קהל עדת ישראל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לה, א)

משה רבינו 'מקהיל' את ישראל.

יש 'יחיד', ויש 'קהל'.

וכל אחד מאיתנו, הוא גם 'יחיד' – וגם חלק מ'קהל'.

ואנחנו צריכים את שניהם.

ה'אני' – מייחד אותי. את האינדיבידואל. את הכישורים המיוחדים לי, את הגישה שלי לחיים, את האדם ה'בוחר' החי עמוק בקרבי.

וה'קהל', משייך אותי לציבור. לקהילה.

כח הרבים הוא מנוע רב עוצמה. טובים השנים מן האחד, והשלשה מן השנים. מנין יהודים יכולים לקדש את שמו הגדול יתברך באופן שאף יחיד לא יוכל.

הרבים סוחפים את היחיד. לטוב ולמוטב.

וכשהאיזון בין שני אלו נשמר, אז האדם נמצא במקום טוב. יש לו אישיות משלו, ויש לו גם 'מנופים' אדירים.

לפעמים אנחנו צריכים להתמקד דוקא ב'רבים'. בהשתייכות. ב'קהל'.

– כמו כאן, למשל.

ה' בקרבנו

'ראשית גויים עמלק'.

עמלק היה הראשון – ה'ראשית' – של הנלחמים כנגד ישראל. 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל' (עי' זוה"ק בשלח סה ע"א).

ומדוע הוא נלחם בישראל?

– כי ישראל שאלו – 'היש ה' בקרבנו אם אין' (עיי"ש סד ע"ב).

השאלה הזו של ישראל – תמוהה מאוד.

– הם לא ידעו שה' איתם?

מי היכה את המצרים?

מי הוציא אותם ממצרים?

ומי קרע להם את הים?

ומי העבירם בתוכו בחרבה?

ומי הלך לפניהם בעמוד אש וענן?

ברור שהם ידעו שה' איתם.

– אז איך אפשר לשאול כזו שאלה?

התשובה היא – שלא זה מה שהם שאלו.

– הם לא שאלו האם ה' בקרבם או 'לא'; הם שאלו – האם ה' בקרבם או 'אין'.

יש הבדל גדול בין 'לא', ל'אין'.

'לא', זה שהוא לא בקרבם. לא נמצא. חלילה.

– את זה אי אפשר לשאול. זה לא יתכן.

אבל 'אין', זו מציאות. יש דרגה גבוהה כזו, שנקראת 'אין'.

היא כה נשגבה, כה נעלה מהמושגים הנמוכים, עד שהיא אינה יכולה להיקרא בשם.

– ביחס למה שיש כאן – היא 'אין'. אין לה משמעות שאפשר לתרגם אותה במילים.

וזה מה שהם שאלו. האם ה' בקרבנו, שם הוי"ה, או – 'אין'. הגילוי העליון ההוא.

ועל זה הם נתבעו.

– על זה הגיע עמלק.

שכר ועונש

ה' מנהיג את עולמו בהנהגת 'שכר ועונש'.

ו'כל דברינו ומקרינו' – שכר ועונש. 'אם יעשה המצות יצליחנו שכרו; ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו. הכל בגזירת עליון' (עי' רמב"ן שמות יג, טז).

– הכל זה שכר ועונש!

ואפשר באמת להסתכל על הכל באופן הזה.

האדם יוצר לעצמו את התכלית שלו. את העולם שלו.

אם הוא ישכיל לבנות לעצמו מקום טוב בגן עדן, אז זה מה שיהיה לו. לנצח נצחים.

ואם 'יעבור עליהן', אז הוא יקבל את העונש שלו. זה ה'מקום' שהוא בנה לעצמו. זה העולם שהוא חי בו. גם לאחר המוות.

ה' יתברך בנה מציאות כזו, של מעשה – ותוצאה. הכל תלוי 'אם יעשה' או 'אם יעבור'. ואנחנו חיים בתוך המציאות הזו. מתנהלים בה.

הוא רוצה שנעשה מצוות. כי הוא רוצה שנקבל שכר. וזו התכלית.

ואם אנחנו לא רוצים בתכלית הזו, ולא מקיימים את המצוות, אז יש לו בעיה גדולה איתנו. לא ברור מה היחס שלו אלינו במצב הזה.

והיה אפשר לחשוב, שאם אנחנו חוטאים חלילה – אז אנחנו לא רצויים לפניו יתברך. הרי אנחנו לא עושם את מה שהוא רוצה.

