השאלה:
אני מאוד חוששת מהאזעקות.
אין לנו ממ"ד, ואנחנו צריכים ללכת לחדר המדרגות ולרדת קומה.
וכשזה באמצע הלילה, עם כל הילדים, זה מאוד קשה. בפרט שבעלי לא עוזר לי בכלל. הוא ממשיך לישון, ואני צריכה לסחוב את הקטנים איתי לחדר המדרגות.
שאלתי אותו האם לדעתו צריך ללכת למרחב מוגן, הוא לא יודע להגיד.
ביקשתי ממנו שישאל את הרב שלו. אם הרב יגיד שלא צריך – אני אשתדל להיות רגועה.
אבל הוא לא שואל. שוכח, לא שם לב, וכו'.
ואני בחרדות, ובריצות כל פעם עם הילדים, הוא גם לא עוזר לי איתם וגם לא בודק מה צריך לעשות.
יש משהו שאני יכולה לעשות?
התשובה:
יש כאן הזדמנות להעביר מסר חשוב הנוגע לכולנו בעת הזו.
אבל קודם המסר, ננסה לתת תשובה קצרה.
[עצם השאלה שהוצגה כאן, האם להיכנס למרחב מוגן, אינה נידונית במסגרת זו כלל.]
לבעלך קשה לקום. וגם קשה לו לעזור. והוא גם שוכח לשאול את הרב מה צריך לעשות.
הוא באמת צריך לקום. ולעזור. או למנוע ממך איכשהו את הטירחה. זו חובתו.
אבל את לא יכולה 'לדרוש' את זה ממנו. זה לא יעבוד.
אפשר לבקש. אפשר גם להפציר. ולספר כמה זה יעשה לך טוב אם הוא יעזור לך. כמה הוא 'יציל' אותך בזה.
– אפשר גם לבקש שוב ושוב; בתנאי – שזה נעשה בצורה הנ"ל.
יש חובות בבית יהודי. ואי אפשר להתעלם מהם. אבל אם אנחנו מכניסים אותם ב'אוירה' של הבית – זה הורס את השלום בית. זה הופך למקום עבודה, לא למקום של אהבה.
אז אם הוא היה שואל אותנו, היינו אומרים לו שהוא חייב בזה. אבל מאחר ואת השואלת, נציג כאן את מה שאת יכולה לעשות.
נסי בבקשה לשאול את עצמך – מדוע הוא לא קם? מה עובר לו בראש בזמן שאת מתארגנת לבד עם הילדים?
השתדלי להימנע מתשובות כמו 'הוא עצלן', או 'לא איכפת לו ממני'. יש תשובות נוספות.
הכרתי אנשים שהיו עצלנים, ושכחנים, ודחיינים. אבל במה שהיה נוגע לבן הזוג שלהם – ההתנהגות שלהם היתה שונה לגמרי.
ומדוע?
– כי בן הזוג הצליח לייצר להם חשק להיות טובים אליו.
ואיך יוצרים חשק כזה?
יש כמה דברים, נציג כאן חלק מהם:
– להשתדל למלא את כל צרכי השני.
– לא להתלונן, לא להטיח אשמה; אלא רק – לבקש, בצורה שהשני ירגיש נעים לשמוע.
– להעלות את השני לראש סדר העדיפויות שלנו.
ומה זה אומר?
עבורך, זה אומר – 'מהלכת בתאוות ליבו. ומרחקת כל שישנא' (רמב"ם טו, כ). ושזה יהיה הכי חשוב לך. יותר מכל דבר אחר בחיים.
ואת כל אלו, לעשות מתוך רצון, מתוך בחירה. לא מתוך כפיה, או חובה, או 'ריצוי'.
וכשזה קורה – אז בדרך כלל השני מתעורר מעצמו לעשות את מה שאת תרצי. זה ייצור אצלו חשק.
עד כאן התשובה עבורך.
כעת, נתייחס לפתיח של השאלה. 'אני מאוד חוששת מהאזעקות'.
– זה מובן. לגמרי.
האזעקה באמת עלולה ליצור פחד. כך גם הסיבה שלה, ה'עומדים עלינו לכלותינו' שבדור הזה.
וכשאדם מרגיש פחד, ויש לו קושי להתמודד איתו, אז כדאי לפנות לעזרה; אבל קודם אפשר לנסות את מה שנציג כאן. [מדובר בהמלצות בלבד, לא במשהו 'טיפולי'.]
