ברכה וקללה

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ (כו, יא)

ושמחת. בכל הטוב.

התהליך הוא כך:

האדם עובד. חורש. זורע. משקה. מזבל. וכו'.

בסופו של דבר הוא קוצר את פרי עמלו. 'ברינה יקצורו'.

כעת עליו להביא את ה'ראשית' – לה' יתברך.

– והטעם – כדי לזכור שהוא האדון. שהוא המיטיב. שהכל ממנו (עי' ספר החינוך כאן).

ובעוד הוא נמצא שם, בבית ה', כשבידיו ביכורי אדמתו, עליו להזכיר את חסדיו עימנו. בעבר ובהווה.

ואז הוא מבקש על העתיד. 'ולבקש ממנו להתמיד הברכה'.

[עי' חינוך כאן, ובסה"מ להרמב"ם עשה קלב. וצ"ע היכן זה כתוב בפסוק, ועי' תנחומא כאן, ויתכן ש'השקיפה' שבסוף הפרשה נאמר גם על מקרא ביכורים, עי' בספר כלי חמדה עה"ת.]

והתוצאה הסופית היא –

– 'ושמחת בכל הטוב'.

וכפי שאומר ה'חינוך':

'ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא'.

ה' ציוה אותנו בכל זה, כי הוא 'חפץ חסד'. רוצה להתחסד עם בריותיו.

וכך מתגשם רצונו, להתחסד. להיטיב.

כך ה' יתברך מתגלה – ב'ארץ'. וכפי שאומר ה'חינוך', 'זוכה, ומתברכת ארצו'.

ואולי אפשר לפרש את המילה 'ארצו', כארצו שלו יתברך. ארץ ישראל.

גם השכינה, נקראת – 'ארץ'.

והיא מתברכת. ובה הוא מתגלה. וגם ה'חפץ חסד' שבו, מתגלה בה. וזה חודר עד הארץ הגשמית.

ולפי זה, המטרה אינה עצם החסד, אלא גילוי חסדו שלו יתברך – בשכינה. ובארץ. כך מתגלית מלכותו.

קללות ונחמות

בהמשך הפרשה, יש ברכות. וקללות.

גם בפרשת בחוקותי, יש ברכות וקללות.

בפרשת בחוקותי מדובר על הגלות הראשונה. ימי בית ראשון, וחורבנו. ואילו כאן זו הגלות של בית שני (עי' בכ"ז בזוה"ק, ז"ח, עג ע"א).

בפרשת בחוקותי (ויקרא כו), יש נחמות:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם.

וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'.

– לאחר הקללות הקשות – ה' מנחם אותנו. בסוף יהיה טוב. אני אזכור אתכם. ולעולם לא אמאס בכם.

כאן, בפרשת כי תבוא, אין נחמות. אין עידוד. מתחילת הקללות ועד סופם – זה רק קללות.

– מדוע זה כך?

את השאלה הזו, שואלים חז"ל (שם).

באותו הזמן רשב"י לא היה איתם. הוא נטמן במערה. לא היה להם דרך לקבל ממנו תשובה.

ובבוקר אחד, רואה רבי יוסי ברבי יהודה יונה פורחת. הוא פונה אליה, ואומר לה כך (שם, בתרגום בעל ה'סולם'):

'יונה, יונה הנאמנת מימי המבול, הצורה של העם הקדוש, כי ישראל נקראים יונה, לך יפה לך נאה, לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי, במקום שהוא שם'.

היונה נעמדת לפניו. הוא כותב את השאלה על פתק, ושם בפיה.

ואז הוא 'אומר מה שאומר' – והיונה עפה אל מקום מחבואו של רשב"י.

רשב"י קורא את הפתק, ובוכה. חבל שאני פרוש מהחברים. מהחבורה הקדושה. וחבל על הדברים הללו, שאינם גלויים להם.

והוא מוסיף לבכות עוד.

– מה יעשו הדורות הבאים, אם הם ישימו לב שאין כאן דברי נחמה. הם עלולים ח"ו להתייאש מן הגאולה (עי' בפירוש 'מתוך מדבש' כאן).

הנחמות שבתוך הקללות

ואז מגיע אליהו הנביא, ומגלה לרשב"י את התשובה.

בגלות הראשונה, עם ישראל עברו על 'השבילים הסתומים'. על הדברים שבסתר. והעוונות הללו אינם כה חמורים, ולכן נתגלה קיצם.

ובגלות האחרונה, הם עברו על ה'דרכים הגלויים'. וזה חמור יותר. וכך נסתם הקץ שלהם (עי' יומא ט: וצ"ע).

