גאולה

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (ד, ה)

היכן עושים את החוקים?

– בארץ.

ארץ ישראל היא המקום של החוקים הללו. של תרי"ג המצוות. של כל התורה כולה.

התורה והמצוות נקראים – 'משפט אלוקי הארץ' (רמב"ן בכ"מ, עי' בפירושו בראשית כד, ג; כו, ה; ויקרא יח, כה; דברים לא, טז. וע"ע שיעורי דעת ח"ג יג).

ה' נקרא אלוקי ארץ ישראל (עיי"ש).

והתורה והמצוות, הן ה'חוקה' שלו כאן.

ועל ידיהם הוא שוכן בקרב עמו – בארץ ישראל.

– וזו התכלית של הכל.

וכשמקיימים את המצוות בחוץ לארץ, זה רק כדי לשמור עלינו עד שנגיע בחזרה לארץ. כדי שלא נשכח את מהותנו.

שם, ב'חוץ', פעולתם האמיתית של התורה והמצוות – אינה מתקיימת (עי' רמב"ן ויקרא שם).

הגואל האחרון

מי שמלמד אותנו את התורה הזו, זה משה רבנו.

– הוא מוסר התורה. זה 'בו', בעצם המהות שלו.

והוא היה צריך להכניס אותנו – לארץ.

– ולהכניס גם את התורה, לארץ.

היה עליו לחבר את 'משפט אלוקי הארץ' – ל'ארץ'.

וזה לא קרה.

– 'וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה' (ד, כא).

אנחנו לא היינו ראויים לכך.

– הארץ, לא היתה משאת נפשנו.

כנראה, שה'ארץ' אינה מעוניינת במי שאינו רוצה בה.

וכך, משה רבנו לא נכנס. והארץ לא קיבלה את 'משפט אלוקי הארץ' באופן הנכון, כפי שהיה ראוי לה.

– היה זה פגם בחיבור של חוקת הארץ – לארץ.

ולעתיד לבוא, משה רבינו יבוא. ויגאל. ויכנס לארץ (משה הוא גם הגואל האחרון, עי' זוה"ק בראשית כה ע"ב ובעוד כ"מ).

– ולזה אנחנו מחכים ומצפים.

בכיה לדורות

ומדוע באמת משה לא נכנס לארץ?

היו כמה סיבות לכך. וכנראה שכולן מאותו השורש.

בפסוק הנ"ל כתוב – 'וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם'. בגללכם.

– ומה באמת היו 'דבריכם' באותה העת?

המילים 'ה' התאנף' כתובים גם לעיל, לגבי אותו נושא:

– 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם' (א, לז).

והסיבה שם היתה – חטא המרגלים (עי' רמב"ן ואוה"ח שם).

הלא בלילה הזה היתה בכיה לדורות. תשעה באב.

ואם משה היה נכנס לארץ, אז החיבור בין 'חוקת הארץ' ל'ארץ', היה כה חזק – שלא היה אפשר לנתק אותו.

– הבית לא יכול היה להיחרב.

ומה עושים אם הבית חייב להישאר, ועם ישראל חוטא?

– הלא כעת לא יהיה שייך להציל את עם ישראל באופן של 'שפך חמתו על עצים ואבנים'!

עדיף שלא נענה את התשובה.

אז משה לא נכנס.

והחיבור – לא היה כפי הראוי.

– ובית המקדש נחרב. ועם ישראל גלה.

לראות את הטובות

המרגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה.

ועם ישראל הגיב –

– 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ' (א, כז).

בשנאת ה' אותנו!

– זה מה שהם אמרו??

ה' יתברך, שהיכה את מצרים, הוציא את עמו משם, קרע להם את הים, העבירם בתוכו בחרבה, העשיר אותם עד בלי די, כרת עימהם ברית בחורב, הקיף אותם בענני כבוד, הדריך אותם על ידי עמוד אש וענן –

– האם יתכן שהוא שונא אותם חלילה?

אז נכון, שהאדם באופן טבעי לא שם לב לטובות ה' עליו.

ויותר מכך, האדם לא שם לב לטובותיהם (המרובות מאוד!) של אביו ואמו. של רעייתו. של חבריו.

וכך האדם רוטן, ומתאונן, ומתלונן – על מי שמיטיב לו בלי סוף. הוא שם לב רק לנקודות הקטנות שבהם לא נעים לו, ומתעלם מ'ים' הטובות. כך הטבע שלנו.

אבל עדיין. מדובר בדור דעה. הם ראו בעינים ממש.

– כנראה שיש כאן משהו עמוק יותר.

