והיו לאחד

השאלה

אנחנו מאורסים כמעט שלשה חדשים, ויש עוד מספר שבועות עד החתונה.

יש בעיה אחת שאני לא יודעת איך להתמודד איתה. אנחנו נפגשים (אנחנו משתייכים לציבור הליטאי, שנוהג כך), ומשוחחים בטלפון, לפי הכללים הרגילים פחות או יותר. הבעיה מתחילה כשזה גולש מעבר לשעות. וזה גולש די הרבה.

וגם בקצב של אופי הקשר, אני מרגישה שזה רץ מידי מהר. הוא מתקדם, אבל אני עוד לא שם.

מצד אחד אני רוצה מאוד את הקשר. וגם את ההתקדמות בקשר. וגם ה'גלישה' של השעות היא הרבה מאוד בגללי.

אבל מצד שני יש לי חששות מזה, ורתיעה, ואני לא יודעת כיצד להתייחס לזה. לפעמים אני רוצה יותר, ולפעמים אני נרתעת.

האם יש משהו שאוכל לעשות בענין הזה?

והתשובה

כן. יש מה לעשות בענין.

אבל קודם לכן נסביר את השאלה, לטובת כל המאורסים. וגם לטובת הנשואים.

נתאר לעצמנו אדם שמגיע לשמחה. ב'בר' יש מגשי אוכל מדיפי ניחוח מגרה. והכל נראה מאוד טעים. אבל זה ממש ממש לא בריא.

הוא יודע שזה לא בריא לו. והוא גם מכיר את עצמו, הקיבה שלו רגישה, הוא סובל מזה אחר כך.

– הוא גם רוצה, וגם לא רוצה.

הוא רוצה – כי זה נחמד. ומושך. וטעים. והוא גם לא רוצה, כי זה עלול להכאיב לו אחר כך. וגם ה'לא בריא' תופס אצלו משקל מסויים.

במה הוא יבחר?

– זה תלוי באישיות שלו. ובעבודת המידות שלו. ובהכנה שלו למצבים הללו.

בדוגמא הזו, ה'טוב' וה'לא טוב' – ברורים. צד אחד נכון, והצד השני ממש לא. אבל יש מקרים רבים שזה לא כל כך ברור. כמו למשל – בשאלה שלנו.

אנחנו נתקלים בדוגמאות כאלו כל החיים שלנו. שני צדדים, ואת שניהם אנחנו רוצים. כל אחד מהם 'מדבר' לחלק אחר שבאדם.

כעת גם את, השואלת, נמצאת בצומת הזו. את רוצה להיפגש יותר. ולדבר יותר. ולהתחבר. ואת גם רוצה – להקפיד על המסגרת הקיימת.

– ושני הרצונות הללו – סותרים.

הלב שלנו, מקבל רצונות סותרים. זה לא מפריע לו.

– זה רק מפריע לנו להחליט מה לעשות.

הדברים הנ"ל פשוטים וידועים לכל אדם בעל מודעות עצמית; אבל יש כאן שתי נקודות שכדאי להדגיש. האחת נוגעת למאורסים, והשניה גם לנשואים.

האחת:

אתם זוג מאורסים. נער ונערה. ושניכם רוצים בקשר.

אבל יש הבדל גדול ביניכם.

אצלו, הקשר הוא טוב. ונפלא. ונחמד. ו'זורם' לגמרי.

– אין לו בעיה להמשיך, לדבר יותר, להיפגש יותר, להתחבר יותר.

ואם זה לא נכון לפי הכללים, אז הוא יודע – בשכל שלו – שזה לא נכון; אבל הוא לא מרגיש את זה. באופן טבעי, הוא היה רוצה – יותר.

– כך זה בדרך כלל.

אצלך, זה הרבה יותר מורכב.

הקשר הוא טוב ונפלא. את בחרת בו.

אבל כל פגישה, וכל שיחה, היא משהו מאוד 'כבד' רגשית. את מסוגלת לחשוב שעות, וימים, מה ללבוש לפגישה. ואיך להיראות. ואיך לדבר. ומה יהיה.

ולאחר הפגישה, את מסוגלת לנתח – וגם זה במשך שעות וימים – את המילים שלו, ואת הבעות הפנים, ואת מה שהוא חשב–רצה–הרגיש–אמר.

ומכאן, שכל שינוי מהמתוכנן, גם הוא – 'כבד' מאוד רגשית. וזה מרתיע אותך.

וזה חוץ מעצם העובדה שאת בת ישראל כשרה, כל חייך למדת להתרחק, וכעת עליך לעשות את ההיפך הגמור.

– וזה לא קל לך בכלל.

וכשזה לא במינון ברור – זה קשה לך מאוד!

אז יש כאן כמה מרכיבים: הרצון שלו ליותר; הרצון שלך ליותר; והרתיעה שלך, מהסיבות הנ"ל, ואול גם מסיבות נוספות.