– כשפוגמים בחלק ה'גלוי', אז הוא זה שנעלם. ומסתתר. ולא מתגלה. כך לכאורה.

אליהו נעלם. ורשב"י עדיין בוכה. ומתוך בכיו הוא נרדם.

ואז אליהו הנביא מופיע שוב.

– קום משנתך. ה' רוצה בכבודך.

ותדע לך, שכל ההבטחות והנחמות של ישראל – כתובים בקללות של 'כי תבוא'.

זה כמו מלך שמקלל ומכה את בנו, ועדיין רחמיו עליו. הוא צועק עליו בקול גדול, ומחזיק רצועה בידו – אבל המכות הן קלות. ברחמים.

למשל, הקללה הקשה מכולן:

'גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ' (כא, סא).

כאן יש הבטחה של ה'אב' ל'בניו', מתוך רחמים גדולים.

– ומהי ההבטחה הזו?

לא כתוב 'יעלה'. כתוב – 'יעלם'.

ומה זה אומר?

– שה' מבטיח – שהוא 'יעלים' את ה'כל חלי וכל מכה'.

הוא יכבוש ויכסה אותם כך, שהם לא יצאו לעולם.

ובהמשך הפסוק:

– 'עַד הִשָּׁמְדָךְ'.

אנחנו יודעים, שה' נשבע לישראל – שהוא לא יכלה אותם.

למשל:

'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם' (ישעיהו סו, כב).

וגם:

'כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה" (ירמיהו לא, לו).

– זה לא יכול לקרות. 'עד השמדך' – לא יקרה לעולם!

וכך גם 'כל חלי וכל מכה', לא יקרו.

ראש לצדיקים

אליהו הנביא ממשיך.

'וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה' (כח, סח).

גם הקללה הזו – היא הבטחה. ונחמה.

וכפי שאומר הנביא:

– 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת' (מיכה ז, טו).

ה' ישיב את הניסים שהיו בגאולת מצרים. זה 'והשיבך ה' מצרים'.

ו'באניות', היינו – שעתידים הגויים לבוא על ישראל באניות. הם יחשבו לכלות את שונאיהם של ישראל.

וגם זה יהיה 'כימי צאתך מארץ מצרים'.

– כמו שאז המצרים טבעו בים סוף, כך גם יקרה לעתיד לבוא.

המילה הזו, 'אניות', מלמדת גם שתהיה שם שמחה גדולה.

– וכפי שכתוב בפסוק:

'בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם' (ישעיהו מג, יד).

כך גם המילים – 'בדרך אשר אמרתי לך'.

– מיום בריאת העולם לא היה גילוי גבורה – ועת רצון – כמו אז, באותה ה'דרך'. ביציאת מצרים.

ובאותה 'דרך', באותה גבורה כלפי הגויים – ורצון כלפי ישראל, ה' ינהג בנו לעתיד לבוא.

ובהמשך הפסוק:

'וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה'.

לא כתוב 'ונמכרתם'.

– 'והתמכרתם'.

היינו – תחשבו שאתם נמכרים. אבל זה לא יקרה.

'ואין קונה'.

– אין מי שיכול באמת לשלוט עליכם.

כשאליהו מסיים את דבריו, רשב"י כותב פתק עם התשובה. ושולח אותו בפי היונה.

היונה שבה אל רבי יוסי. התשובה ברורה.

אפילו שרשב"י לא כאן, והוא מאוד חסר להם, בכל זאת – הם נמצאים 'איתו'. במקום שלו. הנה, הוא מצליח ללמד אותם.

ולעתיד לבוא, כך אומר רבי יהודה, עתיד רשב"י להיות ראש לצדיקים בגן עדן. הוא יקבל פני שכינה, ויראה את קודשא בריך הוא.

והוא ישתעשע עם הצדיקים, ויאמר להם – 'בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ' (תהלים צה, ו).

– עד כאן דברי הזוה"ק.

המקום היחיד

המילה 'עולם', היא מלשון – 'העלם'.

– יש כאן 'סוד' עמוק. נסתר. נעלם.

והעולם, ה'העלם', הוא בעצם 'כלי' – לגלות את הסוד הזה. להביא אותו לידי ביטוי.

הדוגמא לזה, זו האדמה.

אדמה – היא כלי. היא מסתירה את גרעין הזרע שנטמן בה. הוא 'נעלם' – בה.

הוא באמת נעלם. במהותו.