למען שמו

ה', יגאל אותנו.

וזה יהיה בקרוב. אולי אפילו קודם שיתפרסמו השורות הללו.

וכשהוא יגאל אותנו – בשביל מי זה יהיה?

– מדוע הוא יגאל, לשם מה?

אז התשובה נאמרת על ידינו שלש פעמים ביום:

– 'ומביא גואל לבני בניהם – למען שמו, באהבה'.

למען – שמו.

– מה זה 'שמו'?

ומדוע השם הזה צריך 'גאולה'?

שם, זה ביטוי של הדבר.

כמו למשל – תנור אפיה. כשאתה קורא לו בשמו, 'תנור אפיה', אתה מבטא את המהות שלו, את היכולות שלו. וכך אפשר להבין מהו, ולהשתמש בו.

– אם לא נדע את שמו, לא נדע מה לעשות בו. הוא לא יבוא לידי ביטוי.

שם, זו ההגדרה. אתה יודע מה זה, ומה זה לא.

השם, נכתב על ידי אותיות.

ולאותיות יש צורה ברורה. וגבולות ברורים. כשזה א', זה ממש לא ב'. וודאי שלא ג'.

– שם, מבטא את הגבול של הדבר. ובכך הוא מאפשר לו לבוא לידי ביטוי.

ולה' יתברך, יש 'שם'.

וזה הכי לא מובן שאפשר.

– האם לה' יש חלילה 'גדר'? גבול?

אז לה' עצמו, אין גבול.

– אבל לגילוי שלו – יש.

כשהוא רוצה לבוא לידי ביטוי, להתגלות, ולהתחבר – אז יש לגילוי הזה גדר. וגבול. ו'אותיות'. אחרת זה לא היה אפשרי.

שכינה

ה', 'שוכן' – בארץ.

שוכן, זה מתגלה. בא לידי ביטוי. וגם מתחבר.

ויש לו גילוי, שנקרא – 'שכינה'.

על ידי הגילוי הזה הוא 'שוכן'. ומתגלה. ומתחבר.

השכינה, נמצאת בנו. בעם ישראל. אברהם אבינו 'קיבל' אותה, כשהתווספה לשמו האות ה'.

במשך הזמן הגילוי הזה התגבר בנו. בהר סיני – הוא ניטע בנו ממש; ובארץ ישראל, החיבור הושלם.

ומעתה.

מה ה' רצה בבריאת העולם?

– 'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים' (תנחומא נשא, כד).

הוא רצה 'דירה'. ואין דירה ללא גבול.

– השכינה, היא הדירה.

והמקום בו היא שוכנת – זה עם ישראל, בארץ ישראל, כשיש 'בית'.

– גם כשאין בית; אבל זה ברמה אחרת לגמרי.

וזה מה שנקרא 'שמו'. השם שלו יתברך.

– השכינה – היא ה'שם' שלו יתברך.

השכינה, היא הגדר. הדירה שלו יתברך. כך הוא בא לידי 'ביטוי'.

גאולת שמו יתברך

אז ה' רצה – את 'שמו'. את השכינה הקדושה.

והוא ברא אותנו, 'לכבודו'. להיות לו 'מקום', עבור החיבור שלו עם השכינה.

וכפי שכתוב בפסוק – 'אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו, הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ' (תהלים לג, יב).

– אנחנו ה'נחלה' שלו יתברך.

וכשאין 'בית', ועם ישראל גלה מארצו, אז השכינה לא נמצאת במקומה כראוי. ולה' אין 'דירה בתחתונים'.

אין לו נחלה. והוא לא בא לידי ביטוי.

– ה'שם' שלו – בגלות.

וכשהוא גואל אותנו, זה 'למען שמו'.

השם שלו, ניטע בנו.

– וכשהוא יגאל אותו – אז גם הנאמנים לו, ייגאלו איתו.

וכפי שכתוב בזוה"ק (שמות ז ע"ב, בתרגום ה'סולם'):

'רבי שמעון נשא את ידיו ובכה, ואמר אוי למי שיקרה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיקרה ויוכל להמצא באותו זמן.

אוי למי שיקרה באותו זמן. הוא, משום כשיבא הקדוש ברוך הוא לפקוד את האילה, שהיא השכינה, יסתכל מי הם העומדים עמה, ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד, ולא יהיה נמצא צדיק, שכתוב, ואביט ואין עוזר. וכמה צרות על צרות יהיו לישראל.

אשרי מי שיקרה וימצא באותו זמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך. ועל זמן ההוא כתוב, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו".

