קרבנות

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' (ה, כה)

יש יצר הרע.

– כולנו מכירים אותו. יותר מידי טוב.

והוא מנסה ללא הרף למשוך אותנו אל ה'רע' הזה שלו.

ולפעמים הוא גם מצליח.

וזה לא רק הצלחה רגעית; זה יוצר מציאות בתוך ההויה שלנו. בתוך ה'אני' שלנו. סוג של 'חותמת' פנימית.

וכשהיה מזבח בנוי, היתה לנו אפשרות להקריב קרבן, ולהתנקות. לגמרי. כאילו שזה לא ארע מעולם.

– זה היה 'קל'. יחסית.

ומה יש לנו היום?

'ונשלמה פרים שפתינו'.

– יש משהו. אבל זה לא אותו הדבר בכלל.

אפשר לעשות תשובה מאהבה. הזדונות הופכות לזכויות.

אבל זה לא פשוט בכלל.

– אין, באמת, תחליף לקרבנות.

אבל אולי כן יש לנו משהו, שנוכל להגיע דרכו ל'מעין' מה שהיה אז.

האש המחברת

'רשע, עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו' (זוה"ק, רע"מ ויקרא טז ע"ב. וע"ע מס' כלה רבתי פ"ג ה"א).

איך העוונות הגיעו ל'עצמות' שלו?

– על ידי האש.

אש, מחברת. זה כמו הלחמה. על ידי האש מחברים מוטות ברזל זה לזה.

ובעצם, האש – מכלה. שורפת.

ומה קורה כשהאש שורפת משהו?

– היא מחזירה אותו לשורשו.

היא מביאה אותו למצב צבירה אחר שלו. משהו יותר יסודי ושורשי ממה שהוא כעת.

וכעת נשאל – איזו אש יש כאן?

– אש התאוה.

התאוה היא אש. בוערת. שורפת.

והיא גם – מחברת. מלחימה. מדביקה.

העוונות של הרשע, חקוקים על עצמותיו.

– 'עצמות', זה כמו 'עצם'. עצם הדבר. עצם האדם.

זה כמו העצמות הגשמיות שלנו. הן ה'עצם' של הגוף.

– כשתאותו של הרשע בוערת, היא מחברת את העוון – ל'עצמות' שלו. ל'אני' שלו.

חיבור לשורש

אז האש – מכלה. שורפת.

ומצד שני, האש מחברת. מלחימה. מאחדת.

– איך זה עובד ביחד?

האש, כשהיא שורפת, היא מחזירה את הדבר לשורשו. למהותו הפנימית. ל'יסוד' שלו. למשל – ליסוד העפר.

– האש – שורפת את החלק החיצוני. את ה'קליפה'. היא מגלה משהו פנימי יותר. שורשי יותר.

וכשהדבר חוזר לשורשו, הוא יכול 'לפגוש' שם משהו דומה לו. משהו שיש בו את אותו היסוד, את אותו השורש.

וכך – הם מתחברים.

ולכאורה, ה'חטא' – אינו בגדר 'שורש'. זה משהו חיצוני במהות הבריאה.

– ואם כן – כיצד הרשע 'מתחבר' לחטא דוקא כשהוא חוזר לשורש?

החטא, הוא אכן לא משהו שורשי. אבל עדין השורש שלו יותר פנימי מהמהות החיצונית של הבריאה. ממה שאתה רואה בעינים.

וכשחוזרים לשורש – זה לא חייב להיות השורש הכי פנימי בדוקא.

יש הרבה שלבים באמצע, נקודות של פנימיות, שהאש יכולה להביא את הדבר אליהן. וכך הוא יכול להתחבר לדברים אחרים שיש להם את אותה נקודה פנימית.

בעולם הגשמי, החיבור לחטא – הוא קצת יותר עמוק מחלק החיצוני של ה'בשר ודם'.

וכשהרשע מבעיר את ה'אש' בקרבו, היא מכלה את קליפת החיצוניות. ואז היא מוצאת את החלק המאחד בין ה'בשר ודם' שלו, למהות החטא.

וכך העוון נהיה 'חקוק' על העצמות שלו. כך יש ביניהם 'אחדות'.

ולכאורה – האם ב'עצמות' יש משהו שמתאים לשורש החטא?

אז התשובה הפשוטה היא – כן.

בכל 'עצמות' של אדם, יש אפשרות של טוב, ואפשרות של ויש רע.

– יש 'נטיה', לכל צד שהוא.

וכשהרשע מבעיר את עצמו, את ה'עצם' שלו, הוא לוקח את העצם הזה – לצד ה'רע'.

הלא הוא בחר בנטיה לרע שלו, והעצים אותה.

– וכך, ה'עצם' שלו – התקרב למהות של 'עוון'. התאחד עם העוון.

לבחור את חווית ה'אני'

כשהצדיק נופל בחטא, זה לא קורה.

צדיק, זה מישהו שמחובר היטב למקור האמיתי. הרוחני.