– גם אם נראה אותו לא נבין מה טמון בו. אין שם כל רמז לעץ, לענפים, לעלים, לפירות.

וזה לא רק עץ אחד. כי העץ הזה מסוגל 'להוליד' מאות עצים אחרים. ובהם טמונים אלפי עצים נוספים. וכן הלאה.

וכל זה – בגרעין הקטן. הטמון. החבוי.

– הגרעין הוא סוד. בעצם מציאותו. לא רק במקומו.

כל מה ש'יש' בו, חבוי. ונעלם. ולא יכול לבוא לידי ביטוי.

ומי שמגלה אותו, היא דוקא זו שמכסה אותו.

– האדמה (וע"ע ברכות טו:).

כך גם הסוד של הבריאה כולה.

– הוא טמון. ונחבא. ולא בא לידי ביטוי. כמו גרעין של זרע.

והיכן הוא טמון?

– בעולם. ב'העלם'.

ודוקא כאן, אפשר – וצריך – לגלות אותו. זה המקום המתאים.

– זה המקום היחיד המתאים.

נאמנות

יתכן לבאר.

כל המהלך הנ"ל, בדברי הזוה"ק, הוא סוגיא אחת:

– מהעלם – לגילוי.

כמו הגרעין. והטיפה.

נתחיל מההתחלה:

רשב"י, נטמן במערה.

– רשב"י היה זה שהביא את ה'סוד' העליון – לידי ביטוי.

וכשהוא 'נטמן', אז גם הסוד נטמן. ולא מתגלה. ה'חברים' – חבורתו הקדושה של רשב"י – לא יכולים לקבל ממנו, להבין, ולהביא לידי גילוי.

הקללות, הן כולן – הסתר אחד גדול.

המציאות הנראית, אינה טובה כלל. היא רעה. הקללות רודפות זו את זו, ועם ישראל סובל ומתייסר.

– הטוב האמיתי, נסתר. מוטמן.

הקללות שבפרשת בחוקותי, אינן לגמרי 'קללות'. יש שם נחמות.

– ה'טוב' הנסתר, מתגלה קצת.

אבל הקללות של פרשת כי תבוא, מסתירות את המציאות האמיתית לחלוטין. הכל – קללות. בלי מילה אחת של נחמה.

ואז רבי יוסי רואה יונה.

ומה הוא אומר לה?

– התכונה שלך היא – נאמנות. כך היה בימי דור המבול.

כשרוצים לגלות סוד, חייבים שיהיה כאן מישהו 'נאמן'.

נאמן – למי שמעביר לו את הסוד. שזה יהיה בדיוק כפי שהוא רוצה.

– נאמן, לרעיון. לסיבה. למטרה.

וכך הוא יכול להוציא את הדברים אל הפועל, באופן הראוי למעלתו של הסוד. ובנאמנות מוחלטת למטרת הסוד.

– כדי להוציא מהכח אל הפועל, צריך 'נאמנות'. וזה מה שהיה ליונה.

['אמונה' היא ב'מלכות'. והיא הגילוי של הכל.]

הגילוי

היונה מגיעה לרשב"י.

והוא בוכה על פרישותו מהחברים.

– הוא בוכה – על כך שאי אפשר כעת לגלות את ה'סוד' של ה' יתברך.

ואז מגיע אליהו הנביא. ועונה תשובה.

ועדיין הדברים נותרים מכוסים. 'לא נתגלה קיצם'.

רשב"י בוכה שוב. התשובה אינה מספקת. והוא נרדם.

– שינה, היא אחד משישים במיתה. האדם הישן – הוא 'נסתר'. טמון.

ואז אליהו שב אליו. הוא מעורר את רשב"י משנתו, ואומר לו – ה' רוצה בכבודך.

– 'כבוד' – זה גילוי. כשמכבדים את האדם, הוא יכול להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

אליהו מסביר את הסוגיא באריכות. הוא מגלה, שדוקא בתוך הקללות – בתוך ההסתר הגדול – יש ברכות. וגילוי. ויציאה אל הפועל.

והקללות עצמן – יהיו 'נעלמות'. ומוסתרות. וחבויות.

– הן עצמן לא יבואו לידי ביטוי.

ואז היונה חוזרת. ומעבירה להם את התשובה.

והם שוב – בוכים.

– מדוע?

כי הם מבינים, שהגילוי כאן – הוא לא כפי הראוי. זה לא שרשב"י הגיע והתגלה; זה שהם – באו אליו. הם, בבחינה מסויימת, 'נחבאים' איתו.

