במדבר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד (א, א)

ספר במדבר.

הספר, שכל כולו – 'מצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר' (רמב"ן בהקדמה).

– מצוות שעה. לאותם הימים בלבד.

ובכל זאת, אנחנו קוראים את הספר הזה מידי שנה.

והוא גם מלווה אותנו תמיד.

– הלא זו תורת ה', והיא רלוונטית בכל עת ובכל שעה. אין דבר יותר 'עכשוי', וגם 'עתידני', ממנה.

ואכן יש לנו ללמוד מ'מצוות השעה' הללו לדורות. עד ל'עשרים עשרים ושש' ממש.

– אפילו שבעשרים עשרים ושש עוברים את המדבר 'הגדול והנורא' ההוא (דברים א, יט. ח, טו) בכמה דקות של תעופה קלה.

והאמת היא, שה' עצמו זוכר לנו היטב את המדבר הזה. את מה שאנחנו עשינו שם עבורו.

– זו אכן היתה 'מצות שעה'; אבל זה נזכר לנו לדורות. ולנצח.

הלא כך כתוב בנביא (ירמיהו ב, ב):

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

וה' גם מגיב על ה'חסד' הזה, ביחס שלו – כלפינו (שם, ג):

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.

– וכל זה נשאר לנו. מאז – ולתמיד.

הדרכה מקוצרת

אחד מפלאי הבריאה, זה ה'והיו לבשר אחד'.

מבשרי, אחזה אלוק. אפשר ללמוד את מהות הקשר שלנו עם ה' יתברך, מהקשר של 'בית'.

אז אם היה אפשר לתמצת את הפלא של 'והיו לבשר אחד' בכמה משפטים קצרים שייאמרו לחתן ולכלה הטריים, אז כנראה זה היה בערך כדלהלן:

אתם שונים זה מזו.

וההבדל ביניכם הוא הרבה יותר עמוק ממה שהינכם יכולים לדמיין. ועד כמה שתבינו ותרגישו אותו – הוא עדין גדול יותר.

אלו שני עולמות ממש. באופן קיצוני מאוד.

– בכל דבר שהוא!

בצורת החשיבה; באופן בו פועל הרגש; ובגישה לכל דבר וענין.

הדבר הפשוט ביותר אצל האחד, הוא הרחוק ביותר מדעתו של השני. ה'מושכל ראשון' של האחד – הוא אפילו לא ה'מושכל האחרון' של השני.

אפילו השפה שונה בתכלית. כמו בדור הפלגה ממש.

התלונות על 'חוסר טקט בסיסי', או על חוסר הבנה מוחלט של צרכי ורצונות השני, או על בעיה חמורה בתקשורת – הן רגילות ושכיחות בכל בית.

– וכל מהותן היא ההבדלים הקיצוניים הללו.

ההבנה של זה הכרחית. בכל בית. ולכל אחד מבני הבית.

עליכם לעשות את הטוב ביותר עבור השני. להנעים לו את חייו ככל שיעלה בידכם.

וכדי לבצע את זה באופן הנכון, עליכם ללמוד האחד את השני.

– והלימוד הזה – אינו קל כלל!

כי שוב, האופי של השני – שונה ממני לחלוטין. בכל קנה מידה. מה שטוב לי – לא טוב לו. ולהיפך.

– אז צריך ללמוד את זה היטב.

עד כאן ה'כמה משפטים'.

– ואידך – פירושא הוא, זיל גמור.

המציאות השורשית

בני הזוג מגיעים ממקום שונה לחלוטין. הכי שונה שיש.

ועליהם למצוא את הדרך להתחבר זה לזו.

ההדרכה הנ"ל שייכת לכל בית. וכאמור.

אבל בבית יהודי, זו ה'קומה השניה'.

– יש קומה ראשונה, בסיסית, לפניה.

ומהי הקומה הראשונה הלזו?

– 'זכר ונקבה בראם'.

ה' ברא את אדם וחוה – בגוף אחד. פנים ואחור.

