הוא היה משחרר את ישראל מזמן.

יתכן לבאר.

ה' לא 'הכניס' לו משהו חדש, שלא היה לו.

– הוא הכביד – את 'ליבו' שלו.

הלב של פרעה היה שם כל הזמן. זה מה שהוא רצה. המכות השפיעו רק על החלק החיצוני שלו.

אצל פרעה, ה'מכין אותו עד שיאמר רוצה אני' – היה בדיוק הפוך.

המכה היתה אמורה לעורר חלק חיצוני שבו. החלק שלא רוצה שיהיה לו כואב. החלק שלא רוצה את איבוד מדינת מצרים.

– זה לא ה'אני' הפנימי שלו.

וה', הכביד את ליבו. את הרצון האמיתי שלו. את ה'אני' העמוק שלו.

וכך ה'רצון' הזה – היה הדומיננטי. הוא זה שהפעיל אותו. והמכות, שהשפיעו על החלק החיצוני של ה'אני' שלו – לא הצליחו להתגבר על ה'אני' הפנימי.

זה פרעה. זו מהותו.

הרצון הכי פנימי שלו, המהות האמיתית שלו – זה לשעבד את ישראל. זו ה'גלות' הזו שהוא יצר במו ידיו.

– זה לא היה לשם תועלת מסויימת; זה היה משהו עמוק, בעצם המציאות של 'מצרים'.

לשעבד את ה'אני'

כל אחד היה רוצה שיהיה לו עבד נאמן.

העבד יכול לשרת את אדונו. בכל תחום שהוא. הוא גם יכול לעבוד ולהרוויח, והכסף יזרום לחשבון הבנק של האדון.

– עבד יכול לעשות לאדונו חיים יפים.

אבל המצרים דאז – לא היו במקום הזה.

– הם לא רצו את ה'גוף' של ישראל, את כח העבודה שלהם, את ההנאה מעצם זה שיש להם עבדים.

הם רצו – את ה'עצם' שלהם.

הם רצו שיהיה להם 'ראש קטן' מאוד. שלא יהיה להם עוד משהו בחיים חוץ מהמצרים.

הם רצו את עבדות ה'דעת'. את עבדות הרצון.

– את אותו הרצון דלעיל. הפנימי. העמוק. ה'אני'.

הרצון של המצרים בעבדים היהודים, היה ב'עצם'.

– לא כדי שתהיה להם איזושהי תועלת מזה.

אם היית שואל את פרעה – מדוע אתה מעוניין בישראל כעבדים?

אז אם הוא היה כנה, הוא היה עונה –

– ככה!

אין סיבה. אין הסבר. זה ב'עצם'.

אם יש סיבה מסויימת, כמו למשל – מישהו שיפטור אותי מלעבוד, אז מה שאני רוצה זה – הפטור הזה. העבד הוא 'אמצעי'.

כאן העבד היה הסיבה עצמה. לא היה אפשר לשאול 'למה'.

וכשזה כך – אז הם רוצים את כל מערכת ה'אדם' של העבד. בלי שיור. עד החלק הכי פנימי שלו.

– לא את ה'תועלת' שבו; אלא אותו בעצמו.

כך לכאורה אפשר להבין מתוך דברי רבותינו (עי' מהר"ל שם, וע"ע ליקו"ת להאר"י ז"ל פר' תצא בתחילתו).

גלות ב'עצם'

אז המצרים רצו לשעבד את ה'עצם' של ישראל.

– והם גם הצליחו בזה.

לא היה 'עם ישראל'.

– היו רק – עבדי מצרים.

יש 'מצרים', ויש עבדים שלהם.

ואלו עבדים שכל מהותם היא – המצרים. האדונים שלהם.

ה'עצם' שלהם היה שייך למצרים. גם הרצון הפנימי, וגם כל יתר חלקי ה'אני'. לא נותר מאומה להם עצמם.

ה'זהות' שלהם – נעלמה.

זו הגלות הכואבת ביותר. הקשה ביותר.

– גלות ה'עצם'. גלות האני הפנימי.

וזו גלות כזו, שהאדם עצמו לא מבין שהוא ב'גלות'. הוא לא מכיר משהו אחר בכלל.

וזה שורש כל הגלויות.

כל מה שקרה לאחר מכן, בבל, מדי, יון, רומי – לא היה דומה בכלל לגלות מצרים.

– כבר לא היתה גלות ב'עצם'.

מאז שיצאנו ממצרים, אנחנו – במהות שלנו – בני חורין.

יש לנו אישיות. זהות. אנחנו 'עם'.

והזהות שלנו היא – 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. 'ממלכת'. אנחנו מלכים (עי' מהר"ל גבורות ה' סא).

וכל הגלויות שהיו, ועדין, לא חדרו עד ה'עצם' שלנו. וכנראה שגם אף אחד מהם לא רצה את זה כמו פרעה.

את זה אנחנו צריכים להפנים.

– יציאת מצרים, היא משהו במהות שלנו. משהו שלא ישתנה לעולם. שהוא חי וקיים תמיד.