אבל לעתיד לבוא, רשב"י יקבל 'פני' שכינה. ו'יראה'.

והוא זה שיעמוד בראש הצדיקים.

– הוא זה – שיוביל את הגילוי הזה.

הוא ישתעשע עם הצדיקים, ויאמר להם – בואו. נשתחוה. נכרעה.

– ה' כאן. התגלה. בואו ונתחבר לגילוי הזה.

מלך

יש מדינה. ובה אזרחים.

וכמעט לכל אחד מהאזרחים יש רעיונות איך 'לתקן' את המדינה.

המשטרה צריכה להסתובב יותר ברחובות. מחלקת הרווחה לא מספיק פעילה. הצבא חייב להיות מלחמתי יותר. וצריך לקצץ בתקציב רכבי השרד של שרי הממשלה.

כל אחד מביע את דעתו המלומדת בכל מקום שמתאפשר לו.

אבל הכל נותר בגדר – דעה.

– שום דבר לא יוצא אל הפועל.

האנשים שבאמת משפיעים, מעטים הם. והדעות שכולם אוהבים להשמיע – הינן חסרי משמעות אמיתית.

והנה הגיע היום, ועל דלתותיו של אחד מבעלי ה'דעה' הנ"ל – מתדפקים חשובי הממשל.

בעל הבית מופתע. וגם חושש. אבל בכל זאת הוא מזמין אותם פנימה.

וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה באמת.

הם מגישים אליו מכתב רשמי. מעוטר ומהודר. ובמכתב מילים נמלצות לרוב.

והמסר הוא אחד:

– מהיום, אתה המלך כאן.

לאחר ההפתעה הראשונית, הוא מתחיל את ה'עבודה'.

– כל ה'דעות' שהיו לו קודם, מתבצעות. ובאופן מיידי.

הכל בא לידי ביטוי. הכל יוצא אל הפועל. בלי שום עיכובים.

– כשזה באמת 'מלך', אז כשהוא רוצה – אין ביורוקרטיה. הכל 'רץ' מהר מאוד.

זו הסוגיא של 'העלם' – ו'גילוי'.

הרצונות, הדעות, התכנונים – היו ב'העלם'. בראש שלו. הם לא יכלו לבוא לידי ביטוי.

ומה קרה כשהוא הפך להיות מלך?

– יש לו 'מלכות'.

והמלכות מקנה לו את הכח והיכולת – להביא כל דבר לידי ביטוי.

זו מהותה של מלכות. היכולת הזו. האפשרות הזו.

מטרת הבריאה

ה', רוצה לגלות כאן את ה'סוד' שלו.

זו המטרה שלו. למענה הוא ברא את העולם (עי' ע"ח א, א, בתחילתו).

אנחנו אומרים את זה מספר פעמים בכל יום:

– 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד'.

ה' יהיה מלך.

ויהיה 'פחדך על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת'.

ויהיה גם כבוד – לעמך, תהילה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה, ושמחה, וששון.

– כך נראית מלכות ה' יתברך.

יראיו, ודורשיו, ומיחליו – יהיו בשמחה. ובששון. ובכבוד רב.

– הם חלק מהמלכות הזו.

כעת זה טמון. ונסתר. ומכוסה.

– אנחנו לא באמת מכירים איך נראה גילוי מלכותו יתברך.

זו מציאות שונה לחלוטין מהמוכר והידוע. חיים אחרים לגמרי.

– ובין היתר – זה טוב, ונעים, מעל ומעבר להשגה שלנו.

והוא יתברך, רוצה בזה.

– הוא רוצה להתחבר ל'מלכות' שלו. לשכינה הקדושה.

והוא רוצה – להתגלות. לגלות את ה'סוד'.

וזה תלוי בנו. עד כמה אנחנו ממליכים אותו. עד כמה חשוב לנו שהוא יבוא. ויתגלה. ויופיע. עד כמה אנחנו רוצים שה'סוד' שלו – יהיה גלוי.

– עד כמה איכפת לנו מהמלכות שלו. מהרצון שלו להתגלות.

אנחנו קרבים והולכים לקראת היום הגדול, ראש השנה.

– וזה כל עניינו של ראש השנה.

אנחנו לא מדברים על עוונות. וגם לא על צרכים אישיים (עי' תיקו"ז כג ע"ב בדפי דפוס וילנא).

– רק – על מלכותו יתברך.

זה היום שלו. יום השמחה שלו. היום בו הוא מוכתר למלך.

ועל זה עלינו ליתן את הדעת שלנו.

ה' יזכנו.