– במציאות האמיתית, השורשית – הם 'אחד'.

אז נכון שהם נפרדו. ונעשו שונים זה מזה בתכלית.

– אבל ה'אחד' שהם היו, עדין קיים. הוא נמצא בשורש ה'אני' שלהם.

וכל עבודתם היא לעורר את נקודת ה'אחד' שבקרבם, לגדל אותה, ולהביא אותה לידי ביטוי – בכל תחום של חייהם המשותפים.

והדרך לעורר את זה, היא – המודעות.

– המודעות לכך – שאנחנו 'אחד'.

המודעות לכך, שה'הרגשה' הקלה שהיתה כשנפגשנו (אם הודרכנו נכון היכן וכיצד למצוא אותה), איננה משהו חיצוני בלבד. יש בה משהו מאוד פנימי, מאוד אמיתי.

צריך ללמוד ולהבין את ההבדלים העמוקים, הרבים, ולמצוא את הדרך לחבר ולהתחבר; אבל בידיעה – שהשורש הוא אחד.

והידיעה הזו, בכוחה לעורר את השורש הזה.

וכשעושים את העבודה הנכונה, ומצליחים להתחבר, ומגיעים לחיים של 'והיו לבשר אחד' – אז זה לא משהו חדש שרק נבנה כעת; זה גילוי השורש. גילוי ה'אחד'.

ומדוע כל זה רק בבית יהודי?

כי הגויים, הם כמו בעלי חיים.

– הלא רק 'אתם, קרויים – אדם'.

וכשה' מלמד אותנו ש'זכר ונקבה בראם', שהשורש הוא 'אחד', הוא גם ממשיך – 'ויקרא את שמם אדם'.

– זו צורת ה'אדם'.

וזה לא קיים במי שלא נקרא 'אדם'.

האירוסין

'זכרתי לך חסד נעורייך'.

ה' זוכר לנו את החסד שעשינו עמו.

ומה היה ה'חסד'?

– לכתך אחרי. במדבר. בארץ לא זרועה.

במדבר ההוא, קיבלנו את התורה.

קבלת התורה, היא יצירת קשר – של נישואין.

אנכי, ולא יהיה לך, היו 'ישקני מנשיקות פיהו' (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, ב).

היה זה קשר של 'רוח ברוח'.

– רוח החיים שלנו, התחברה לה' יתברך. למה שנקרא אצלו 'רוח חיים'. כביכול.

היה שם חיבור של 'קידושין'. הרי את מקודשת לי. ואסורה לכל העולם כהקדש. זה היה ה'אנכי' וה'לא יהיה לך'.

וכל התורה כולה, זה ההמשך של ה'אנכי' וה'לא יהיה לך'.

ה'מצוות עשה' – הן הקשר הזה של ה'אנכי'. של ה'הרי את מקודשת לי'.

וה'מצוות לא תעשה', הן הגדר של 'לא יהיה לך'. של ה'אסורה על כל העולם כהקדש'.

שם, החל הקשר הזה.

אבל זה עדין לא היה קשר של 'נישואין'.

– לא היה 'בית'.

ורק כשהגענו לארץ ישראל, החלו ה'נישואין'.

– כאן יש הלא 'בית' לחיות בו ביחד, באהבה ואחוה ושלום ורעות.

הקול הפנימי

במדבר, היתה 'ארץ'.

– אבל היא לא היתה 'זרועה'.

ה'ארץ', זו השכינה הקדושה. ה'רעיה' העליונה.

אנחנו אחוזים בה, והיא מושרשת עמוק בקרבנו. לכן הקשר של הנישואין – הוא איתנו ממש.

ושם, במדבר, היא היתה כבר בקרבנו. ושם היא גם 'התקדשה' לה' יתברך, לקודשא בריך הוא. ואנחנו היינו ביחד איתה בקידושין הללו.

אבל זה היה רק קידושין.

זו היתה הדרך אל ה'בית'. ואנחנו הלכנו 'אחריו'. 'לכתך – אחרי'.