– זה לא נכון.

אבל אפשר להגיע למחשבה כזו – כשהמבט שלנו הוא רק על 'הוי"ה בקרבנו'. על שכר ועונש.

– אבל כשהמבט הוא 'אם אין', זה כבר משהו אחר לגמרי.

בלי גבולות

ב'אין', אין שכר ועונש. אין שם מצוות ועברות.

ומה כן יש שם?

– 'אין'.

משהו נעלם. טמיר. עליון.

שם זה גם מצב בלתי גבולי לחלוטין. אפשר לבקש כל דבר.

וב'יש', בשם הוי"ה, יש גדרים. וגבולות. וסייגים. אתה לא יכול לבקש כל דבר. ולפעמים יש עברה שחוסמת.

ועם ישראל שאלו, 'היש ה' בקרבנו אם אין'.

אולי ה'אין' מתבטא כאן. בנו. בקרבנו.

ואז אפשר לבקש כל דבר. אין הגבלה. אין מצוות שבגללן 'מגיע לי', ואולי יחסר לי מהשכר על ידי זה; ואין גם עברות שעוצרות את השפע, כי בעצם 'לא מגיע לי'.

– הכל אפשרי. והכל ב'מתנת חינם'.

במערכת של 'שכר ועונש', אז הכל שייך לשם.

אם נעבוד, נקבל. ואם לא, אז לא.

והיה אפשר לחשוב – שכל הקשר מסתכם בזה. או שאתה עובד, או שלא. אין עוד משהו ברקע.

– ושוב, זה ממש לא נכון.

הקשר שלנו עם ה' מתחיל הרבה יותר עמוק. במקום בו אין שכר ועונש, אין מצוות ועברות.

אז השאלה שלהם היא לגיטימית לגמרי.

– איזו הנהגה חלה עליהם כעת. האם זה הוי"ה, או 'אין'.

ואם כן – מדוע הם נתבעו על כך?

להתחבר לנקודה הפנימית

בחדר הילדים השתרר שקט. זה היה 'חשוד'.

היא מכירה את ה'תכשיטים' שלה. שקט זה לא אחד מהמאפיינים הבולטים שלהם.

– היה מקום לדאגה.

וכשהיא התפנתה להציץ עליהם, היא גילתה את הסיבה.

ילדיה ה'גדולים' אוהבים מאוד את ה'בובה' הזו, השוכנת בעגלת התינוק החדשה, וכעת הם החליטו לבטא בה את כשרונותיהם האומנותיים.

– התינוק היה מרוח כולו בצבע. בשלל גווני הקשת.

זה היה 'גדול עליה', אז היא הזעיקה את אבא.

והוא נזעק. וכעס. והעניש.

והילדים למדו. כעת יש להם משוואה ברורה:

אם מציירים על 'בובה', אז בסוף זה כואב.

– זה לא כדאי.

אלו המושגים שלהם כעת. 'שכר ועונש'.

ואיך זה אצל האבא עצמו?

– גם הוא נמצא שם כעת. הוא העניש כי הוא כעס. כי כך זה (אולי) לא יקרה שוב.

אם הוא היה מתחבר לחלק הפנימי שבו, אולי הוא היה נוהג אחרת.

– ומהו החלק הפנימי הזה?

הילדים הללו הם עצמו ובשרו. הוא אוהב אותם מאוד!

אבל האהבה הזו לא תמיד מתגלה. למשל, כשבנו הקטן משמש כצעצוע לאחיו הגדולים.

באותו מקרה ממש, האהבה לתינוק הקטן – התגלתה. הוא היה בסוג של סכנה, וזה עורר את הנימים הפנימיים בלב ההורים.

אם ההורה מתחבר לנקודה הפנימית שלו, הוא יחשוב מעט לפני שהוא יעניש.

– ומדוע?

כי הוא רוצה שיהיה טוב לילדים. טוב גשמי, וטוב רוחני.

וזה לא משהו שיקרה כאן ועכשיו. זה תכנון ארוך טווח. זו עבודה מחושבת ועקבית של כל שנות הילדות והנערות, עד לזמן בו הוא יוצא מתחת כנפי הוריו.

ואז הוא שואל את עצמו – האם הכעס של הרגע הזה יועיל לתהליך החינוך?