– 'זכויותיו חקוקים על עצמותיו' (רע"מ שם).

גם הצדיק מבעיר בעצמו אש.

אומרים חז"ל:

…'הצדיקים, יש להם תאוה. ומה היא תאותם – הקדוש ברוך הוא. דכתיב קוה קויתי השם' (יל"ש תהלים תתמה).

וכך, ה'עצמות' של הצדיק – התקרבו למהות של 'טוב'. של מצוה. של הקדוש ברוך הוא.

– וזה 'נחקק' בהם. זה נעשה חלק מהם.

וגם ה'עצם' שלהם – נעשה קדוש יותר. טהור יותר. חלק מהמהות הזו שנקראת 'מצוה'.

העברה שהם נפלו בה, אינה אלא משהו חיצוני.

– זה לא חיצוני לגמרי; אבל זה הרבה יותר חיצוני מהמצוות שלו.

אצל הרשע, העברות – זה ה'אני' שלו. זו המהות שלו. זה מה ש'נחקק' בו.

– אם הוא יהודי, אז יש לו נקודה פנימית מאוד שהיא טהורה ונקיה; אבל זו לא חווית ה'אני' הרגילה.

ואצל הצדיק, המצוות הן ה'אני' שלו. המהות שלו. מה ש'נחקק' בו.

ושניהם יצרו לעצמם את המצב הזה. את ה'אני' הזה.

– כיצד?

על ידי האש.

– על ידי התאוה.

חמה ונרתיקה

אומרים חז"ל:

'אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה' (ע"ז ג:).

יש 'חמה', ויש את ה'נרתיק' שלה.

– יש 'קודשא בריך הוא', ויש 'שכינה'.

השכינה, היא מידת מלכותו יתברך. בה הוא מתגלה כמלך.

– בה אנחנו ממליכים אותו.

ה' מנהיג את העולם במידת מלכותו. כל מה שקורה בעולם, עובר דרכה.

ובאופן הרגיל, המלכות מנהיגה את העולם בצורה של טבע. של הסתרה.

– הרי זה מה שאנחנו רואים בעולם. בעיני בשר.

וכדי לראות אמונה, כדי לחיות את העובדה שה' משגיח ומנהל ומוביל את העולם לפי רצונו, צריך לחשוב. להתבונן. להעמיק.

– לחדור אל מעבר לחיצוניות העולם.

צריך – ללמוד תורה.

צריך לגלות בעולם – ולכל הפחות ב'דעת' שלנו – את ה'אסתכל באורייתא וברא עלמא'. את הפנימיות. את האמת.

– את ה' יתברך.

הרשעים, 'חיים' את קליפתו החיצונית של העולם. את הגשמיות. את הטבע. את המציאות שהם רואים בעינים.

ולמציאות הזו הם מתחברים.

– היא 'חקוקה על עצמותיהם'.

וכשה'חמה' – קודשא בריך הוא, שם הוי"ה, יוצאת מ'נרתיקה' – הנהגת המלכות–טבע, אז הרשעים נידונין בה.

ה'עצמות' שלהם, שבהם 'נחקק' העוון, מתנגדות ל'חמה' הזו. לאמת הזו. לשמו הגדול יתברך.

– הן באותה ה'קומה' של העוון. והן גם התאחדו עם העוון.

וכשצריך להפריד בין מציאויות כל כך מאוחדות, זה 'נידונין בה'. זה כואב. ושורף.

אצל הצדיק, העוון הוא משהו חיצוני. זה לא 'נחקק' בעצמות שלו.

וכך, החמה – מרפאת אותו.

יש לו סוג של 'מחלה', וצריך לרפא אותה; אבל זה לא ברמה של 'נידונין'. הוא לא 'מאוחד' עם המחלה הזו.

– הרבה יותר קל להפריד. לנקות. לטהר.

אש המזבח

על המזבח, היתה בוערת אש.

והיא זו שהיתה 'אוכלת' את הקרבן. בבחינת 'אכילת גבוה'.

– גם האש הזו, שייכת לאותה הסוגיא.

אש, זו תאוה. תשוקה. משיכה.

– וכל אלו יוצרים – דבקות.

ובתנאי, שבעל האש חדור מטרה – לדבקות הזו. אחרת זה עלול להיות 'לתאוה יבקש נפרד'.

מקור האש, הוא גבוה. קדוש.

אנחנו צריכים להיות מאותם 'צדיקים', שיש להם 'תאוה' – להקב"ה. לדבקות בו יתברך.

– זו האש האמיתית. כך היא נוצרה.

וכשהיצר מבעיר בנו אש זרה, הוא בעצם 'גונב' אותה מהקדושה.

ב'רע' – אין באמת אש. הכל שם שחור, אפל, וריק לגמרי. זו מהות הרע האמיתית.

אבל יש לו כח 'לשבות' נקודות אור, וגם נקודות אש, מהקדושה. לקחת אותם אליו.