במשך השנים נתקלתי בסיפורים דומים כמעט לגמרי. וזה דבר שצריך לתת עליו את הדעת.

והנקודה השניה:

הרצונות הסותרים דלעיל, הם אצל כל אדם. איש ואשה.

אבל אצל אשה – זה הרבה יותר משמעותי. וחזק. ומעורר רגש. ומתיש. ומאוד קשה לה להבין את עצמה.

ולפעמים היא יכולה לנהוג כמו צד אחד, ורק לאחר תקופה היא מגיעה להבנה שזה לא טוב לה.

מעשה (שהיה), בזוג שיצאו לנופש. היה זה במקום אטרקטיבי, כזה שיש הרבה מה לראות ולעשות באיזור.

היה שם אתר אחד, שהאיש רצה לבקר בו. אבל את האשה – זה לא ענין בכלל.

האשה הבינה את רצונו של בעלה, ואמרה לו – אתה יכול ללכת, אני אחכה לך כאן בינתיים.

– היא הסכימה לזה לגמרי. בשמחה. וזה היה ניכר.

וכשהוא חזר, הוא מצא אותה פגועה.

אז הם התיישבו יחד על יד השולחן, וחשבו ביחד מה היה כאן לא נכון. מה היה עלול לפגוע בה.

– כך נכון לעשות.

והמסקנה אליה הם הגיעו – שהיא לא היתה צריכה להסכים. זה זמן איכות של שניהם, והיא רצתה להיות כל הזמן ביחד.

– אבל היא הסכימה – בשמחה – שהוא ילך?

אמת. היא הסכימה.

אבל היא לא ידעה, ש'בפנים' – זה יציק לה. ושזה יעלה אל פני השטח לאחר מכן.

– אף אחד לא אמור לדעת שהשני לא רוצה משהו, אם הוא לא אומר לו את זה במפורש. וגם אז הוא לא 'חייב', וכפי שנזכר בגליון זה בעבר.

[זה שהוא הלך לאחר שהיא הסכימה, זה היה נכון מצידו. והיא גם הבינה את זה לגמרי, והפגיעה נעלמה די מהר, בזכות העובדה שהם העלו את זה 'על השולחן'.]

אבל מה שכן צריך לדעת, שזה קורה. שיכול להיות שהאשה רוצה מאוד משהו, ואומרת שהיא רוצה, וזה בלב שלם, ורק לאחר מכן היא תגלה שהיא בעצם לא רוצה את זה.

– כך נבראה האשה. ושני בני הזוג צריכים לדעת את זה. ולדעת גם כיצד לקבל ולהכיל את זה.

ומה עושים בפועל, בשאלה שלנו?

אפשר לעשות את זה מול המדריכה שלך, שהיא תאמר את זה למדריך. אבל עדיף שתתאמני על שיחה נכונה כבר כעת, אם נראה לך שאת מסוגלת, ושזה יעבור 'חלק'.

– וגם את זה – עשי רק לאחר התייעצות עם המדריכה שלך. או עם מישהי בוגרת ומנוסה שמכירה אותך.

נסי להסביר לו את האמור. את ההבדלים. הסבירי לו שמצד אחד את רוצה את השיחות וכו', ומצד שני – זה בכל זאת מפריע לך.

הבהירי לו שזה זמני, לאחר החתונה הכל יהיה פתוח ביניכם. אבל כעת את מרגישה לא בנוח עם זה.

שאלי אותו מה כדאי לעשות. הציעי לו (אנחנו אף פעם לא קובעים עובדה, רק מציעים, אולי, מה דעתך) לקבוע ביניכם את הזמנים שמתאימים לכם. אולי אפשר קצת להאריך מעבר למקובל (לא כדאי הרבה מידי), אבל שזה יהיה מתוכנן מראש. כך יהיה לך קל יותר.

בקשי ממנו גם להישאר במקום שאתם שם, ולא 'להתקדם' עוד.

הסבירי לו גם את הנקודה השניה שנכתבה כאן.

– יתכן שלאחר שבוע–שבועיים במתכונת החדשה, תרגישי שזה לא מתאים לך. שזה צריך להיות עוד יותר. או שצריך להפחית.

ואז תדברו שוב. ותגיעו למסקנה – שוב.

– חשבי קודם אם כל זה מתאים לאופי הקשר ביניכם, או שכדאי לבקש מהמדריכה שתתאם את זה מול המדריך.

ונקודה חשובה לסיום.

הכללים – חשובים. הם נקבעו לפי הצורך האמיתי.

אפשר לחרוג פה ושם, וכדאי גם שזה יהיה מסוכם מראש כאמור. אבל כדאי ורצוי להיצמד לכיוון של הכללים הללו.

בהצלחה רבה, ומזל טוב!