יתכן שזה יועיל. הילדים ילמדו שיש גבולות, שלכל דבר יש את מקומו הראוי. התובנה הזו תסייע להם בהמשך החיים.

וכשהוא יכעס מתוך התובנה הזו, אז זה יהיה 'כעס הפנים'. ועם כוונה אחרת לגמרי.

וגם הילדים יקבלו מסר אחר לגמרי.

– הלא 'כמים הפנים לפנים'.

לחבר את כל חלקי ה'אני'

ה' – אחד.

וכל הנהגותיו, זה 'אחד'.

גם ה'אין', וגם ה'יש' – זה אותו אחד.

– וחלילה לנו להפריד!!

חז"ל אומרים, שכשעם ישראל שאלו 'היש ה' בקרבנו' – הם שאלו ב'פירודא' (זוה"ק סד ע"ב).

הם הפרידו את ה'אין' – מה'יש'.

יתכן לבאר.

הם התייחסו ל'אין' ול'יש', כשתי הנהגות שונות לחלוטין. כשתי התייחסויות של ה' אליהם.

ומה האמת?

– האמת היא, שזה קצת דומה לחינוך של האבא ההוא.

אם הוא כועס ממקום של כאן ועכשיו, והוא לא מעורר את ה'פנים' שלו, אז זה באמת 'נפרד'.

יש לו איזה 'אין' פנימי, בו הוא אוהב את ילדיו ללא גבול. וכל המעשים שלהם אינם חשובים שם כלל.

אבל יש לו גם חלק חיצוני יותר, שהוא מתעורר כעת לכעוס.

– זה באמת מעצבן!…

וכך הוא עצמו – מפריד את עצמו. את ה'פנים' שלו מה'חוץ' שלו.

ומצד שני, אם רק החלק הפנימי שלו יתעורר, אז לא תהיה שום השלכה למעשים שלהם. הם עלולים לגדול בלתי מחונכים.

אז מה עושה האבא האוהב באמת?

– מחבר את כל החלקים של ה'אני' שלו.

הוא אוהב אותם. מאוד אוהב.

ומתוך האהבה הזו, הוא מעורר את החלק החיצוני יותר. צריך כעת לעזור להם. לעשות אותם טובים יותר. מחונכים יותר.

– זה הטוב האמיתי שלהם.

ואז הוא כועס, 'כעס הפנים', בצורה מרוסנת. באופן הנכון עבורם. שהם באמת ילמדו משהו לחיים. לא שהם רק יפחדו.

מבשרי – אחזה אלוק.

ה' יתברך, הוא לא רק 'אין'.

והוא גם לא רק 'יש'.

– הוא 'אחד'!

אצלו אין את שתי האפשרויות, או זה או זה.

– חלילה לחשוב כך! זה 'פירודא'!

אצלו זה תמיד – אחד.

שם הוי"ה, יכול לבטא את ה'יש ה' בקרבנו'. את הדרגא הזו של שכר ועונש.

והוא יכול גם לבטא – את כל הדרגות. את כל הגילויים.

ה'קוצו של יוד', זה ה'אין'. הי' עצמה, זו החכמה. תחילת ה'יש מאין'. הה' זו הבינה. הו' – זו הנהגת שכר ועונש. והה' האחרונה זו המלכות.

וכשהשם 'שלם', אז יש כאן הנהגה חיצונית, שנובעת – מתוך ההנהגה הפנימית.

ה'יש', מופעל – על ידי ה'אין'.

והכל נמצא ומתגלה כאן.

– יש ה' בקרבנו. וגם 'אין'.

לעורר אהבה

הילד ההוא, יודע שאביו כועס כעת.

– עכשיו אי אפשר לבקש ממנו ממתק. זה לא ילך.

אז הוא מחכה לזמן בו אביו מראה לו אהבה. עכשיו יש סיכוי סביר שזה יקרה.

וכשעם ישראל חושבים איך אפשר לבקש מה', האם להתייחס ל'יש' או ל'אין', אז בבחינה מסויימת – הם כמו הילד ההוא.

ילד חכם, צריך להבין את אבא שלו. את ה'פנים' שלו.

והוא יודע, שאביו תמיד אוהב אותו. בלי שום תנאי.

הוא יודע – שכל הכעס זה כדי לחנך אותו. שהכל נובע מהאהבה האינסופית שלו.

וכמאמר החכם מכל האדם:

'טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת' (משלי כז, ה. עי' ביאוה"ג שם).