– מי ייגאל?

השכינה הקדושה. 'שמו'.

וה' 'יביט' – 'ואין עוזר'. ובהמשך הפסוק – 'וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ' (ישעיהו סג, ה).

אין עוזר. ואין סומך.

– ומי באמת יכול 'לעזור' לו, ו'לסמוך' את השכינה הקדושה?

עם ישראל, המתחזקים – באמונה.

ולא מדובר רק על האמונה שיש בורא, כי זה משותף לכל אומות העולם; הישמעאלים למשל מאמינים בבורא באמונה שלמה (עי' שו"ת הרמב"ם סי' תמח).

מדובר כאן על אמונת ישראל, שזו השכינה. שהיא קיימת. ושהיא בנו. ושה' רוצה לשכון בה. וכל המסתעף לכך.

והמאמינים הללו, ייגאלו איתה.

שוב:

– היא – תיגאל. וה'סומכים' אותה – ייגאלו איתה.

למען שמו.

אהבה שאינה תלויה בדבר

'ותרגנו באהליכם'.

עם ישראל חשבו, שה' שונא אותם.

נשאל:

– את מי ה' באמת אוהב?

בפסוק כתוב – אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' (מלאכי א, ב).

ה' אוהב אותנו.

אבל – האם הוא באמת אוהב אותנו?

אהבה אמיתית, זו אהבה שאינה תלויה בדבר.

ולכאורה, לפי האמור – אהבת ה', כן תלויה בדבר.

– אנחנו הלא ה'מקום' שלו יתברך. של השכינה הקדושה. של החיבור שלו אל העולם.

וכשהוא גואל – הוא גואל את השכינה; וגם אותנו – כי אנחנו כבר 'ממילא' איתה. 'למען שמו'.

ובמדבר, הגענו למצב – שלא 'סמכנו' אותה.

– כל הבכיה של חטא המרגלים, ואחריה הבכיה לדורות – היא בגלל הסיבה הזו.

כשעם ישראל לא רוצים להיכנס לארץ, הם בעצם לא רוצים אותה. כי מקומה הוא רק בארץ.

ואם הם לא רוצים אותה – אז לכאורה אין לה' חפץ בהם. והם נשארים במדבר. וגם משה לא נכנס, כי אין ענין שהוא ייכנס ככה.

– אולי אפשר להבין מאיפה באו להם המילים הנוראות הללו, 'בשנאת ה' אותנו'.

קשה לחזור על הטענה הזו. אבל אנחנו רק מנסים להסביר, לכאורה, את הפסוק.

– אתה לא באמת אוהב אותנו. אתה אוהב רק את השכינה.

הלא אם אנחנו לא איתה, אז 'בטל דבר – בטלה אהבה'. ואנחנו מתים לאלפים. ולרבבות. וגם למליונים, וכפי שהיה בחורבן ה'בית'.

וכשתבוא לגאול אותנו – אתה בעצם תבוא רק לגאול אותה, ואת מי שישמש אותה כראוי.

וכל מה שעשית, מצרים, ים סוף, עשירות, עננים, מתן תורה – זה עבורה. כדי שיהיה לך 'דירה' בתחתונים, איתה ביחד.

אז נכון שגם אנחנו 'מחותנים' כאן.

– אבל אנחנו הטפלים. ה'משמשים'.

ומעתה –

– האם באמת כל זה נכון?

האם זה יתכן בכלל?

– האם האהבה של ה' אלינו – היא תלויה בדבר חלילה?

לא יתכן!

– אז מה הפשט כאן?

ברית

ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב (ה, ב).

אומר רבנו הגר"א (בביאורו לס"י פ"א מ"ח):

'אומר לך מהו ענין ברית. והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו, ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל א"א לו להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והם נקשרים על ידי הדבר ההוא.

…ולשון ברית הוא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו. וזהו ענין לשון כריתה, שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו'.

ה', כרת איתנו ברית.

כי 'יש לו אוהב כנפשו'. וזה אנחנו.

אז הוא נתן לנו דבר, ש'כל מגמתו ותשוקתו אליו'.

ומה זה הדבר הזה?

– השכינה הקדושה.

אז כאן כתוב, שאנחנו העיקר. והשכינה ניתנה לנו בגלל שהוא אוהב אותנו 'כנפשו' – והוא רוצה שלא נפרוש ממנו.

והאמת היא, שהכל אחד.

יש קודשא בריך הוא. ויש שכינה.

ושניהם, בשורשם, 'אחד'. יחיד ומיוחד.