ה'אחרי' הזה, מגלה לנו – שעדין לא היה חיבור אמיתי (עי' בליקוטים (להאריז"ל) תחילת ספר ירמיהו).

והארץ לא היתה 'זרועה'.

– לא היה אפשר להתחבר באמת, להשפיע בה באמת. לא היה 'והיו לבשר אחד'.

ובכל זאת, הלכנו אחריו. באמונה תמימה.

והדבר היחיד שהיה לנו אז, זה ה'זכר ונקבה בראם'.

– החיבור הראשוני, ה'הרגש' הראשוני. נקודת השורש.

ההבדלים היו רבים מאוד. וגדולים מאוד. ועמוקים מאוד.

– ראה ערך הנסיונות בהם עמדנו. או לא עמדנו.

ה'התאמה', היתה קשה. היינו זקוקים ל'הדרכת נישואין' מפורטת וברורה, ומשה רבינו היה שם עבורנו. הוא היה – ועדין – ה'רועה הנאמן' שלנו.

אבל אנחנו היינו נאמנים ל'קליק' ההוא. לתחושה הפנימית, השורשית, של החיבור.

היינו נאמנים – ל'קול הפנימי' שלנו.

והלכנו – 'אחריו'. לא 'איתו'. עדין לא היה אפשר.

בבחינה מסויימת, ה' לא 'פנה' אלינו עדין. רק אנחנו פנינו אליו (עיי"ש היטב).

וה' זוכר לנו את זה היטב.

– 'זכרתי לך חסד נעוריך. אהבת כלולותיך'.

קשר נכון

כיצד נראית נאמנות אמיתית של 'בית'?

דבר ראשון – אמון מוחלט.

ודבר שני, נתינת ערך אמיתי.

והפירוש של זה הוא – שאתה הראשון. לפני כל דבר וענין. בכל תחום שהוא.

– שבעצם – אתה היחיד. אין דבר חוץ ממך.

[בזה יש הבדל פרקטי בין היחס של 'בית' ליחס שלנו לה' יתברך, ואין כאן המקום.]

וכפי שמלמד אותנו החיי אדם (ומובא גם בביה"ל א ד"ה הוא כלל), באחת משש המצוות התמידיות:

'לאהוב המקום ברוך הוא, שנאמר [דברים ו, ה] ואהבת את ה' כו'. וענין אהבה זו, שישים האדם כל מחשבתו וכל מגמתו לאהבת הש"י, ויעריך בלבו כי כל התענוגים שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל כאין אפס ותוהו נגד אהבתו יתברך… והקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זו, וענשו גדול'.

[אולי אפשר ללמד זכות, ולהדגיש את ה'רק'. 'רק להתענג'. כל עוד יש כונה גם למטרה חיובית, לכאורה לא ביטלנו את העשה הנ"ל.]

וכשאנחנו עזבנו הכל והלכנו רק אחריו, גילינו בדעתנו את שני הדברים הללו.

היה אמון מוחלט.

– הלא עדין לא היה 'פנים אל פנים'. לא היתה השפעה. 'מערכת היחסים' – עדין לא החלה.

ובכל זאת, הלכנו אחריו. האמנו בו ובדרכו.

והיה גם הערך האמיתי.

כי ה'הליכה אחרי ה" הנזכרת, לא היתה רק פעולה של הרגלים.

– אנחנו היינו 'איתו'. פנינו אליו בכל ליבנו (עי' היטב בליקוטים שם). בכל נפשנו ומאודנו. בלי 'שיור'.

ה'משכון' של ה'

אז אנחנו העמדנו את ה' אצלנו – כ'יחיד'.

הלכנו רק אחריו. בתמימות. באהבה מוחלטת. 'אהבת כלולתיך'.

והוא משיב לנו על כך:

'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיהו שם).

אנחנו ה'קודש'.

– אנחנו – ה'ראשית' שלו.

גם אצלו יתברך, אנחנו ה'התחלה'.