כשה' הוציא את אבותינו ממצרים, הוא בעצם גאל את כל מה שנקרא 'עם ישראל'. הוא כיוון לכל אחד מאיתנו.

– הוא רצה שכולנו נהיה במעלה הזו. של בני חורין. של מלכים.

והוא גם השריש את זה בכל אחד מאיתנו.

ומאז, המהות הפנימית של כל יהודי היא – בן חורין. מלך.

והיא גם – 'רוצה להיות ישראל' (לשון הרמב"ם שם).

– והכל זה דבר אחד.

ושום דבר שעברנו, או נעבור, לא יכול לשנות את זה.

הבן הרשע

אז אנחנו בני חורין. וגם מלכים.

וזה מכח משהו שיש בנו. מכח משהו שניתן בנו אז, ביציאת מצרים.

וכולנו רוצים את ה'משהו' הזה. אין ספק.

– האמנם?

כנראה שזה לא ממש כך. יש מישהו אחד שלא רוצה את ה'משהו' הזה.

– הבן הרשע.

'מה העבודה הזאת לכם'.

כשה'עבודה' הזו הוצעה לו, הוא אמר – לא תודה. אני לא מעונין.

הוא 'הוציא את עצמו מן הכלל'.

וזה נקרא שהוא 'כפר בעיקר'.

הפסוק הנ"ל, 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם', מלמד אותנו ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

ומאותו הפסוק, לומדים גם שזה דוקא 'לי' – ולא לו. לא לבן הרשע.

הוא לא חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

– הוא כנראה לא באמת יצא משם.

הוא עדין משועבד. ב'עצם' שלו.

– הלא הוא הוציא את עצמו מן הכלל.

וב'כלל' הזה, יש את אותו השורש של ה'אני' שלנו. של ה'עצם' שלנו.

ומי שמוציא את עצמו משם, באותו הרגע הוא 'מכניס' את 'עצמו' בחזרה – אל תוככי גלות מצרים.

– החירות שלנו – תלויה ב'משהו' הזה. באם נכיר בו. באם נרצה אותו.

ואם לא, אז אנחנו עלולים להיות עדין במצרים.

– ה'עצם' של הבן הרשע – בתוך גלות מצרים.

אהבת ה' אלינו

שם, ביציאת מצרים, התגשם רצונו של ה' יתברך.

ומה ה' רוצה?

– דירה, בתחתונים.

וכפי שמבאר הגר"א (שיה"ש א, ג), כשהוא משווה את שכר העולם הבא – מול מטרת הבריאה:

…עיקר עולם הבא הוא להשיב הנשמה למקורה, לדבק בשכינה; ובודאי יותר טוב מזה כשהשכינה דבקה למטה, כאשר היתה כונת הבריאה כידוע'.

– זו כונת הבריאה. שהשכינה תהיה דבקה למטה.

ומה זה 'למטה'?

– בעם ישראל.

'ושכנתי בתוכם'. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

ה' השריש בעם ישראל את השכינה הקדושה. את האות ה' האחרונה משמו יתברך. היא – בקרבנו.

והתפקיד שלנו הוא לייחד את שמו. להביא את האותיות הראשונות אלינו, שיתאחדו עם הה'. שישפיעו בה.

– שכל שמו הגדול יהיה בקרבנו.

אז מצד אחד, תכלית רצונו יתברך – זה עם ישראל. אנחנו ה'ראשית'.

ומצד שני, תכלית רצונו – זה לשכון בנו. שאנחנו נהיה ה'דירה' שלו.

ולכאורה, אלו שני דברים סותרים:

האחד – הוא רוצה לשכון בנו. אנחנו 'מקום' עבורו.

והשני – הוא אוהב אותנו, אנחנו תכלית הרצון שלו.

אז, האם הוא רק 'משתמש' בנו, כפי שכתוב 'בראנו לכבודו' – כדי להכיל את כבודו?

או שהוא אוהב אותנו ב'עצם'?

הלא אם אתה אוהב מישהו רק כדי שהוא ישמש לך כ'מקום', אז זו אהבה התלויה במשהו. זו אהבת ה'מועיל'. לא אהבת 'עצם' האדם ההוא.

– אז מה האמת?

מהות הקשר

אנחנו רוצים להרגיש שה' אוהב אותנו בעצם. לא בגלל משהו.

– זה מה שיכול לעורר אותנו לאהוב אותו יתברך ב'עצם'. לא בגלל סיבה כלשהי.

והאמת היא, שזה נכון.

– הוא אוהב אותנו. ב'עצם'. בלי 'סיבה'.

והוא גם רוצה לשכון בנו. וזו תכלית הבריאה.

– וזה ממש לא סותר.

כיצד זה מסתדר יחד?

אהבה, זה קשר.

והקשר הזה מתבטא בכך – שהוא שם את שמו בנו. שהוא נתן לנו את השכינה הקדושה, את ה'מלכה' העליונה.

הוא נתן לנו משהו מ'עצמו' כביכול, כדי שנהיה מאוחדים.

וכך מלמד אותנו רבנו הגר"א (בביאורו לס"י פ"א מ"ח):

'אומר לך מהו ענין ברית. והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו, ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל א"א לו להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והם נקשרים על ידי הדבר ההוא.