אבל כשהוא מתגלה – זה בגדר וגבול. ובגדר הזה, יש שנים – שמתאחדים.

והיכן הם מתאחדים?

בפסוק כתוב:

– 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד).

האיש והאשה 'דבקים' זה בזו.

והם הופכים ל'בשר אחד' ממש.

– והיכן מתבטא ה'בשר אחד' הזה?

אומר רש"י:

– 'הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד'.

אז קודשא בריך הוא, ושכינתיה, מתייחדים. ונעשים 'בשר אחד' כביכול.

והיכן זה בא לידי ביטוי?

אומר הפסוק:

'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם' (דברים יד, א).

– לה', זה קודשא בריך הוא; ו'אלוקיכם' – זו השכינה.

אנחנו הבנים. אנחנו ה'בשר אחד'.

מימוש עצמי

אז אין כאן שני צדדים.

ה' אוהב אותנו, 'כנפשו'. אהבה שאינה תלויה בשום דבר חלילה.

וה' רוצה דירה בתחתונים. וזו השכינה. ואנחנו נבראנו לשמו ולכבודו. והוא גואל אותנו – למענה.

– והכל – אחד.

האהבה הזו, בשורשה, היא אהבה אחת. השכינה ואנחנו.

– הלא אנחנו ה'בנים'. וה'אני' האמיתי של הבנים – זה האחדות של אבא ואמא. זה ה'בשר אחד' שלהם.

אבל אם אנחנו חושבים על עצמנו כדבר 'נפרד' חלילה, ורוצים רק את האינטרס של עצמנו – אז אנחנו נמצאים 'בשום מקום'.

– ה'אני' האמיתי שלנו – לא באמת שם.

וה'אני' המזוייף, זה שחושב רק על 'עצמו' – אינו קיים במציאות האמיתית כדבר נפרד.

אז אנחנו צריכים לחשוב עליה. ולדאוג לה. ולעשות למענה. ולמען החיבור הזה שאנחנו ה'ביטוי' שלו בעולם.

עלינו לחשוב – על הגאולה שלה. על זה שאנחנו בפועל משמשים אותה. ושנבראנו לשמו ולכבודו יתברך.

– וזה ה'אני' האמיתי שלנו.

ומי שמחפש את ה'מימוש העצמי' שלו, ואת 'גילוי הפוטנציאל הגלום' בו – כדאי לו שידע את האמור.

עזה כמוות אהבה

במגילת איכה, כתוב:

– 'אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם' (ג, ג).

ה' היכה בי. עוד ועוד. 'כל היום'. והרג. ולא חמל. ודרך 'גת' לדמם של ישראל.

מליונים נשחטו. ודם רב נשפך. ואנחנו עברנו – ועדיין עוברים – ייסורים, בלי סוף.

וזה מאוד מאוד קשה!

– הלזה ייקרא אהבה??

ה' אוהב אותנו. זה ברור. אהבה שאינה תלויה בדבר.

– אבל המכות הנוראות הללו – נראות כמו משהו אחר לגמרי!

איך אפשר להבין את זה??

– זה באמת קשה.

אבל חובה קדושה עלינו – להשתדל להבין. שלא נשוב חלילה למילים הנ"ל שאמרו אבותינו במדבר.

כשיש אהבה גדולה, וחזקה, אז מתלווה אליה עוד משהו. עוד רגש. וגם הוא חזק מאוד.

– ומהו הרגש הנוסף הזה?

אומר הפסוק:

'כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה' (שיר השירים ח, ו).

האהבה היא 'עזה כמוות'.

– והיא גוררת אחריה – 'קשה כשאול קנאה'.

והקנאה הזו, היא אכן קשה כשאול.

וככל שהאהבה חזקה – כך גם הקנאה. למה אתם לא 'איתי' לגמרי. למה יש לכם 'עוד משהו'.

– והקנאה הזו, היא לכאורה המקור – לכל המכות הנ"ל.

ועד כמה שנצליח להפנים את גודל האהבה, נוכל גם להבין את הקנאה. וגם את המכות.

והעיקר, שעל ידי שנבין את האהבה הזו – נתקרב יותר לה' יתברך. ונשתוקק אליו יותר.

– כך נהיה מוכנים לגמרי – להיות מקום לו, ולשמו, ולכבודו.

וכשאנחנו נהיה מוכנים, אז הוא יבוא.

– זו ה'אמונה' שהזוה"ק דלעיל מדבר עליה. כך 'סומכים' את השכינה הקדושה, כך 'עוזרים' כביכול – לה' יתברך.

ה' יזכנו.