וכל מעיניו – כביכול – בנו.

ה' אומר לנו – 'ונתתי משכני בתוככם' (ויקרא כו, יא).

מה זה 'משכני'?

– 'משכון'.

משכני, זה גם 'שכינה'.

מבארים חז"ל (עי' זוה"ק בחוקותי קיד ע"א):

משל לאדם שאוהב את חברו מאוד.

וביום אחד הוא אומר לו – בגלל האהבה הנפלאה שאני אוהב אותך, אני רוצה לדור עימך.

החבר מקשה עליו:

– איך אדע שבאמת תקיים את דבריך ותדור עימי?

בתגובה, נוטל האוהב את 'כל כסופא דביתיה', את כל חמדת ביתו, ומביא אל ביתו של חברו.

והוא אומר לו – הרי ה'משכון' שלי אצלך, כך תדע שלא איפרד ממך לעולם.

כך ה', הוא רוצה לדור עימנו. באהבתו הנפלאה אלינו.

והוא נטל את חמדת ביתו – והוריד אותה לישראל.

– ומי זו חמדת ביתו של ה'?

– רעייתו. השכינה הקדושה.

והיא בקרבנו. כ'משכון'.

והיא מעולם לא עזבה אותנו. ואנחנו גם לא עזבנו אותה. גם בזמנים שהיא חזרה להיות 'ארץ לא זרועה'.

– גם בזמנים בהם ה' יתברך – התרחק מאיתנו (עיי"ש).

הקשר הראשוני, עצם המציאות הזו של 'זכר ונקבה בראם' – נשאר תמיד.

וכך, ה'זכרתי לך חסד נעוריך', ומצוות השעה של ה'מדבר' – רלוונטיים תמיד. בכל עת ובכל שעה.

לזרוע את הארץ

כך עברנו אלפי שנות גלות.

והיו אלו שנים, בהם אכן הרגשנו – שה' התרחק מאיתנו.

ומה היה עלינו לעשות?

– לשמר את הגחלת.

לשמר את ה'משכון' הזה, וללכת אחריו יתברך. בארץ לא זרועה. בארץ, שבמקום הגלות – אינה יכולה להיזרע.

ב'בית', היא כן יכולה להיזרע.

– בארץ ישראל, יש אפשרות כזו.

וגם כשאנחנו כאן, עלינו לזכור את שני הדברים הבסיסיים ביותר בקשר.

– האמון המוחלט.

– נתינת הערך.

וכאן, נתינת הערך – מקבלת משמעות אחרת לגמרי.

כאן, עלינו לפעול. לא רק לשמר.

כי אם הוא ה'יחיד' בחיינו, וכפי שכתוב – 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ' (דברים ל, כ), וזה הבסיס של הקשר שלנו אליו יתברך, אז עלינו לחפש מה הוא רוצה מאיתנו כעת ממש.

– מה הוא – כביכול – צריך מאיתנו.

כאן, ב'בית', עלינו לבנות את הקשר מחדש.

זו אותה תורה, ואותן מצוות; אבל הכונה היא – לייחד. לחבר. להביא את ה' יתברך ל'פנים אל פנים' אל השכינה הקדושה. אלינו.

– את זה לא היה ניתן לעשות במקום הגלות. שם זה 'כמי שאין לו אלוק' (כתובות קי:).

וזה מתחיל – מנקודת הקשר הבסיסית ההיא.

היא קיימת בנו.

ואנחנו יכולים לעורר אותה. ולגדל אותה. בבחינת 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'.

וכיצד מעוררים אותה?

– על ידי המודעות אליה.

על ידי – ה'דעת' שלנו, המחברת אותנו אליה.

ואנחנו צריכים ומחויבים לעשות זאת.

– הלא הוא ה'יחיד', ורצונו – קודש לנו. וזה רצונו מאיתנו בעת הזו. ובמקום הקדוש הזה.

כך נוכל 'לזרוע' אותה. ולגדל. ולהצמיח ישועה.

בקרוב בימינו, אמן.