…ולשון ברית הוא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו. וזהו ענין לשון כריתה, שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו'.

ולפי זה:

ה', אוהב אותנו כנפשו. והוא גם רוצה שלא נפרוש ממנו. שהוא יהיה איתנו תמיד.

ולכן הוא נותן לנו משהו – ש'כל מגמתו ותשוקתו אליו'.

– כל מגמתו ותשוקתו – של ה' יתברך, אל הדבר הזה. אל השכינה הקדושה, הה' האחרונה משמו הגדול.

וכך הוא יתברך, נמצא איתנו ממש.

זהות חדשה

אז ה' רצה 'מקום'. והוא רצה קשר. ואהבה.

– הוא רצה קשר כמו המשל של איש ואשה. כמו ב'שיר השירים'.

ומעתה.

אם היינו בעלי זהות, ואישיות, ועל גבי הזהות הזו היינו בונים את הקשר לה' יתברך – אז זה היה חסר מאוד.

הלא יש לנו כבר נפש. ורוח. ונשמה. ותודעה. ותובנות חיים. ויש גם הרבה חוויות שטבעו את חותמם בנפשנו.

כל אלו עיצבו את הזהות שלנו.

– יש לנו 'אני'.

וכעת צריך להכניס שם את ה'. את הקשר אליו. את זה שהוא 'נכנס' בקרבנו.

– הוא נכנס בתוך 'כלי' קיים. בנוי. מעוצב.

והוא צריך 'להתאים' את עצמו – לכלי הזה.

– זה לא ראוי, לא נכון, ולא אמיתי.

ואכן, הדברים לא התרחשו באופן הזה.

אנחנו ירדנו למצרים. לגלות ה'עצם'.

שם הפכנו לחסרי זהות, לחסרי אישיות.

המציאות הזו של עם ישראל – 'התאפסה'. כמעט ולא נותר ממנה מאומה.

ודוקא במקום הזה ה' נכנס. דוקא משם הוא הוציא, הציל, גאל, לקח, והביא.

במקום הזה, של חוסר הזהות, של איבוד האישיות, של היעלמות ה'אני' – ה' בנה לעצמו 'כלי', דירה, 'מקום' – מאפס ממש.

– ה' בנה את ה'אני' שלנו מתחילתו ממש.

והדבר הזה – נשאר בנו תמיד!

היציאה הזו ממצרים, היא לא רק יציאה מהגלות הנוראה ההיא.

יציאת מצרים היא בנית ה'עצם' של היהודי.

וזה קיים – 'בכל דור ודור'.

וכך מוטל עלינו לראות ולהראות את עצמנו כאילו יצאנו היום ממצרים.

– כי ה'יציאת מצרים' הזו – קיימת בנו גם היום.

היא שורש ה'עצם' שלנו!

– אין לנו 'אני' אחר!

כל מה שהיה – נותר שם, על חורבות פיתום ורעמסס. בין הלבנים אשר נבנו שם בדם וביזע, ותחת מלקות השוט האכזריים.

– תחת עבדות ה'עצם'.

ה' בנה אותנו, מאפס, עבורו.

– עבור שמו הגדול.

– עבור אהבתו אותנו.

לשמוח בה' יתברך

אחת ממצוות הלילה, היא 'סיפור יציאת מצרים'.

אומר הזוה"ק (רע"מ שמות מ ע"ב):

'כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא ספור חדי בחדוה זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקודשא בריך הוא חדי בההוא ספור'.

ובתרגום (מתוך פירוש ה'סולם'):

כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בספור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בספור ההוא שלו.

– עלינו לשמוח בסיפור הזה.

עלינו לשמוח – בשמחתו של ה' יתברך.

ובמה ה' שמח?

– בזה שהוא ואנחנו מתאחדים. מתחברים.

כיצד אפשר להגיע לשמחה הזו?

האדם שמח, כשהוא חווה התחדשות.

ובלילה הזה, בסיפור הזה – יש את ההתחדשות הגדולה ביותר שיש!

בלילה הזה אנחנו הופכים מאנשים חסרי עצמיות, חסרי זהות, חסרי 'אני' – לבעלי הזהות הכי מיוחדת שיש:

– 'ושכנתי בתוכם'.

אנחנו הופכים – מבשר ודם אנושי, לכאלו שיש בהם ניצוץ של ה' יתברך ממש!

וזו – כביכול – הישועה של ה' יתברך.

– הוא – נושע!

הרי כעת יש לו 'מקום' בעולם. כעת הוא יכול להתחבר לאלו שהוא כל כך אוהב אותם.

זו השמחה שלו, וזו גם השמחה שלנו.

– והכל זה דבר אחד.

כי כאן, אנחנו מתאחדים עם ה'. והאחדות הזו – היא גם שלו, וגם שלנו.

– האם יש התחדשות גדולה מזו?

כנראה שלא.

ואם נפנים את זה, נוכל גם לשמוח בזה.

ונוכל גם לזכות 'למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, דהוא חדו מכולא'.

ה' יזכנו.