ה', תמיד אוהב אותנו. אין ספק בכך.

וכל מה שהוא עושה – נובע מתוך האהבה הזו.

– בכל מה שקורה לנו, יש בפנים את הנהגת ה'אין'.

אז אנחנו לא צריכים לנסות את ה'. וגם לא להפריד חלילה.

– הכל – 'אחד'.

וכשאנחנו מבינים את זה, מפנימים את זה, 'חיים' את זה – זה 'מעורר' אותנו אל ה' יתברך.

כשהאדם מרגיש שה' אוהב אותו ללא גבול, ודואג לכל צרכיו באופן הכי טוב שאפשר, הוא מתעורר – לחשוב על ה' יתברך.

לחשוב – על הרצון שלו.

משתי סיבות:

האחת היא, שכשהאדם מרגיש 'מלא', כשטוב לו, הוא מסוגל לחשוב על מי שהיטיב לו. על הרצונות שלו. על מה שחסר לו.

– הוא לא מוטרד בחוסרים שלו עצמו.

וכשאנחנו נרגיש את עצמנו 'מלאים' באהבתו יתברך – נוכל לחשוב עליו. על מה ש'חסר' לו כביכול.

והסיבה השניה היא, שכשאדם מרגיש שמישהו אוהב אותו באופן כה עמוק – זה מעורר אותו, באופן טבעי, לאהוב בחזרה.

– וכשאתה אוהב, אתה רוצה להעניק. לתת. לשמח את השני.

עמלק

מה באמת קורה כשמפרידים חלילה?

– 'ויבוא עמלק'.

עמלק, כל כולו – ההפרדה הזו.

הוא מפריד את השם. 'אין השם שלם'.

ההפרדה נובעת, מתוך התעסקות מופרזת – ב'אני'.

– מה אני מרגיש. איך אני יכול לקבל. מה יעשה לי טוב. ומה יעשה לי עוד יותר טוב.

ואז האדם מעסיק את עצמו בכיצד הוא יבקש. מה ישפיע יותר.

– הוא שוכח את מה שה' רוצה כאן.

זה 'על הרצף' של עמלק.

עמלק בא – כשעם ישראל יוצא ממצרים.

– כשעם ישראל בראשית התהוותו.

ה' רוצה ששמו יהיה שלם. ושהוא יתגלה בארץ.

וכיצד הוא נהיה שלם ומתגלה?

– על ידי עם ישראל.

את זה עמלק רוצה למנוע. אז הוא בא להילחם.

הוא בא להראות – שה' לא נמצא בקרב ישראל. עפ"ל.

כי בעצם זה שהוא נלחם כנגד ישראל, הוא מראה – שאפשר להילחם בהם. שהם עם ככל העמים. שאין הבדל בינם לבין כל אדם אחר. 'שוויון' מוחלט.

כך הוא גם עשה לאחר מעמד הר סיני. בחטא העגל.

מי שעשה את העגל, הם ה'משפחה' של עמלק. הערב רב, ובניו של בלעם בן בעור.

ומה גרם העגל?

– להפרדה הזו!

ה' – למעלה. בשמים.

– והוא רוצה להתגלות בארץ.

עם ישראל אמורים להתחבר אליו. לגלות אותו.

– כפי שאשה מתחברת לבעלה, ומגלה בעולם את ה'חיים' שהוא מעניק לה.

ואז הם עושים את העגל.

– זו היתה בגידה של ממש (עי' שבת פח:).

ואז ה' לא מתגלה כאן. והשם 'נפרד' חלילה.

– זה בדיוק מה שעמלק רוצה. וגם בלעם ובניו. וגם הערב רב.

לתת את עצם החיים

ה'אין', זה הקוצו של י' שבשם הוי"ה.

ומידת מלכותו יתברך, זו הה' האחרונה של השם.

ומה רצון ה' היותר עמוק בבריאתו?

– להיות מלך בארץ.

דהיינו:

ה'אין', הקוצו של יו"ד, מכוון – למלכות. לה' האחרונה. זו המטרה שלו.

– כך השם נהיה 'שלם' לגמרי. מתחילתו ועד סופו.

ומדוע ה' אוהב אותנו כל כך, מהמקום של ה'אין'?

– כי אנחנו 'נושאים' את מידת מלכותו. את השכינה הקדושה.

עצם המציאות שלנו, החיים שלנו – זה 'מקום' למלכות הזו.