וכך, כשהאדם חוטא, הוא 'מערבב' אש ממקור הקדושה, עם 'רע' ממקור הטומאה. והתוצאה – אש בוערת, ש'מדביקה' עליו את העוון שלו.

האש של המזבח, היא אש קודש.

וכשאדם מקריב קרבן, כשהוא מבעיר את אש המזבח בבהמה שהוא הקדיש, אז נקודת ה'רע' – נעלמת.

– והאש שלו, חוזרת למקומה. במקור הקדושה.

וכעת היא שבה לתפקידה האמיתי:

– לחבר את היהודי לה' יתברך.

דירה בתחתונים

צדיקים, יש להם תאוה. והיא – הקדוש ברוך הוא.

גם לה' יש 'תאוה'. כביכול.

– 'א"ר שמואל בר אמי מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקדוש ברוך הוא לעשות שותפות בתחתונים' (מד' רבה בראשית, ג, ט).

וגם:

– 'עד שהקב"ה היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים' (מד' רבה נשא, יג, ו).

והכל זה דבר אחד:

– 'בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים' (מד"ר נשא, כד).

ה' רצה להתחבר ל'תחתונים'. להיות שותף איתם. לדור ביניהם.

– מדובר על עם ישראל בלבד.

וזה נקרא – 'נתאוה'.

– יש שם בחינה של 'תאוה'.

וכמובן שזה רק ה'נמשל' של תאוה. אין שם משהו שאנחנו מסוגלים לתאר או להשיג.

אש התאוה, יכולה לחבר. לדבק.

וזה משני הצדדים. מאיתנו – כלפי ה' יתברך; וגם מאיתו יתברך, כלפינו.

עזה כמוות אהבה

ה', הוא אחד. יחיד ומיוחד.

וכשהוא ברא את העולם, הוא התגלה ב'צורת אדם'.

צורת אדם שלמה שלו, זה 'קודשא בריך הוא' – ו'שכינה'.

– כמו אצלנו. כמו צורת אדם שלנו.

ומהי צורת אדם שלמה שלנו?

– איש ואשה.

מטרת הבריאה, זה 'שכינה בתחתונים'.

דהיינו.

ה' השריש בנו את ה'אשה' הנ"ל. את השכינה הקדושה.

– היא – בנו. בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל.

והוא יתברך רוצה – להידבק בה. להתחבר אליה. כמו שהאיש רוצה להיות עם אשתו.

– וגם היא רוצה להתחבר אליו. כמו שכל אשה רוצה להתחבר בבעלה.

היא מתחננת אליו:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה (שיה"ש ח, ו. ועי' תענית ד. וע"ע שעה"כ, תפילין ה).

עזה כמוות אהבה.

– אש האהבה. הרצון. התשוקה.

והאש הזו מעוררת את רצונו יתברך אלינו. בחזרה.

אז האש הזו, נמצאת כבר בקרבנו.

– בשכינה, שהיא – בקרבנו.

ואנחנו יכולים לעורר אותה. ולהצטרף אליה.

השכינה הקדושה, תלויה בנו.

– ב'דעת' שלנו בה, בהתעוררות שלנו אליה.

וכשנתחבר אליה, היא 'תתעורר' כביכול.

והיא גם תעורר את ה'עזה כמוות אהבה' שלה.

– ואנחנו נרגיש את זה.

הלא היא בקרבנו!

ארץ ישראל – ה'בית'

אז יש אש של קרבן.

– כשיש משכן. כשיש בית המקדש.

ויש גם 'חמה'. לעתיד לבוא.

היום, אין לנו לא 'חמה', כי היא בתוך 'נרתיקה'; וגם אין לנו קרבן.

ומה כן יש לנו?

– את השכינה שבקרבנו.

היא יכולה לעורר בנו את ה'עזה כמוות אהבה'.

ובאהבה הזו, היא 'מזמינה' את קודשא בריך הוא להתחבר בה.

– והוא – בא!

ויש לזה שני תנאים.

האחד – שתהיה לנו 'דעת' בה.

– שנדע אותה. שנבין את מהותה. שנבין היטב את מהותנו כיהודים, כנושאי השכינה.

והשני, שנחיה בארץ ישראל.

– החיבור הזה, יכול להיות רק – בארץ ישראל. כאן זה ה'בית' של ה'משפחה' הזו; וחיבור – חייב בית.

וכשאנחנו כאן, בארץ ישראל, ואנחנו מתחברים למציאות השכינה שבקרבנו – יכולה להיות בנו 'אש' קודש.

ואש הקודש הזו, תתגבר על האש הזרה.

וכך נוכל גם אנחנו 'להתנקות' מחטא.

כך נוכל 'לחקוק' על עצמותינו את המצוות. את השכינה הקדושה.

ובעיקר – נוכל להביא לכאן את קודשא בריך, לאותה 'דירה בתחתונים' שהוא נתאוה לה.

ה' יזכנו.