השלב הראשון, זה האמור לעיל. הפחד – מובן.
– עלינו לקבל את עצמנו. לא לנסות להתנגד בכח לפחד, אלא להסכים לקבל אותו. לא 'לריב' איתו, לא להתנגד לו בכח.
זה מובן שאני מפחד. וזה גם בסדר גמור.
פעמים רבות, דוקא ההתנגדות לפחד – מעצימה אותו.
ועוד 'טיפ':
כדאי לתת לפחד 'מקום'. שיהיה זמן מסויים ביום, או בשבוע, שבו אנחנו עוסקים בפחד הזה. חמש דקות. לא יותר.
ובשאר כל הזמן – לנסות להסיח את הדעת. לא להתנגד בכח, אלא פשוט להתעסק בדברים אחרים.
– כשיש לפחד 'מקום' של כבוד, הרבה יותר קל שלא לעסוק בו בזמנים אחרים.
וכדאי להקדיש זמן למשפטים שמחזקים אותנו. אפשר לחפש בפסוקים, במאמרי חז"ל. יש שם הרבה כאלו.
ועוד:
– כמה שפחות להתעסק ב'חדשות'!
בזמן שאנחנו עוסקים בחדשות, אנחנו לא תמיד מרגישים פחד. להיפך, זה מספק את הסקרנות, וזה אפילו קצת נחמד לנו.
אבל זה מחלחל פנימה.
ופתאום מרגישים פחד.
ואנחנו לא מקשרים בין החדשות לפחד. הרי בזמן החדשות – לא הרגשנו אותו.
– אבל זה כן קשור. וכדאי מאוד להימנע מעיסוק רב בחדשות הללו.
כדאי שנדע:
הפחד, שומר עלינו.
– אם לא היינו מפחדים מכלום, היינו עוברים את הכביש בלי להסתכל; היינו מניחים לילד הקטן לפתוח את כל מגרות המטבח; וכן הלאה.
יש פחד, מינורי, ואנחנו מנתבים אותו לזהירות מתבקשת. וזה מספיק לנו.
אבל כשהפחד חורג מהגדרת ה'זהירות', ומשתלט עלינו – כאן הוא כבר לא חיובי.
ומכאן ל'טיפ' הבא:
לנסות לדבר עם הפחד.
אני מפחד. מהאזעקות. מהטילים. והפחד הזה, בחלקו, עוזר לי לעשות את הדבר הנכון.
אז – תודה רבה לך, הפחד. עזרת לי מאוד.
כעת אניח אותך כאן, על הכסא הקרוב. וכשאצטרך אותך – אקח אותך שוב אלי.
– לפעמים זה עוזר.
אפשר לעשות את זה בסוף חמש הדקות דלעיל, בהן אנחנו מתעסקים בפחד.
ועוד 'טיפ'.
– זה משהו שלא תמיד עוזר באופן מיידי, אבל הוא עובד על החלק העמוק שבנפש, ותועלתו מרובה גם לפחד וגם לדברים אחרים.
והוא:
להקדיש זמן בכל יום, בו אנחנו נהנים ממשהו גשמי. למשל – כוס קפה, מקלחת נעימה, הליכה במקום יפה ורגוע, וכדו'.
ובזמן הזה, אנחנו אומרים לעצמנו – אני רוצה כעת ליהנות מהטוב של ה' יתברך.
ואז – להתמקד בהנאה. להתרכז בה, במה שאני מרגיש. ליהנות לאט. ברוגע. לא בחופזה.
לנסות להרגיש כיצד ה' יתברך מהנה אותי כעת. הוא אוהב אותי, ורוצה שאיהנה; ולכן הוא ברא עבורי את ההנאה הזו.
ולאחר ההנאה הזו, לתאר – בפה – מה היה כאן. ה' ברא כוס, וקפה, וסוכר, ומים חמים, וחלב; הוא גם ברא לי פה, ולשון, וחוש טעם. וכל זה – כדי שיהיה לי טוב. כדי שאיהנה.
– זה כלי מאוד עוצמתי; אבל זה רק בתנאי – שהוא נעשה באופן עקבי, יום יום, ובזמן קבוע.
בהצלחה רבה!