– אפילו לפני שאנחנו עושים מצוות.

זה כמו בקריאת שמע. אנחנו מקבלים את מלכותו עלינו, ורק לאחר מכן – מקבלים עול מצוות ב'והיה אם שמוע'.

– זה לא דבר אחד. זה שני שלבים.

וכשאנחנו מבינים את האמור, אנחנו יכולים גם להבין – שהכל אחד.

– מתוך ההבנה של 'מה ה' רוצה', ולא רק 'מה אני רוצה', נוכל לגלות את ה'אחד'. את הרצון שלו – למלוך.

וכשנבין עד כמה הוא רוצה בנו; עד כמה מלכותו יתברך שבקרבנו – חשובה ואהובה עליו; כשנבין שהיא ראשית מחשבתו, והיא תכלית רצונו; כשנבין, שאם הוא רוצה בה – הוא גם רוצה בנו באותה המידה, כי אנחנו נושאיה, כי אנחנו ה'מעמיד' שלה –

– אז נרגיש את אהבתו הכל כך גדולה אלינו. זה 'יציף' אותנו.

ואז גם נוכל להשיב לו אהבה, מהמקום הכי עמוק שלנו.

– אנחנו נרצה לתת לו את עצם החיים שלנו.

כמו שהוא אוהב אותנו – מהמקום העמוק שלו כביכול.

– וכך נוכל גם לבצע את הרצון שלו – להיות מלך בארץ.

להיקהל ולעמוד על נפשנו

משה רבינו 'מקהיל' את ישראל.

– הוא מפריד אותם מהערב רב (עי' זוה"ק קצה ע"א).

וכשאנחנו מתנתקים מהמהות הזו של 'נפרדות', אז יש לנו את האפשרות לייצר 'אחדות' שלמה. 'אחד'. 'שם שלם'. מה'אין' – ועד ה'מלכות'.

כל עוד הערב רב בקרבנו, אנחנו עלולים להיגרר למבט שלהם. ל'אג'נדה' שלהם (עי' רש"י במדבר יא, ד).

– ומה המבט של הערב רב?

– 'לגרמייהו'.

'אני' במרכז. וגם בכל הצדדים. אין מקום לעוד מישהו, ודאי שלא לה' יתברך (עי' ביצה לב:, וע"ע תיקו"ז תי' ו' דף כג ע"ב בדפי וילנא).

וזו מהותו של עמלק. בן משפחתם.

ומעתה.

יש 'אני', ויש 'קהל'.

ואנחנו זקוקים לשניהם. האישי–אינדיבידואלי, והציבור – כמנוע רב עוצמה, כמנוף להתקדם.

זו ההסתכלות הבסיסית.

– עלינו להתעלות מעליה.

כי כל כולה – 'אני'. איך אני אתקדם. ומה יהיה לי עוד יותר טוב.

וכשאנחנו חושבים על ה' יתברך, על הרצון שלו, על התכלית שהוא רוצה מהעולם שהוא ברא – יש לנו תובנות אחרות.

ה'אני', זה כלי.

וגם הציבור – זה כלי.

וכשמדברים על 'מלכות', אז חייבים – ציבור. קהל.

כי מלך, צריך 'עם'. אי אפשר למלוך על 'יחידים'.

וזו הסיבה שמשה רבינו מקהיל את ישראל.

הערב רב – מבחוץ.

ועם ישראל האמיתי, 'נקהל'. כך אפשר שיהיה כאן 'עם'.

– כך אפשר לחשוב באמת על הרצון שלו יתברך, ולא רק על ה'אני' שלי.

ונוסיף בקצרה.

גם היום יש בעם ישראל ערב רב.

והיום הם הרימו ראש יותר מאי פעם. הם נטלו לעצמם סמכויות נרחבות. הם השולטים. הם הקובעים.

– ומה שהם רוצים, זה לנתק אותנו מהמלך שלנו. להפריד את ה'שם'. לעקור את ארץ ישראל משורשה האמיתי. 'יד על כס י–ה'.

ומה אפשר לעשות?

– 'להקהיל' את עצמנו.

להיפרד – ב'דעת' – מהערב רב; ולהיקהל ולעמוד על נפשנו.

להיקהל, כדי לקבל את ה' יתברך עלינו. מה'אין' – ועד המלכות.

– זו המלחמה האמיתית. מלחמת ה'דעת'.

ואותה עלינו להילחם.

ה' יזכנו.